ילדות בגטו לוד, גרסת טריינספוטינג לנוער הערבי - עיר שסועה לה יחדיו - הארץ

ילדות בגטו לוד, גרסת טריינספוטינג לנוער הערבי

הסרט ״פתח את הפה״ שהוקרן בפסטיבל "דוקאביב" שולח הבזקים של יופי ותום על תלאות חייהם של ילדים ערבים בעיר המעורבת. מעל לכל, מרחפת התחושה שבעוד כמה שנים הם יימצאו בשולי החברה, במובלעת של עוני וזרות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
"צופים ברכבות העוברות ומסכימים שכדאי לברוח מכאן "ברכבת הראשונה". מתוך הסרט
"צופים ברכבות העוברות ומסכימים שכדאי לברוח מכאן "ברכבת הראשונה". מתוך הסרטקרדיט: מאי עבאדי גרבלר
דניאל מונטרסקו
דניאל מונטרסקו

אם יפו היא המרכז של הפריפריה, לוד היא הפריפריה של הפריפריה. לאורך השנים נקשרו בדימוי העיר ייצוגים כגון פרדס שניר וחומת ההפרדה ממושב ניר צבי, משת"פים, בדואים, רצח על רקע כבוד המשפחה וכמובן סמים וכנופיות. עם דירוג של 3 מתוך 10 במדד החברתי-כלכלי, לוד היא העגומה, החלשה, המפוררת והאלימה ביותר מבין הערים המעורבות. ביחד עם רמלה ועכו, היא שייכת לקבוצת הערים שהיו ערביות לפני 1948 וזאת לעומת חיפה ויפו בהן תמיד חיו גם יהודים.

הסרט "פתח את הפה" בבימוי תמרה ממון שהוקרן בפסטיבל "דוקאביב", משרטט את עולם הילדות של עומר, יזן ומוחמד, שלושה חברים בני 12 הנמצאים בשנתם האחרונה בבית הספר היסודי אלראזי בשכונת רמת אשכול. הוא עוקב אחר ילדים בתקופה שהם עוברים מילדות לנערות ומפלרטטים עם גבריות מחוספסת. עומר חי בצל מחלת הנפש של אביו, מוחמד מתכונן לעזיבת המשפחה את לוד, ויזן מתמודד עם ההשלכות של התנהגותו הסוררת. אלה, מורה למוזיקה שעלתה לארץ מבריה"מ לשעבר, פותחת מקהלה בבית ספרם ומזמינה אותם לבועה פנטסטית המאפשרת להם להתנתק לרגע מקשיי הקיום ולתרגל את הקול המתחלף שלהם בעברית, איטלקית וערבית.

העלילה מתרחשת בין השיכונים של רמת אשכול, זירת מאבק מכוערת בין מתנחלים עירוניים מהגרעין התורני המבקש לסובב את הגלגל לאחור, ולהחזיר את היהודים לשכונה שבשנות השבעים היתה יהודית ומבוקשת. ברגעים הטובים נדמה שהילדים חיים הווייה חיננית ומשוחררת המזכירה את הרפתקאות "ניקולא הקטן" וחבריו השובבים שמתנכלים למורה ומגלים עולם ומלואו בחצר האחורית של העיר העתיקה שנהרסה בשנות החמישים (בעקבות תוכנית האב של האדריכל מיכאל בר). ברגעים הקשים, ילדותם מזכירה את הזנחת הנערים הצוענים מא-צ'אמברה.

הטריילר של "פתח את הפה"

הווי חייהם של הילדים אינו רק כדורגל, גידול יונים ובריכה, אלא גם פשיטת יס"מ טראומטית המחרבת את חתונת אחיו של עומר, משפחה דיספונקציונלית, יריות, דקירות ועוני. בתסריט שמוכר מערים מעורבות אחרות, השכונה הוקמה במקור עבור יהודים אבל כיום מאכלסת ברובה ערבים. שלטי העסקים בערבית מתערבבים עם שלטי הרחובות בעברית הנושאים שמות מבית המדרש הציוני: "החלוץ", "העלייה השנייה", "בית"ר", "סטרומה", "מחנות קפריסין" ו"שדרות צה"ל" כמובן. גם בית הספר אלראזי נקרא עד לפני מספר שנים בית ספר ממלכתי ע"ש נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן. כשעזבו התושבים היהודים את השכונה החל משנות התשעים, העמידה העירייה את מבנה בית הספר לרשות התלמידים הערבים שחיים בשכונה. היה זה תרגום פשוט למציאות הקיימת: בלוד גרים 73 אלף תושבים וכ-28% מהם ערבים. בשכונת רמת אשכול היחס הוא הפוך: 70% מהתושבים הם ערבים והמיעוט היהודי מורכב רובו מעולים אתיופים.

לשכונת רמת אשכול היסטוריה אפלה. אחרי 1948 כאלף תושבים בלבד מתוך 50 אלף נותרו בעיר החרבה, רובם בשכונת הרכבת (כעובדי רכבת) ומיעוטם בלוד העתיקה (שזכתה לשם "הגטו") כיום רמת אשכול. על הדיסוננס בין יהודים שמקיפים שכונה בגדר תיל ומכנים אותה בשם גטו כתבתי כאן. לאחר המלחמה עברו אליה יהודים מהמעברות הסמוכות (בעיקר מצריפין) והיא הוכרזה כעיר. במקביל שבו כמה משפחות פלסטיניות לעיר, וכן הועברו אליה ערבים מיישובים אחרים שהפכו ליהודיים. כאן הופיע העירוב האופייני ללוד בין ערבים ויהודים מרקע סוציו-אקונומי נמוך.

הסרט הוא סיפור אנושי מכמיר לב אך גם משעשע ועליז בין הריסות החברה הערבית. בסצנה אחת, יושבים הילדים בחניון ומוחמד מעיין בעיתון "ישראל היום". "אתה לא יודע לקרוא. אתה רק מסתכל על התמונות", צוחק מישהו על הילד הנעלב מגרעין האמת שבדברים. בהמשך מתגלה עומק כישלון האינטגרציה. ביום העצמאות, הילדים עומדים על גג ומשקיפים מרחוק על מופע הזיקוקין. "לקחו לנו את האדמות. נראה לך שיחזירו אותן?" שואל אחד. "אם כל הערבים יתקפו את היהודים, לאן תלך? לאלג'יר? היהודים יותר טובים... באלג'יר יש דאעש, יהרגו אותך. בדובאי יהרגו אותך כי אתה ישראלי". כמו בגרסת טריינספוטינג לנוער, כבר בגיל 12, הילדים צופים ברכבות העוברות ומסכימים שכדאי לברוח מכאן "ברכבת הראשונה". הדילמה היא בין אמריקה לגרמניה. בלוד אפילו השטחים נדמים כמקום טוב יותר. "אגור בגדה ואקח תעודת זהות של הגדה (הווייה דפוויה)", אומר מוחמד.

מי יהודי, מי ערבי? מתוך הסרט
מי יהודי, מי ערבי? מתוך הסרטצילום: מאי עבאדי גרבלר

בסצינה נוספת על הגג משקיפים הילדים על הריסות העיר העתיקה. חמושים במיקרופון ומגבר הם משחקים בזיהוי הדמויות בשכונה. "מי יוצא מהמסגד? גבר", "מי אלה? יהודים", "ומי שם? יהודים". קשה לדמיין ריחוק כזה בין העולמות ביפו, אבל בלוד נראה שהאוכלוסיות היריבות אינן נפגשות אלא דרך קנה הרובה. ואכן, אל חתונת אחיו של עומר ברחבת השכונה מגיעים אורחים לא קרואים: שוטרי יס״מ חמושים מכף רגל ועד ראש שהופכים שולחנות והורסים את השמחה "עוד לפני שהגיע הזמר". בעקבות התקרית תוהה אימו של עומר בעודה מגלגלת עלי גפן: "היהודי לא מאחל טוב לערבי, והערבים מתחילים לא לאחל טוב ליהודים. מה ייצא מהילדים שלנו?"

קרן האור היחידה בסיפור היא אלה, דון קישוט בדמות מורה למוזיקה בעלת מבטא רוסי כבד, שלנוכחותה המכילה והאסרטיבית תפקיד חינוכי ראשון במעלה. קשוחה אבל מלאת תקווה ונטולת שיפוטיות, היא שוקדת עם החבורה על חזרות לטקס הסיום עם רפרטואר הכולל שיר של פיירוז בערבית ("בינת אלשלבייה"), "פוניקולי פוניקולה" באיטלקית ולבסוף "יהי הכל" של ברטולד ברכט בתרגום נתן זך. ברגע קומי והזוי היא מנסה להסביר את השורה "ולאדמה למשקים אותה מים למען תתן פריה בעיתו". הנערים מפריעים אבל ממשיכים לשיר בקול סופרן במסדרון גם לאחר פיצוץ השיעור.

משאת הלב שהאמנות תשחרר את הילדים מכבליהם אפקטיבית ומעורר עימם הזדהות. אולם הסרט מזניח את ההיסטוריה הפוליטית של ערבי לוד - גירוש המוני, תוכנית ד׳ ומבצע דני, תנועת היד המפורסמת של בן גוריון שרמזה "לגרש", חילופי הקרקעות, יישוב בדואים ומשת״פים, פרויקט הייהוד ועוד. למרות שנראה שיוצרי הסרט עמלו קשות על יצירת דיוקן אנושי ופואטי, הפוליטי מציץ מבין השיטין. השפה הערבית אותה דוברים הילדים מרמזת על מקום אחר. ואכן, גבולות שפתם ממחישה את גבולות עולמם - ייצור כלאיים בין ניב בדואי לניב עירוני. דבר לא נאמר על כך בסרט אבל הקהילה הערבית בלוד אינה עשויה מקשה אחת. רובה חיה בשלוש שכונות מצוקה, אם כי חלקה עבר עם הזמן לשכונות יהודיות שהפכו למעורבות. הקהילות הערביות בלוד נמצאות ביחסים מתוחים בינן לבין עצמן ועם המתנחלים בעיר, עם משתפי פעולה שיושבו בעיר במהלך שנות האינתיפאדה, עם רשויות החוק והעירייה בשל בעיית הפשיעה, הסמים והבנייה "הבלתי חוקית" שנפוצה בהעדר הסדרה.

שניים מגיבורי הסרט עם העיתון "ישראל היום"
שניים מגיבורי הסרט עם העיתון "ישראל היום"צילום: מאי עבאדי גרבלר

את האוכלוסייה הערבית בעיר נוהגים לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: ערבי לוד הוותיקים, צאצאי הפלסטינים שנותרו אחרי 1948 (6,000 מוסלמים וכאלף נוצרים, ובדואים, עליהם נמנים גם גיבורי הסרט. אלה הגיעו ללוד בעקבות חילופי הקרקעות בסוף שנות השבעים. המשת״פים הגיעו לעיר בשנות התשעים. ברוב המקרים ילדי אוכלוסיות אלה לומדים במסגרות חינוך נפרדות.

בהקרנת הבכורה הזמינה הבמאית בין היתר את משתתפי הסרט, שעמדו מרוגשים מאור הזרקורים. ריטואל שגור זה, בו מציגים יוצרים דוקומנטריים את המשתתפים, מעורר שאלות אתיות על הפוליטיקה של הייצוג התיעודי, וניתן לפרשו כמצג שווא קולוניאלי. שהרי בסוף היום חוזרים היוצרים (היהודים במקרה זה) אל ביתם במרכז העירוני, ואילו הילדים "הילידים" חוזרים אל קרב חייהם בלוד ואל כרוניקה של שוליות ידועה מראש. הערב המרגש עבורם היווה סיבה טובה להורים לקנות לילדים גלידה מול הסינמטק. זה היה רגע מזוקק אך מטריד של ילדות בין הפריפריה למטרופולין. היתה זו המחשבה שלמרות המרחק הקצר בין שתי הערים, 20 דקות בקושי, ייקח לילדים הללו שנים רבות לשוב לסינמטק בעיר הלבנה, אם בכלל.   

בהכנת הפוסט השתתפה רוני דורות

דניאל מונטרסקו
דניאל מונטרסקו |עיר שסועה לה יחדיו

מהי יפו? ״מוזיאון הנַכְּבָּה״ / ״פנינת נדל״ן״ / ״כלת פלסטין״ / ״בולגריה הקטנה״ / ״קהילה תורנית מתחדשת״/ ״ג׳נטריפיקציה״? יפו קרועה בין דימויים וכוחות המלווים אותה לאורך מאה שנות המאבק על המקום. איזה סיפור ניתן לספר על העיר ואנשיה?

חוויית העיר היא תמיד חלקית, זמנית ומצבית. כפי שכתב איטאלו קאלוינו בספרו ״הערים הסמויות מעין״: ״העיר אינה אומרת את עברה, אלא מכילה אותו כאילו היה רשת קווים של כף-יד, וכל קטע מחורט אף הוא עצמו בשריטות, בניסורים, בחיתוכים, בפסיקים״.

אני יליד יפו ואנתרופולוג עירוני (יפולוג). חזרתי אל בית נעוריי לאחר שנים של מגורים בארה״ב ובאירופה. הבלוג מספר את סיפור העיר מתוך השריטות, החתכים והפצע הפתוח שמסרב להתאחות.  

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ