השלדים בארון של סבא (חלק א) - משקל עודף - הבלוג של דוד רטנר - הארץ

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השלדים בארון של סבא (חלק א)

החודש ימלאו 60 שנה להגשת מסקנות הוועדה לבחינת סיום הממשל הצבאי על ערביי הגליל והמשולש. רוב החומר עוד מוגדר (משום מה) כסודי. מאחר שסבא שלי עמד בראש הוועדה, ומאחר שהבטחתי לסבתי לפני מותה לנסות לגלות מה באמת היה שם, יצאתי למסע היסטורי. החדשות הרעות – מה שחשבו רבים על ערבים לפני 60 שנה, נכון גם היום ולמרות שמדובר באירוע שהתרחש עמוק במאה הקודמת – כנראה שאי אפשר בלי שמעון פרס כדמות מרכזית

תגובות
הפגנות של תושבי ואדי ערה נגד הריסת בתים
גיל אליהו

הנווט

השבוע קיימתי הנחיה של אשה זקנה שמתה לפני הרבה שנים. טוב, לא קיימתי עד הסוף, אבל לפחות עשיתי מאמץ. הכל התחיל בשנת 2000 עם הכניסה של נווט בחיל האוויר לבית האבות בכרמל בו התגוררה סבתי. הסרן הצעיר בא לאסוף אותה, את אבי ואותי למסע קצר לדרום, כדי להראות לייקית שבדיוק מלאו לה 92 היכן נהרג בנה הטייס. לבן ההרוג קראו דוד רטנר ואני נקרא על שמו. סבתי תמיד רצתה לראות היכן התרסק מטוסו במשימה מבצעית באיזור חבל לכיש, אבל היא התביישה לבקש. חצי מאה אחרי שנהרג, כשהרגישה שהזמן בשל – היא הפסיקה להתבייש. בדרך דרומה דיברנו על הרבה נושאים משפחתיים בלתי פתורים. אחד מאותם נושאים, שכלל לא הכרתי, והציק לסבתא מאוד, היה ההשתתפות של בעלה בוועדה שנועדה לבדוק אם הגיעה העת לסיים את הממשל הצבאי שהושת על חלק גדול מערביי ישראל מקום המדינה ב-1948 ועד אמצע שנות השישים.

מסמכי הוועדה שנועדה לבדוק אם הגיעה העת לסיים את הממשל הצבאי

לא ידעתי על הוועדה, והופתעתי מהנחרצות שבה סבתי טענה שבעלה, שהיה היו"ר, חש עד יום מותו שהוועדה לא החליטה נכון, לפי השקפת עולמו. "אתה עיתונאי, אתה יכול לבדוק", אמרה הזקנה. אבל היא מתה שנתיים מאוחר יותר ואני לא הגעתי מעולם לברר את הנושא. ייתכן שהחרפת היחסים בין המגזרים לאחרונה הדליקה את הזכרון הנשכח הזה והחלטתי ללכת לנסות לבדוק מה יש בארון של סבא - שלדים או משהו אחר ומפתיע.

סבא היה סוג של זמביש

את קצה החוט הראשון קיבלתי מאבי, שמצא בין הניירות שלו מכתב של דוד בן גוריון. מדובר במכתב תגובה של ראש הממשלה, ולצערי אין לנו את המכתב שסבי כתב אליו. המכתב של בן גוריון, שאליו אגיע בהמשך, רומז שזמן קצר אחרי שהוועדה מסרה את מסקנותיה – סבי לא היה מרוצה מהמסקנות שעליהן למעשה חתם.

סבא שלי כמעט לא מוכר בדברי הימים הרשמיים הנלמדים בבתי ספר על הקמת המדינה, אבל הוא מוכר היטב להיסטוריונים שחוקרים את ההתפתחות של העוצמה הצבאית של ישראל. יוחנן רטנר נולד באודסה, אז רוסיה, היה קצין בכיר במלחמת העולם הראשונה, עלה ארצה, הצטרף להגנה, הגיע עד לתפקיד הרמטכ"ל של הארגון (ראש המפקדה הארצית), תכנן את המטכ"ל המודרני של צה"ל והקים אותו כמטכ"ל צללים בהגנה. הוא היה אלוף בצה"ל של מלחמת השחרור, ובאמצע הלחימה, כשהתבקש להחליף את הרמטכ"ל שנפל למשכב הוא דחה את ההצעה בטענה שמדובר בתפקיד פוליטי. במקביל לפעילות הצבאית הבכירה הוא גם היה אדריכל ופרופסור בטכניון, והדבר אפשר לו לשוב לאקדמיה כשהסתיימה  הקריירה הצבאית שלו. השילוב בין בכירות בהגנה ובין יכולת התכנון שאותה הביא למערכת הבטחון איפשר לו להיות גורם מרכזי בהחלטות על מיקום ההתנחלויות היהודיות ברחבי פלסטינה בשנות ה-30 עבור הנהגת היישוב היהודי. בקיצור – סבא היה אבטיפוס קדום של 'זמביש' (זאב חבר, ממובילי ההתיישבות היהודית באיו"ש). אנשים כאלה זוכים לעיתים שיקראו רחובות, שדרות וככרות על שמם. זה לא קרה בגלל איבה גדולה בינו ובין הממסד של מפא"י. הוא לא הזדהה פוליטית עם אף אחד וזה כנראה היה יותר גרוע מאשר להיות רוויזיוניסט. אז למה דווקא הוא התבקש על ידי בן גוריון לשבת בראש ועדה רגישה? אבי טוען שבין בן גוריון לבין יוחנן רטנר היתה בכל זאת הערכה גדולה. לי יש תיאוריה אחרת – הוועדה התכנסה ב-1955, זמן לא רב אחרי שהבן הטייס נהרג. הייתכן שרצו לתת לאב השכול טעם לחיים ותחושה נוספת של עשיה?

השב"כ אוסר לגלות פרוטוקולים

ועדת הממשל הצבאי מונתה ב-1955. ישבו בה שלושה חברים: אלוף במיל' פרופ' יוחנן רטנר כיו"ר, דניאל אוסטר (לשעבר ראש עיריית ירושלים), והעו"ד החיפאי המפורסם יעקב סולומון. הוועדה התבקשה לבדוק אם לבטל את הממשל הצבאי שהושת מאז 1948 על הערבים שהתגוררו בשטחי המשולש, הגליל, והנגב, או שמא לצמצם את היקף הממשל. כמו כן התבקשה הוועדה לבדוק אם לשנות את מעמדה של נצרת כשטח תחת ממשל צבאי ולהפוך אותה לעיר שבה ימוקמו מוסדות שלטון ומחוז לכלל האזרחים.

התיק ובו הדו"ח הסופי של הוועדה שוכב בגנזך המדינה בירושלים. תיק ורוד, עם שרוך שצריך לפתוח בעדינות ועליו יש מדבקה "תחום מיעוטים – לשכת היועץ לענייני ערבים". בכתב יד רשום על התיק "סודי". מתי הוסרה הסודיות מעל הדו"ח הסופי? לא ברור לי, ובגנזך לא יודעים לתת תשובה ברורה. מה שכן ברור, היא העובדה שכל הפרוטוקולים המפורטים של דיוני הוועדה עדיין מוגדרים סודיים. החומר המלא של ועדת רטנר לנושא הממשל הצבאי על ערביי ישראל טמון בארכיון צה"ל בגבעתיים. פניתי בנימוס לבקש לעיין בחומר שמלאו לו כבר למעלה מ-60 שנה ונעניתי בנימוס שאי אפשר. השב"כ עדיין לא מתיר לעיין בכל החומר, נמסר לי מהארכיון. ביקשתי לראות לפחות את פרוטוקול ההצבעה הסופי של הוועדה, לבדוק אם אולי סבתא צדקה, וסבא הצביע בדעת מיעוט, אבל לא נענו לבקשתי. הפרוטוקול היחיד ששלחו לי, כנראה בטעות, מארכיון צה"ל, הוא הפרוטוקול של ההופעה של שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הבטחון, בפני הוועדה. הפרוטוקול של פרס מספק כמה פנינים לקורא של היום.

איום על קיומה של מדינת ישראל

לבני הדור שלי, סיפורו של הממשל הצבאי בתוך גבולות המדינה בלתי מוכר. אנחנו מתרגשים כאשר אלוף פיקוד מפעיל את סמכותו מכוח תקנת החירום ואוסר תנועה על יהודים או ערבים, אבל עד אמצע שנות השישים, ערבי שרצה לנסוע מהגליל או מהמשולש אל אחת מהערים הגדולות – היה צריך להצטייד ברשיון מיוחד. גם עבור אישור לינה, אפילו ללילה אחד, מחוץ לאזורים האלה היה צריך אישור מיוחד. אחד הכלים בהם עשו שימוש היה כמובן העוצר, ואת מה שקרה בכפר קאסם ב-1956, חודשים ספורים אחרי שוועדת רטנר מסרה את מסקנותיה, כולם יודעים.

בשורה התחתונה, מה שגיליתי על הוועדה של סבא היא החלטה חד משמעית שקובעת שיש להמשיך את הממשל הצבאי. "המשכת קיומו של הממשל צבאי הוא דבר שהנו הכרחי לקיום בטחון המדינה", קובעת הוועדה וחותמת את הדו"ח עם משפט מיתולוגי אחרון: "עם השכנת שלום אמת בין ישראל ושכנותיה יבוטל גם הממשל הצבאי", נבואה שמעולם כמובן לא התגשמה. 

מאחורי אותה שורה תחתונה שבה הוועדה מצדדת בהמשך הממשל הצבאי על ערביי ישראל ניצבים חששות ופחדים. כאשר קוראים אותם ניתן להבין חלק מהם על רקע הזמן הקצר שחלף מהמלחמה הקשה של 1948, אבל קשה להאמין איך נכשלנו ב-60 השנים שחלפו מאז לשנות את המצב, ולהפיג או לעקר את אותם פחדים שנשמע כאילו הם נכתבו היום.

הועדה סיירה בכל שטחי הממשל הצבאי והודאגה מאוד מהדלילות היהודית בהם. בגליל, למשל, ישבו באותה תקופה 100 אלף ערבים ורק שמונת אלפים יהודים. את סבי הנתון הזה זעזע. באותו פרוטוקול בודד שארכיון צה"ל הסכים לשחרר לי, נראה שסבי אולי מנביט אצל שמעון פרס את הרעיון שעשרים שנה מאוחר יותר יהפוך כנראה לתפיסת המצפים בגליל: "למה לא משתמשים בנח"ל כדי להקים משלטים יהודיים בגליל?" תוהה סבא.

ראש הממשלה בן גוריון, שמעון פרס, יגאל ידין . יורדים ממסוק של חיל האויר לסיור בחצור הגלילית. 1958
לע"מ

בוואדי ערה המצב עוד יותר הדאיג את הוועדה – באותה תקופה התגוררו לאורך ואדי ערה ובאיזור כפר קאסם כ-36 אלף ערבים, המהווים אמנם חלק זעום מגודל האוכלוסיה הערבית של היום, אבל עדיין הדאיגו מאוד את חברי הוועדה: "...המדינות שעל גבול המדינה יוזמות ומבצעות פעולות מלחמתיות... במידה מתמדת וגוברת לקראת המטרה המוצהרת על ידן – מלחמת כליה... על גבולות אלה או בקרבתם נמצאים ריכוזים של ערבים בישראל, העולים מספר פעמים על התושבים היהודים באותם שטחים... באותם מקומות עוברים עורקי תנועה ראשיים במעלה... חיוניות האזורים הנ"ל מבחינה בטחונית היא עליונה במעלה, דבר המחייב פיקוח עליהם ועל תושביהם..."

עד כמה אפשר לסמוך על נאמנות התושבים הערביים בישראל ניתן ללמוד מהקביעות הבאות: "רציפות האוכלוסיה הערבית משני עברי הגבול, הכוללת רציפות עדתית ודתית, שפה ומשפחה... שיתוף אינטרסים מצד חלק מהאוכלוסיה בישראל המביא כבר היום למגע עם האויב – מגע המתבטא אמנם רק לעיתים רחוקות בפעולות חבלניות הנראות לעין, כולל עזרה ומחסה למסתננים והעברת ידיעות...".  

הוועדה משבחת את הממשל הצבאי: "מציאות הממשל הצבאי מהווה גורם מרתיע לפעולות עוינות אנטי בטחוניות...".  שלושת החברים קובעים ש"מצב ערביי ישראל במובן הכלכלי... טוב בהרבה מאשר אי פעם וממצב הערבים בארצות שכנות" ולכן הממשל הצבאי הוא הגורם היחיד שיכול למנוע הגירה של פליטים מעבר לגבול.

פרס בעד לייהד את הבדואים

חגיגה בדואית בנגב
לע"מ

בפני הוועדה הופיעו עשרות עדים והוצג לה מידע רב – בטחוני, כלכלי, סוציאלי ועוד. כאמור, נכון לעכשיו החומר הזה חסוי. פרוטוקול אחד שכן הצלחתי לקבל מארכיון צה"ל, מתעד את הופעתו של שמעון פרס, שרק בשבוע שעבר שוחרר בגיל 92, חיוני ונמרץ כהרגלו, מבית החולים איכילוב עקב מיחושים קלים בלב. לפני בדיוק 60 שנה, ב-19 בינואר 1956, הופיע אותו איש נמרץ וחיוני בפני ועדת רטנר. פרס התבקש להתרכז בשאלת מעמדה של נצרת, ואם לדעתו יש להחריג אותה משטח הממשל הצבאי של הגליל, אבל הוא החל בסקירה כללית שבה יש כמה פנינים. פרס מונה שלוש בעיות בטחוניות מרכזיות: נשק (קושי למדינה להצטייד בנשק חדש), גבולות, ותושבים. "הבעיה הערבית במדינה היא בעיה שעם מרוץ הזמן הולכת ומחריפה", מזהיר פרס, "הסיבה לכך פשוטה בתכלית: מספרם מתרבה. הריבוי הטבעי אצל הערבים גדול מאוד. לעומת זאת הסיכוי להתבוללותם לדעתי אינו גדול". פרס נחרץ מאוד לגבי שאלת סיום הממשל הצבאי: "אם היה אי פעם זמן לדון על תיקון הממשל הצבאי הרי שזו השעה האומללה ביותר לעשות כן... עם כל הרצון לליברליזציה. אילו רק היה אפשרי צריכים היינו עכשיו להחמיר במסקנותינו לגבי הבעיה הערבית ולא להקל בהן..."

פרס מעיר הערה מעניינת על הבדואים וגם מציע פתרון קסום. "הפשוטה בכולם היא בעיית הבדווים. לבן גוריון ישנה מחשבה על יהוד הבדוים. אני חושב שזה נכון. הבדווים קשריהם עם אללה אינם חזקים ומבוססים כל כך כמו אצל אחיהם... אף הרעיון הלאומי אינו חזק אצלם כל כך".

פרס מוסיף שאם נשאיר את הגליל ריק כמו הנגב, יום אחד ידרשו מאיתנו לוותר עליו, ומתלונן על אחת הבעיות המרכזיות של הממשל הצבאי: "ליהודים קשה להיות מושלים... זאת בעיה פסיכולוגית". פרס חד העין מצביע על כך שהמושל היהודי לעולם ייראה שלומפר: "המושל הצבאי שלנו נוסע בג'יפ מקולקל, יושב בצריף רעוע על ספסל... במשך 400 שנה הערבים היו רגילים למושלים עם הופעה..."

לזכותו של פרס ניתן לראות שכבר אז הוא היה בעל חזון של מזרח תיכון חדש כשהוא מנבא שהדרך היחידה לייהד את הגליל היא לא לנסות להתחרות בהתיישבות הערבית החקלאית, אלא להביא תעשיה יהודית לגליל.

בן גוריון אומר את המילה האחרונה

דו"ח ועדת רטנר הוגש לממשלה בפברואר 1956. לפני 60 שנה בדיוק. על הדו"ח חתומים שלושת החברים כמקובל. עד שלא אצליח לחשוף את פרוטוקול ההצבעה הסופי של הוועדה שטמון בארכיון צה"ל – לא אדע איך סבא הצביע. אם וכאשר אצליח, כנראה אכתוב פרק בשם "שלדים בארון של סבא פרק ב'".

ועדת רטנר התכנסה על רקע רוחות המלחמה שנשבו במזרח התיכון, ומסרה את מסקנותיה חודשים ספורים לפני שני אירועים משמעותיים שהתרחשו בשנה זו – מבצע קדש והטבח בכפר קאסם. שנה מאוחר יותר, במאי 1957, התקיימה חלופת מכתבים בין יו"ר הוועדה, יוחנן רטנר ובין ראש הממשלה בן גוריון. בידי נמצא רק מכתב התשובה של בן גוריון, שממנו אפשר ללמוד שיוחנן רטנר מהרהר בצורך לשנות את מסקנות הוועדה. האם זה אומר שהוא הצביע נגד המשך הממשל הצבאי והיה בדעת מיעוט? קשה לדעת. "יוחנן יקירי", פותח בן גוריון, "קראתי מכתבך בעיון אולם איני בטוח שהמאורעות הפנימיים בעולם הערבי או תבוסות נאצר משנים באופן יסודי או במידה ניכרת יחס הערבים למדינה".

בן גוריון טוען שאולי לערביי ישראל יש יותר כבוד לצה"ל אחרי מלחמת סיני "אבל אין זאת אומרת שגדלה נאמנותם למדינת ישראל". ראש הממשלה מסיים בנימה פסימית (שאולי ראש ממשלה עכשווי יותר היה חותם עליה גם היום): "יש אולי מקום להקל בחופש התנועה בכמה מקומות... אבל אין ספק שקשה לסמוך על נאמנותם. ייתכן שיש איזה הבדל בין המוסלמים ובין הנוצרים, ונראה כיצד ישפיע מתן זכויות מורחבות לדרוזים. בכל אופן – עדיין אנו מדינה במצור".

השורה התחתונה בדוח
דוד רטנר

   



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#