ממחנה הפליטים ליפו: עלאא' אל-באבא מגדיר מחדש את הגרפיטי הפלסטיני

אמן גרפיטי ממחנה פליטים ליד רמאללה משרטט את ״נתיב הדגים״ והחוויה הפלסטינית. על הדרך הוא מחדש את האיקונוגרפיה הלאומית. מאמר שני בסדרה בין מרכז לפריפריה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גרפיטי של  עלאא' אלבאבא בעג'מי, יפו. "יש לשמור במקום קריר ויבש"
גרפיטי של עלאא' אלבאבא בעג'מי, יפו. "יש לשמור במקום קריר ויבש"קרדיט: מריאן זיס
דניאל מונטרסקו
דניאל מונטרסקו

המשוטט ברחובות יפו ייתקל בגרפיטי ייחודי בשכונת עג׳מי: על קיר צדדי ברחוב הסנה מתנוסס ציור של דג שבבטנו קופסת שימורים פתוחה החושפת את קרביו. לצדו, כתובת בערבית ״יש לשמור במקום יבש וקריר רחוק מקרני השמש״, ומתחתיה הערה באותיות קטנות יותר ״תאריך הייצור - 1948״. נתקלתי בגרפיטי לאחר פרסום הפוסט הראשון בבלוג שעוסק בהיעדר גרפיטי פוליטי פלסטיני ביפו. הגרפיטי הלא חתום חריג בנוף היפואי מאחר והוא עוסק באופן ישיר בנכבה הפלסטינית ובהוויית הפליטות. הוא גם מובחן מרוב רובה של האומנות הפוליטית הפלסטינית בכך שהוא חורג מהאיקונוגרפיה הלאומית השגורה על סמליה הידועים, כגון המפתח, הצבר, עץ הזית, ירושלים, והאדמה.

לאחר בירורים איתרתי את האמן, עלאא׳ אל-באבא, תושב מחנה הפליטים אל-אמערי ליד רמאללה, צאצא למשפחה מלוד ונכד של דייג. העבודה היא חלק מסדרה הקרויה ״נתיב הדגים״ (מסאר אל-סמכ) שמציגה את הטרגדיה הפלסטינית לא באמצעות החיבור המסורתי לאדמה, אלא דווקא דרך חוויית הניתוק מהים. הפליטים הפלסטינים המייחלים לשיבה מיוצגים כדגים מחוץ למים, תלויים לייבוש, או דחוסים בקופסת סרדינים כמו אלה שחולקו על ידי ארגון אונר״א אחרי 1948.

הפרויקט החל כסדרת גרפיטי במחנות פליטים והתפשט בהדרגה לערים ולכפרים בגדה (על גבול התנחלות בדרום חברון, רמאללה, יריחו, בלעין), בישראל (יפו, חיפה, עכו), בירדן (עמאן) ובלבנון (ביירות). כדי לבצע את העבודות בישראל אל-באבא הסתנן לצדו האחר של הקו הירוק, השלים את המשימה וחזר לסטודיו במחנה הפליטים בו הוא חי. העבודה הכתה גלים בקרב אמנים פלסטינים ולאחר כמה ניסיונות כושלים של אל-באבא להיכנס לעזה הנצורה, האמנית דיאנה אל-חוצרי המשיכה את ״נתיב הדגים״ במסגרת הפרויקט ״הים הוא שלי״.

בהתקשרות הראשונית סיפר אל-באבא כי הוא דור שלישי לנכבה, יליד 1984 ובוגר המכללה הבינלאומית לאמנויות ברמאללה הפועלת בשיתוף עם האקדמיה הלאומית לאמנות, אוסלו. הוא עובד בסטודיו במחנה הפליטים אלאמערי בו נולד ועוסק באמנות קהילתית. למרות הקשיים, הוא הצליח ליצור מרחב עבודה ויצירה, ולעודד סצינה אמנותית במחנה. למרות שהאמנות אינה עומדת בראש סדר העדיפויות של תושבי המחנה העסוקים בטרדות הקיום והפרנסה, התפתח עם הזמן, לדבריו, ביקוש לאמנות. לאחר שנוצר הקשר הראשוני הצעתי לראיין אותו. הריאיון נערך בערבית בשיחה בין בודפשט לרמאללה.

מיפוי עבודות הגרפיטי של עלאא' לפי ערים
מיפוי עבודות הגרפיטי של עלאא' לפי עריםצילום: דליה בוח'ארי / מתוך עמוד הפייסבוק של האמן

במה עוסקות העבודות שלך?

"העבודה עוסקת בפליטות ובחיים במחנה שמשולים לדג מחוץ למים. הרעיון הוא שהפליט שחי בערי החוף עד 1948 קיים קשר ישיר עם הים לפני שהועבר לאזור ההר. הים עבורו היה מקור פרנסה וחיים. ופתאום אחרי המלחמה הוא עבר למחנה והקשר שלו עם הים הפך מוגבל ואסור. כמו דג שהוצא מחוץ למים, הוא נחנק ועומד למות, אבל תמיד שואף לחזור לים. הושפעתי מספרו של סלים תמארי 'ההר נגד הים' בו הוא מדבר על הניכור של הפליטים הפלסטינים בסביבה ההררית החדשה.

"נקודה חשובה מאוד בעניין הפליטים היא שאחד הדברים הראשונים שבאונר״א העניקו היה קופסת סרדינים, וכתובת הגרפיטי מייצגת את זה. והדבר דומה מאוד לדרך שבה הפליט נסגר במחנה. ציירתי מפה של פלסטין עם מקומות בהם עבדתי. הדגים כאילו שוחים באזורים המסומנים וכל הזמן רוצים לחזור אליהם. עבורי, באופן אישי הדג מסמל חירות שנשללה. וגם את החופש שלי להגיע ליפו ולחיפה".

איך הגעת ליפו?

"היה לי קשה מאוד להיכנס ליפו. לאחר שעשיתי עבודות בעכו ורמלה החלטתי לעשות מעשה ונכנסתי באופן בלתי חוקי. לא רציתי לבוא עם אישור ומימון. זה הכי קרוב לרעיון המקורי שלי – לעבוד במקום מסוכן. ידעתי שיש סיכון שאתפס. זה חלק מהתהליך האמנותי. שמעתי על שכונת עג׳מי ועל הבעיות במקום, הגזענות ומצוקת האוכלוסיה הפלסטינית. נשארתי ביפו כעשרה ימים. זו הפעם הראשונה שלי ביפו והפעם הראשונה שאני חווה את החיים בה. עד אז חוויתי את יפו באופן רומנטי.

המכללה הבינלאומית לאמנויות, רמאללה, 2015
המכללה הבינלאומית לאמנויות, רמאללה, 2015צילום: עלאא׳ אל-באבא

"חיפשתי אתר שמשרת את העבודה. מצאתי בית שנראה נטוש עם דלת אטומה. אולי מיועד להריסה. רציתי לסיים מהר ובאמת רואים את זה על הכתובת שנעשתה בחופזה. המשטרה עברה באזור פעמיים. פחדתי. עבדתי במהירות, תוך שעה וחצי סיימתי, השארתי את הצבעים במקום ועזבתי. עבדתי לבד כך שאם אתפס לא אעמיד מישהו בסכנה".

האם אתה מקיים דו-שיח עם אמנים פלסטינים בתוך ישראל?

"לא עבדתי בשיתוף פעולה עם אמנים, אבל יש לי חברים ערביי 48 (פלסטינים אזרחי ישראל) ואני עוקב אחר העבודות שלהם. כל אמן מבטא את הקשר שלו עם המאבק בדרכו שלו. אמנים בפנים (בגבולות ישראל) חופשיים יותר לנוע. לי יש קושי גדול להיכנס. כשעשיתי את הפרויקט בחיפה ועכו הרגשתי תמיד מאוים כי נכנסתי בדרך לא חוקית. לא היתה לי הזדמנות לפגוש אנשים ולראות עבודות ולקיים דו-שיח עם אמנים פלסטינים מבפנים.

מחנה הפליטים אל-אמערי, 2015
מחנה הפליטים אל-אמערי, 2015צילום: עלאא׳ אל-באבא

"המפגשים נערכים כאן בגדה בתערוכות ובבתי קפה ובכלל נראה שאמנים פלסטינים מבפנים קשורים יותר לרמאללה. אני בקשר עם כרים אבו שקרה מאום אל פחם שגם עסק במוטיב הדגים ובסמליות הפלסטינית. נעזרתי בעבודות שלו כי חיפשתי אמנים אחרים שעוסקים בדגים בהקשר הסוגיה הלאומית".

מתי התחלת לעבוד על נתיב הדגים?

"הפרויקט התחיל ב- 2013 והמשיך עד סוף 2016. התחלתי לעבוד בכמה מחנות וערים בגדה והמשכתי בירדן וביירות. עשיתי גרפיטי והשתתפתי בסדנאות. העבודה לא נגמרת. בכל מקום התאמתי את סוג הדג והטקסט למקרה. רציתי שלכל מקום שאני מציג בו יהיה סיפור שמדבר על הפליטות והעקירה, והקשר שלנו כפלסטינים לאדמה. רק ביפו ובחיפה הוספתי טקסט, והיה לי חשוב שיהיה בערבית, בגלל סוגיית השפה במקום. ביפו אין באמת גרפיטי פלסטיני, והיה לי חשוב להראות שהדג יצא לגלות (ע׳ורבה) ועכשיו הוא חוזר למקום הולדתו". 

למה אתה לא חותם על עבודותיך שלא על פי מסורת הגרפיטי?

"אין לי עניין להוסיף את שמי. זה לא נראה לי חשוב. העבודה מדברת בעד עצמה. ברגע שסיימתי את הפרויקט מבחינתי זה גמור. גם בנקסי, האמן המפורסם בתחום, לא חותם את שמו. ויש הרבה שכן חותמים את שמם ואנחנו לא יודעים מיהם. מבחינתי עבודה חזקה מעוררת שאלות ונשארת עם הצופה. מדד ההצלחה היה שגם אחרי שנתיים-שלוש ממשיכים לדבר על העבודה גם אם היא על קיר נידח במקום רחוק ממני.

חיפה, 2015
חיפה, 2015צילום: עלאא׳ אל-באבא

"כשעבדתי ביפו חששתי מאוד כי חברים הזהירו אותי כמה הנושא רגיש. כששאלו אותי עוברים ושבים - אמרתי שאני עושה פרויקט עבור העירייה. הם חשבו בהתחלה שאני זר עד שראו את הכתובת בערבית. הייתי בטוח שהעבודה תימחק אחרי שבוע או חודש ואני שמח שכל פעם מישהו אחר מגלה אותה מחדש. בחיפה ציירתי שתי עבודות בוואדי סאליב באזור שמיועד להריסה".

האם אתה מתכנון לצייר גם בלוד ממנה גלתה משפחתך?

"נראה לי שהעבודה בלוד תהיה הדג האחרון בפרויקט, ולכן אני מהסס להצהיר על סוף הפרויקט שהתחיל כאן ונגמר שם. אני לא יודע מתי יגיע הסוף. אני רוצה להשאיר את זה פתוח כמו המשא ומתן הישראלי-פלסטיני... אולי אף פעם זה לא יקרה בלוד, כמו הפליטות הבלתי נגמרת. זה סימבולי. זה לא נגמר. אולי הבן של הבן שלי יצייר את הגרפיטי האחרון. אני מתכנן להמשיך לעבוד במחנות פליטים בלבנון ובסוריה ולהגיע גם לשכונות פלסטיניות באירופה".

איך אתה רואה את עבודתך ביחס לאמנות פלסטינית פוליטית?

"בהקשר דתי לדג יש חשיבות גדולה בנצרות, ביהדות ובאיסלאם. בקרב השיעים בעיראק יש דג ״מלעון״ (מקולל) משום שעלי קילל אותו כשהפריע לו להיטהר לקראת התפילה בנהר הפרת. בהקשר פלסטיני, האמנות הפוליטית עוסקת בסמלים לאומיים כמו המפתח, האוהל והצבר שאני ניסיתי להתרחק מהם ולהישאר במישור האישי.

נבי סאלח, 2015
נבי סאלח, 2015צילום: עלאא׳ אל-באבא

"רציתי לעורר שאלות שחורגות מהזרם הכללי בחברה הפלסטינית. סוגיות אישיות שמטרידות אותי כמי שמוצאו מהשפלה וגדל במחנה בהר. רציתי להמחיש באופן ויזואלי את הקשר שלי לערי החוף ולשאלות של חופש תנועה ושיבה. בשיח הפלסטיני זכות השיבה עולה לעיתים באופן אלגורי (מג׳אזי). אני לא רוצה לעזוב את חיי ברמאללה, אבל אני רוצה לבקר בחיפה ועכו ללא הפרעה. הקשר שלי עם הדג הוא קשר של חירות - לא קשר של מקום".

העבודה של אלבאבא מתכתבת עם שורה ארוכה של אמנים פלסטינים המציירים דגים ודייגים (אסד עזי, עסאם באדר, רואד אבו רואמנה, תמאם אל-אכחל ואסמאעיל שמוט).  בהקשר היפואי עבודתו של אל-באבא מוסיפה נדבך לאמנות מקומית כגון העבודות של סמי בוח׳ארי המייצג את יפו כעיר זומבית – מתה וחיה בעת ובעונה אחת. בצילומים של בוח׳ארי העיר נדמית לבית קברות השוכן באידיליה מדומה על חוף הים התיכון שלא מפסיק לכרסם ברכס. העבודות של בוח׳ארי הוצגו לראשונה בגלריה הגר ביפו שהקימה האוצרת טל בן-צבי ב-2001, והיתה למקום הראשון שהציג אמנות פלסטינית בעיר. העבודה חושפת עיר ללא מוצא שלכודה בין הים הבוגדני לבין טבעת החנק העירונית שסוגרת על יפו.

הדג כסמל אישי אך גם לאומי מעורר מחשבה על רקע המאבק המתנהל לחיים ולמוות בים התיכון בין דגים מקומיים למיני דגים פולשים שהגיעו מהים האדום ומשנים את דמוגרפיית הדגה. הדג, כמו בני האדם שניזונים ממנו, הוא יצור נייד, מהגר וקולוניאלי. ״נתיב הדגים״ מציב ראיה חילונית ופואטית הנוגעת בלב הסוגיה הפלסטינית – חופש הבחירה, התנועה והשליטה במרחב.  

דניאל מונטרסקו

דניאל מונטרסקו | |עיר שסועה לה יחדיו

מהי יפו? ״מוזיאון הנַכְּבָּה״ / ״פנינת נדל״ן״ / ״כלת פלסטין״ / ״בולגריה הקטנה״ / ״קהילה תורנית מתחדשת״/ ״ג׳נטריפיקציה״? יפו קרועה בין דימויים וכוחות המלווים אותה לאורך מאה שנות המאבק על המקום. איזה סיפור ניתן לספר על העיר ואנשיה?

חוויית העיר היא תמיד חלקית, זמנית ומצבית. כפי שכתב איטאלו קאלוינו בספרו ״הערים הסמויות מעין״: ״העיר אינה אומרת את עברה, אלא מכילה אותו כאילו היה רשת קווים של כף-יד, וכל קטע מחורט אף הוא עצמו בשריטות, בניסורים, בחיתוכים, בפסיקים״.

אני יליד יפו ואנתרופולוג עירוני (יפולוג). חזרתי אל בית נעוריי לאחר שנים של מגורים בארה״ב ובאירופה. הבלוג מספר את סיפור העיר מתוך השריטות, החתכים והפצע הפתוח שמסרב להתאחות.  

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ