את אהבתי לחתולים גיליתי במקום הכי לא צפוי

בחברה החרדית לא מקובל לגדל חיות מחמד. למעשה, קל יותר למצוא בית חרדי עם טלוויזיה מבית חרדי עם כלב או חתול. סיפור אהבה שמתחיל ב"טומאה" וניפוץ מוסכמה ונגמר בדף אינסטרגם וקעקוע

דוד ספיבק
דוד ספיבק
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"ואני, שכמהתי לחום אנושי, מצאתי נחמה בללטף אותו"
"ואני, שכמהתי לחום אנושי, מצאתי נחמה בללטף אותו"קרדיט: אורן זיו
דוד ספיבק
דוד ספיבק

אני חובב חתולים מושבע. זה לא דבר מובן מאליו עבור מי שגדל כחרדי. כיום, אני מגדל את ריץ' וסימבה המקסימים. ריץ' פעלתן ושובב שלא מפסיק ליילל ולרוץ, וסימבה הוא חתול סיאמי יפהפה שמאוד אוהב ליטופים. לפעמים הוא אפילו נעמד על שתי הרגליים האחוריות כדי להגיע ליד שלי ולהתחכך.

בחברה החרדית לא מקובל לגדל חיות מחמד. גם בגלל "טומאה" וגם בגלל מוסכמה חברתית, הם נחשבים מוקצים מחמת מיאוס. למעשה, קל יותר למצוא בית חרדי עם טלוויזיה מבית חרדי עם כלב או חתול. במושב שבו גדלתי, חתולים היו סוג של חיה מלוכלכת שמתגוררת ברחוב ולא כדאי להתקרב אליה משום שהיא עלולה לשרוט. התגובה היחידה לה היא ראויה, אם בכלל, מתמצאת במלה "קישטא" - אם היא מנסה להתקרב. 

הישיבה שבה למדתי בירושלים לפני כעשר שנים, היתה ממוקמת בקומה שנייה והיתה ממנה גישה למרפסת ענקית. יום אחד החליטה חתולה אחת, מסיבותיה שלה, להמליט את גוריה במרפסת. במשך מספר שבועות התנחלו הגורים במרפסת הישיבה שלנו, ואנחנו גילינו שהם מאוד אוהבים לשחק בחוטים. היינו איתם הרבה. נופפנו לעברם בחוטים והם היו קופצים ומנסים לתפוס אותם בכפותיהם הזעירות. 

בואי. יילל קצת יותר חזק מבדרך כלל
בואי. יילל קצת יותר חזק מבדרך כלל צילום: דוד ספיבק

בין אותם חתלתולים היה אחד ששבה את לבי. צבעו היה אפור-לבן. ואני, שכמהתי לחום אנושי, מצאתי נחמה בללטף אותו. הוא לא היה מתקרב אלי אמנם, אבל גם לא היה בורח ממני. וכשהייתי מלטף אותו, הוא היה מקמר את גבו בהנאה.

יום אחד, כפי שצפינו שיקרה, החתלתולים האהובים שלנו נלקחו מהישיבה. מישהו העביר אותם לאיזו סמטה סמוכה. אני לא הסכמתי להיפרד, והתחלתי לבקר אותם ולהביא להם אוכל. הייתי לוקח שאריות מהמזון שחולק בישיבה ומגיש לפיותיהם הרעבים. גולת הכותרת של כל ביקור היתה החתול שלי, זה שאפילו לא נתתי לו שם. כשחזרתי פעם מנסיעה לבני ברק, הלכתי לחפש אותו אך הוא נעלם. אחרי חיפושים ארוכים מישהו אמר לי שראה אחד אפור-לבן שנדרס.

לא גדלתי בעולם תרבותי שמעריך בעלי חיים, לא כל שכן חיי חתולים. ולמרות זאת, הרגשתי שעולמי חרב עלי. לקח לי כמה ימים להתאושש מהאבל על אובדן החתול ללא שם.

כמה שנים חלפו, ואני כבר לא חרדי. סטודנט מן המניין, שנה א' באוניברסיטה העברית. התמזל מזלי וגרתי אז בדירה שהיה מותר להכניס אליה חיות. אז חיפשתי בקבוצות של פייסבוק חתול למסירה ומצאתי אחד יפהפה כאילו נלקח מהאגדות: לבן כולו, צחור כשלג, ועם עיניים בשני צבעים - אחת ירוקה, אחת כחולה. התקשרתי למספר הטלפון שבמודעה ואחרי תחקיר ממושך, שכלל ראיון עם חברה של בעלת החתול, והרבה שיחות טלפון, זכיתי לקבל את הנסיך.

קראתי לו "בואי". על שם דייוויד בואי. גם לו היו עיניים בשני צבעים. החיים עם בואי היו בטוב ובנעימים. הוא היה חירש, אך זה כמעט לא הורגש, חוץ מהעובדה שהוא יילל קצת יותר חזק מבדרך כלל. והוא היה כל-כך יפה, עד שפתחתי .

עברה שנה וחצי ונסעתי לברלין לחמישה ימים. כשחזרתי - בואי לא היה בבית. חיפשתי אחריו, סרקתי במשך שעות כל מטר בשכונה, כל יום. הדפסתי מודעות עם הבטחה לפרס כספי למי שימצא אותו, ותליתי אותן על בניינים ועצים. לצערי, לא מצאתי אותו עד היום. אבל זכרו יהיה חקוק בי לעד, בין השאר בזכות הקעקוע שעשיתי ביד שמאל, באזור שמקביל ללב. גם לו, כמו לבואי, יש עין אחת כחולה ועין אחת ירוקה.

דוד ספיבק

דוד ספיבק | |לא שחור לבן

לקראת סיום התואר הראשון בתקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. לומד גם משפטים באוניברסיטת תל אביב. אוהב מוזיקה (רוק בעיקר), קעקועים וחתולים. אכתוב על המסע שעברתי בשש השנים האחרונות, מבחור בישיבת מיר לסטודנט בעולם החילוני. אשתף אתכם גם בדרכי הפתלתלה אחר מציאת אהבה.

הבלוג הזה מהווה הזדמנות לקבל הצצה נדירה ומרתקת על המתרחש בתוך העולם החרדי. אפשר ליצור איתי קשר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ