ירושלים של מטה: המאבק להצלת שדרות ירושלים

בולבארד ג׳מאל פאשה, קינג ג׳ורג׳ אבניו, אל-נוזהה, רחוב מס׳ 1, שדרות ירושלים – הם כולם שמותיה. ספר חדש על תולדות השדרה המיתולוגית מ-1915 ועד ימינו הוא גם מסע בעקבות צלמים, אדריכלים ודמויות בלתי נשכחות לאורך יותר ממאה שנה

דניאל מונטרסקו
דניאל מונטרסקו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שדרות ירושלים כנוף מורשת
שדרות ירושלים כנוף מורשתקרדיט: ורד נבון
דניאל מונטרסקו
דניאל מונטרסקו

יותר מכל רחוב אחר ביפו, שדרות ירושלים מגלמות את התהפוכות שחוותה העיר במאה האחרונה. השדרה מבטאת עירוניות בועטת, המסרבת לכל תכתיב לאומי. היא מאכלסת טיפוסים חברתיים ייחודיים ומאפשרת שילוב בין קהילתיות אינטימית לאנונימיות משחררת. באנדרלמוסיה השוררת בה, היא מהווה כר פורה למפגש בין אוכלוסיות ולמאבק בין היסטוריות וזיכרונות. הוויית העיר מזוקקת בחוויית השדרה.

בחלק הראשון של המאה העשרים הפכו שדרות ירושלים למרכז הפוליטי והכלכלי של יפו, לאחר התרחבותה מעבר לחומות העיר העתיקה והתבססות המעמד הבינוני. קפיטליזם עירוני היה שם המשחק ובשדרה צמחו בתי עסק ומוסדות תרבות וממשל. בתווך התחוללו תהליכים הרי גורל שעצבו את המרחב העירוני: פירוק האימפריה העות׳מאנית, המנדט הבריטי, מאורעות תרפ״א (1921), המרד הערבי הגדול ומלחמת 1948. השדרה משקפת את ההיסטוריה העות׳מאנית והקולוניאלית של יפו שבמהלכה התפתחה השדרה מתוך יחסי גומלין בין יהודים לערבים, יריבים פוליטיים שחלקו את החיים בה. ב-1948 עברה העיר טלטלה קשה ואוכלוסייתה שונתה באופן רדיקלי. מאז ישראליות ופלסטיניות משתמשות בה בערבוביה וכרוכות זו בזו.

שדרות ירושלים 44
שדרות ירושלים 44צילום: שולמית כרמלי

ניתוח היסטורי של התהליכים המאפיינים את יפו מאז מלחמת 1948 מעלה חמש תקופות-מפתח המסמנות ציוני-דרך בהתפתחות המרחב העירוני: מלחמת 1948 ותוצאותיה - "התרוקנות" העיר מ-95% מתושביה הפלסטיניים; 1960-1948 - הפיכת יפו לעיר מהגרים צפופה ושוקקת; 1985-1960 - תת-השקעה, והזנחה שיטתית כחלק מתוכנית "פינוי-בינוי"; 2000-1985 - שינוי מדיניות העירייה כלפי יפו, הקמת "צוות יפו" (1985) ו"המישלמה ליפו" (1999) ועידוד הג'נטריפיקציה; אירועי אוקטובר 2000 ועד היום - המשך עידודה של הג'נטריפיקציה והאצה של תהליך מסחור הנדל"ן תוך פוליטיזציה גוברת של המרחב העירוני.

תוצאות המלחמה הותירו את השדרה ללא תושבים ערבים ואת מקומם תפסו קהילות מהגרים מהבלקן, צפון אפריקה ומזרח אירופה. בשנים הראשונות, פרויקטים של בינוי קהילה והתבססות אישית הם שהגדירו את יעדי העולים החדשים בעיר. השדרה שמרה על מרכזיותה ואיכלסה מוסדות קהילתיים וציבוריים, לונה פארק, מלונות, תיאטראות, מועדונים, בתי קפה ומסעדות ובתי קולנוע (צליל ונגה) בהם צפינו כילדים בשני סרטים בכרטיס אחד.

גלויה צבעונית של שדרות המלך ג׳ורג׳, 1920
צילום: אברהם סוסקין

ההידרדרות החומרית של השדרה והפיכתה לנתיב מעבר סואן בין תל אביב לבת-ים החריפה בד בבד עם ההידלדלות הדמוגרפית של קהילות העולים הוותיקים. את מקומם תפסו בשנות התשעים תושבים ערבים, פליטי הנדל"ן בעג׳מי, ואליהם התווספו בשני העשורים הבאים יהודים מבוססים. מגמה זו שינתה את צביון השדרה וכיום היא כוללת אוכלוסיה רב-מעמדית של ערבים, יהודים ותיקים ותושבים חדשים החולקים מרחב מעורב.

סגירת שוק הירקות והפירות היחיד ביפו (ברח' האתרוג בעג'מי) ב-2005 אילץ רבים לערוך קניות בשדרות ירושלים, בעוד אזור השוק בעג'מי הומר למתחם מגורים יוקרתי ולמאחז של מתנחלים עירוניים. תהליך העירוב בשדרה לא פסח גם על השכונות היהודיות הוותיקות - שיכוני הבולגרים, יפו ג׳ ויפו ד׳. למרות שהעיר מתברגנת ו"מתרככת" השדרה נותרת חיה ובועטת. לצד בתי קפה טבעוניים, סדנאות יוגה ותנועה עם הטבע שמציעה האוכלוסיה החדשה, השדרה הומה משפחות וילדים אך גם נרקומנים וקבוצות שוליים.

כיכר המזרקה ובניין עיריית יפו, שנות הארבעים
כיכר המזרקה ובניין עיריית יפו, שנות הארבעיםצילום: משה (מיקו) שוורץ

רבות ניתן לספר על השדרה שהפכה לסמל העירוניות המודרנית של יפו. כיום ניתן לחלק את השדרה לשלושה חלקים מבחינה חברתית ומעמדית: החלק הצפוני הממוסחר המתחבר לתל אביב ולעיר העתיקה; החלק המרכזי (לב יפו) השוקק והמוזנח; והחלק הדרומי בואכה בת-ים שחווה התפתחות נדל"נית מואצת. אולם למרות שניתן לפרק את השדרה לתתי מרכיבים ולמרחבים נפרדים היא עומדת בזכות עצמה. חשיבותה הסוציולוגית מצטרפת למורשת ההיסטורית והאדריכלית משום שהוא מנציחה הווי חיים ייחודי של כאן ועכשיו.

בחגים ובמועדים לאומיים מתגלה המאבק הסמוי בדרך כלל בין הקהילות המרכיבות את אוכלוסיית השדרה. בזמנים אלה מתחוללת מלחמת תרבות. גילוייה נראים ברחוב ותמציתם - מי שולט במרחב ובזמן (קריאת המואזין, כלי רכב ביום כיפור וכו׳). בדרך כלל לא נראים גלויים חריגים של אלימות, אולם מדי כמה שנים הופך אזור הגבול בין מרחבים יהודים לערבים למרחב של משא ומתן בין קהילות. עתיד השדרה הוא עתיד העיר ומה שמתרחש בשדרה משליך על כלל התושבים. בזמן הנראה לעין תמשיך השדרה לגלם עירוניות סרבנית ומחוספסת שאין בינה לבין שדרות רוטשילד דבר.

חתונה בשדרהצילום: ורד נבון

בשנים האחרונות מתחולל ביפו מאבק על "הזכות לשדרה" מתוך תפישתה כאתר מורשת וכנוף תרבות. קבוצה של תושבים, אדריכלים ובעלי עסקים, ביניהם סיגל שכטר, פיליפ ברנדיס, יוסי גרנובסקי ושמואל גרואג, התגייסו למאבק עירוני בתוואי הרכבת הקלה ולשימור העצים העתיקים מפני כריתה. שוחחתי עם ורד נבון, צלמת ופעילה מרכזית במאבק, המסיימת בימים אלה את עריכת הספר ״השדרה النزهة - שדרות ירושלים בעיני הצלמים״.

מה הקשר שלך לשדרה?

הגעתי ליפו ב־2003, קצת לפני שהעבירו לכל אורך השדרה את צינור הביוב של כל גוש דן במשך למעלה משנה, ולאחר כיסוייה בריצוף אפור ופסי בטון ברוטאליים. בעקבות ביקור בברצלונה, הפער בין שדרות הרמבלאס התוססות והחיוניות לשדרות ירושלים זעק לשמיים. חשתי עלבון והחמצה, גם משום שזכרתי את שדרות ירושלים מילדותי כמרכז תרבותי וחברתי רב קסם, ותהיתי מתי ולמה הוא נעלם.

קולנוע צליל, 1968
קולנוע צליל, 1968 צילום: משה מילנר/לע"מ

מתי החלטת לפרסם ספר על השדרה?

בסוף 2014, קראתי את הספר ״תולדות יפו״ (ש. טולקובסקי) שם נכתב שהשדרה הוקמה ב־1915. הפתיע אותי שהדבר לא צויין באף מקום, ולא הכריזו על חגיגות לכבוד 100 שנים להקמתה. עד מהרה התברר גם שיש כוונה לעקור עשרות עצי פיקוס אדירים לטובת תחנות הרכבת הקלה. החלטתי לתעד את השדרה, כחלק מהמאבק שהתגייסו לו רבים - נגד עקירת העצים ומתוך תקווה ששינוי התודעה יצליח לחולל שינוי במציאות. הלהט הפנימי לתעד נבע גם מהחשש שמה שעוד נותר מהשדרה ההיסטורית ייעלם והשדרה תשנה פניה כליל.

איך מתעדים את רוח מקום כאשר הסביבה החומרית כל-כך השתנתה?

צילום התקהלות ליד השנאי בצפון השדרה. צלם לא ידוע 1948
צילום התקהלות ליד השנאי בצפון השדרה. צלם לא ידוע 1948צילום: ארכיון צה"ל

מיד בתחילת הדרך הבנתי שהמפתח להבנת עלייתה ושקיעתה של השדרה נמצא במרחב הציבורי, ולא רק באדריכלות, שהיא כשלעצמה מרתקת. קסמה של השדרה היה בחיי התרבות והקהילה המגוונים. נתתי לאדריכלים, לצלמים ולנפשות הפועלות להוביל אותי, דרך הצילומים שהגיעו מארכיונים רבים וגם מאלבומים פרטיים.

יש קושי לתעד את רוח המקום בשדרה כאשר העדויות הכתובות כה מעטות, חלק מהמבנים נטושים ומתפוררים, תנועת המכוניות הסואנת, החנויות הדלות מוגפות בתריסי ברזל כבדים והריצוף האפור שונים כל כך ממה שנשקף בצילומים הרבים ובזיכרון הקולקטיבי. מוקש נוסף בתיעוד היה הרגישות של כל אחד לנראטיב ״שלו״. באחד הסיורים בשדרה, מישהי הכריזה שתרצה לקנות את הספר שלי, בתנאי שלא תוזכר בו המילה ״פלסטיני/ם״. כשסיפרתי על בית הספר האיסלאמי אל-אמירייה, מישהי התווכחה איתי שאני טועה ושמדובר בבית הספר ויצמן (שם המקום אחרי 1948) ושמעולם לא היה לו שם אחר. בסיור בחצר דג׳אני, מישהו טען בפניי בתוקף שהערבים ביפו היו פלאחים ומהגרי עבודה שהגיעו מאפריקה, תוך שהוא מתעלם מהעובדה שמי שהקים את המתחם שבו הוא עומד, היה רופא בן למשפחה פלסטינית ותיקה ומושרשת בארץ.

לאחר המסע הארוך בעקבות צלמי השדרה, הבנתי  שבניגוד למחיקה המוחלטת שהתרחשה במקומות אחרים (כמו מנשייה). נראה שדווקא ההזנחה רבת השנים עשתה חסד מסויים ואפשרה את שמירת הרצף האדריכלי בשדרות ירושלים. עדין מתקיימת בה חברה הטרוגנית, אף כי התמהיל השתנה.

השאיפה היא שהשדרה תוכרז כאתר מורשת רב-תרבותיתצילום: ורד נבון

היכולת להביט על חזיתות בניינים כיום, כפי שהביטו בהם צלמים לפני 80-90 שנים, לפני השינוי שעומד להתחולל, היתה מלהיבה ומרתקת, ועם זאת הרבה כבר נעקר ואיננו. כצלמת אני מתבוננת ומשווה, וכך נחשף בפני "הדיאלוג" שניהלו ביניהם אדריכלים בשדרה עד סוף שנות ה-80. למשל: אדריכל מגדל המים ארפד גוט, התייחס בעיצוב המגדל לצורת המינרט במסגדים ביפו. (המגדל נעקר ב-1979) האדריכל הלבנוני איליאס מור יצר מעין ״צריח״ בעל 3 פסי אוורור בבניין אלהמברה, שיש בו אזכור למבנה השנאי שעיצב ריכרד קאופמן קצת צפונה משם כמה עשורים לפני כן (השנאי נעקר ב-2007). האדריכל קלמן כ״ץ הקים מזרקה חדשה בנגה, אשר דומה בעיצובה למזרקה משנת 1935, ושילב פסים לבנים של אבן גיר בכיכר נגה החדשה, אשר מתכתבים עם פסי אבן הגיר בבניין הדואר המפואר שתכנן אוסטן סנט ברב האריסון  60 שנים לפני כן. במובן מסויים גם הרצף של מגוון אנושי וקהילתי נשמר, על אף הנכבה ב-1948.

מתי נקטע הרצף?

קשה לשים את האצבע על תאריך ספציפי - התרוקנות השדרה מנכסיה הקהילתיים ומההילה שנקשרה בה קרתה בתהליך איטי אך עקבי החל מאמצע שנות ה-70 והלאה. ישנם המון צילומים של צלמים חשובים בתקופות שלפני כן, והם הולכים ומדלדלים משנות ה-80 ועד ימינו. השדרה הפסיקה להיות מוקד התעניינות לצלמי עיתונות ולצלמים מתעדים. ללא ספק קשורה בכך התמוטטות ענף הקולנוע וסגירת בתי הקולנוע בשדרה, אך גם הזנחת המרחב הציבורי ועקירת סמליה, שהחשוב בהם הוא הגינון המטופח. בתום המסע שעברתי, הדהדה בראשי התובנה שהשדרה היפואית, ממש כמו בהגדרת אונסק"ו ל"נוף תרבות" -היתה שילוב של טבע ומעשה ידי אדם,  נוצרה בידי אנשים רבים ותרבויות שונות לאורך שנים רבות, ועלולה להיחרב בידי מעטים שהכוח והסמכות בידם אך אינם מודעים כלל לחשיבותה.

איך מגשרים על הפער בין הנרטיבים השונים?

פוסט שכתבתי ובו סיפורו של בית החולים דג׳אני זכה למאות תגובות: ״גם אני נולדתי בדג׳אני!״, על אף שרוב המגיבים נולדו בצהלון - שמו של בית החולים אחרי 1948. במהלך קמפיין הדסטארט לגיוס מימון לספר, העליתי כל בוקר פוסט ובו סיפור אישי של אחת הדמויות בשדרה במשך 100 שנותיה. חששותיי בקשר לדמויות הפלסטיניות התפוגגו - הקוראים הזדהו, שיתפו ורצו לדעת עוד. הבנתי שהדרך להסרת מחיצות העוינות והגזענות עוברת דרך הסיפור האישי. החלטתי לספר את הסיפור ללא פרשנות וללא קביעת עמדה כשהאחיזה החשובה ביותר היא הצילומים, שמוסרים עדות פשוטה וישירה: "הנה ככה זה היה".

בהשפעת מתכנן הערים פיליפ ברנדיס, המאבק להצלת העצים בשדרה רואה בהם כתשתית עירונית, כמו כל תשתית אחרת (ביוב, חשמל וכו׳). אני מקווה שהספר על תולדות השדרה יצליח להציל לא רק את העצים אלא גם להפוך את תושבי יפו לנראים ולא שקופים. השאיפה היא שהשדרה תוכרז כאתר מורשת רב-תרבותית, ושייעשה הכל על מנת שתהיה שדרה עירונית חיה ותוססת ולא פוחלץ לתיירים וליזמי נדל״ן.

דניאל מונטרסקו

דניאל מונטרסקו | |עיר שסועה לה יחדיו

מהי יפו? ״מוזיאון הנַכְּבָּה״ / ״פנינת נדל״ן״ / ״כלת פלסטין״ / ״בולגריה הקטנה״ / ״קהילה תורנית מתחדשת״/ ״ג׳נטריפיקציה״? יפו קרועה בין דימויים וכוחות המלווים אותה לאורך מאה שנות המאבק על המקום. איזה סיפור ניתן לספר על העיר ואנשיה?

חוויית העיר היא תמיד חלקית, זמנית ומצבית. כפי שכתב איטאלו קאלוינו בספרו ״הערים הסמויות מעין״: ״העיר אינה אומרת את עברה, אלא מכילה אותו כאילו היה רשת קווים של כף-יד, וכל קטע מחורט אף הוא עצמו בשריטות, בניסורים, בחיתוכים, בפסיקים״.

אני יליד יפו ואנתרופולוג עירוני (יפולוג). חזרתי אל בית נעוריי לאחר שנים של מגורים בארה״ב ובאירופה. הבלוג מספר את סיפור העיר מתוך השריטות, החתכים והפצע הפתוח שמסרב להתאחות.  

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ