לפעמים בנט מדבר לא ברור, ולפעמים זה אתה שעובר שבץ

יוסי מלמן, עיתונאי "הארץ", מצא עצמו לפני כשלושה חודשים מאושפז באיכילוב עם אוטם מוחי קשה. מחר הוא יזנק לחצי מרתון המאה שלו וירוץ ברחובות ת"א. הפרפרים בבטן מעידים שזו לא עוד ריצה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מרתון יוסי מלמן
"תחושה מוזרה אפפה אותי, אבל כמו כל מאצ'ו מצוי, אמרתי לעצמי שהכל תחת שליטה"קרדיט: באדיבות יוסי מלמן

יוסי מלמן

מחר (שישי) בשש ורבע בבוקר אזנק משדרות רוקח בתל אביב לריצת חצי מרתון (21.1 ק"מ). זה יהיה חצי המרתון המאה שלי. יש לי ברזומה גם 35 מרתונים מלאים ועשרה אולטרה מרתונים. הריצה מחר היתה צריכה להיות פיס אוף קייק, עניין של מה בכך, ובכל זאת - יהיה זה אירוע מיוחד עבורי. 

כן, ארוץ עם מסיכת פנים. ההיסטריה והפאניקה בגלל הקורונה אמנם מוגזמים בעיני, ובכל זאת רצוי לנקוט באמצעי זהירות מינימליים ליד עשרות אלפי רצים שנושמים, מזיעים, משתעלים, מריירים ומוחים אפם שכם אל שכם. כן, גם לא אחלוק בקבוקי מים עם שותפיי לריצה כפי שעשיתי בעבר כדי לגלח עוד דקה או שתיים מהזמן. זו לא הסיבה. לפני מאה ימים בדיוק לקיתי בשבץ מוחי, ואם לא די בכך, לפני כחודש עברתי צנתור לסתימת חור בין פרוזדורי הלב.

מרתון תל אביב 2016. ארבעים אלף רצים ישתתפו
מרתון תל אביב 2016. ארבעים אלף רצים ישתתפוצילום: תומר אפלבאום

האוטם המוחי, איך לא, בא לי בהפתעה גמורה. באותו בוקר התעוררתי עם חולשה קלה שלא ייחסתי לה כל חשיבות. אמרתי לעצמי שזו סתם עייפות. ערב קודם הלכתי לישון מאוחר. קמתי והצטרפתי לשיחת ועידה טלפונית של כתבים ופרשנים צבאיים עם נפתלי בנט. באותו בוקר הוא נכנס רשמית לתפקידו במשרד הביטחון. במהלך התדרוך הרגשתי שאני לא כל-כך מבין את דברי השר. "טוב, גם בנט לא תמיד מבין למה הוא מתכוון", ניחמתי את עצמי.

המשכתי את הבוקר כרגיל. דיווחתי על התדרוך, לבשתי בגדי ספורט ויצאתי לריצת הבוקר היומית. תחושה מוזרה אפפה אותי, אבל כמו כל מאצ'ו מצוי, אמרתי לעצמי שהכל תחת שליטה ואין סיבה לחרוג מהשגרה שאני מטפח על גדות הירקון כבר יותר מרבע מאה.

הקצב שלי היה איטי להחריד. כבר הבנתי שיש בעיה אבל הדחקתי. הכל הרי כתמול שלשום, סתם עוד אחד מהימים שבהם אתה מרגיש עייף. שלומי זכריה, עורך דיני, עמו קבעתי לשוחח בטלפון במהלך הריצה, אמר לי שאני נשמע מבולבל, משכל אותיות וממלמל משפטים חסרי פשר. הוא העריך על סמך ניסיון משפחתו שאני בעיצומו של אירוע ואיים עלי שאם לא אטפל בעצמי מיד - הוא יזעיק אמבולנס אל הפארק. צייתתי. חזרתי בריצה - מהלך של שבע דקות - הביתה, התקלחתי, החלפתי בגדים, הזמנתי מונית ונסעתי לאיכילוב. 

כבר הייתי מבולבל לחלוטין כשהשכיבו אותי בחדר המיון, ומשם עברתי לבדיקת CT ראש. ד"ר ג'רמי מולד החייכן והאדיב, סגן מנהל המחלקה הנוירולוגית, אבחן אותי מיד. עוד כמה שעות חלפו ואני כבר מאושפז במחלקה הנוירולוגית של ד"ר חן הלוי. הוא וצוותו הנפלא בחנו אותי ב"משחקי ילדים". כמה זה שתיים ועוד שתיים? כמה אצבעות אתה רואה? הנח את יד שמאל על אוזן ימין, שים את יד ימין על ברך שמאל, החסר בבקשה את הספרה שבע (כנראה שזה מספר המזל או המספר המדעי של הנוירולוגים) - כמה זה מאה פחות שבע? 93. כמה זה 93 פחות שבע? וכן הלאה.

תשובותיי, ואיתן תוצאות הבדיקות שעשיתי, הביאו את רופאי למסקנה שעברתי אוטם מוחי קשה. נותרתי עם צלקת, תרתי משמע, של שישה סנטימטר בתאי מוח שנמחקו. השבץ היכה בצד שמאל של המוח, באזור שאחראי על תפקודי הדיבור. הסבירו לי שהיה לי מזל גדול שלא נגרמה לי שום פגיעה מוטרית או קוגנטיבית, ושמשום שאני דברן וכתבן כפייתי, המוח בנפלאותיו פיצה עצמו, כלומר אותי, ואגר במרוצת השנים עודפים של זיכרון למלים ולשפה.

יוסי מלמן. 25 אלף ק"מ אחרי 40 אלף ק"מ
יוסי מלמן. 25 אלף ק"מ אחרי 40 אלף ק"מצילום: רן שילון

בחלוף חמישה ימים שבתי הביתה עם המלצה ליטול למשך כמה חודשים מדללי דם ולחזור בהדרגה לשגרת חיי, כולל ריצה. מסקנת הרופאים היתה שהשבץ נגרם מחדירה למוח של תסחיף (קריש דם), אבל פרט להשערותיהם המלומדות, הם לא ידעו מה מקורו. תסחיפים נגרמים בדרך כלל מסוכרת, תאים סרטניים, כלי דם סתומים רוויי כולסטרול או משטף דם במוח עצמו.

כל הסיבות להיווצרות התסחיף נשללו ונותרה רק אחת - בעיה לבבית, וכשמדובר בלב יש לי היסטוריה מכובדת. בפברואר 2009, גם אז בעיצומו של אימון ריצה, חשתי חולשה וגם אז לא ייחסתי לכך חשיבות (כנראה הרגל מטופש). רק כשהכאבים ביד שמאל גברו נפל לי האסימון. הזמנתי מונית, אשפזתי עצמי באיכילוב ותוך דקות נאמר לי שאני בעיצומו של התקף לב. עברתי צנתור בהול והושתל בי סטנט. בהדרגה שבתי אל שגרת חיי, אולי אפילו מהר מדי, אך התשוקה לריצה היתה חזקה ממני. 80 יום לאחר מכן סיימתי מרתון מלא.

יש חור בדלי, יוסף

מאז ועד נובמבר 2019 התנהלו חיי על המסלול הקבוע של עבודה, משפחה וריצה. ב-11 השנים האלה גמאתי כ-25 אלף קילומטר שהצטרפו לכ-40 אלף שקדמו להם, מאז 1993. ואז הגיע האירוע המוחי, ולאחריו, אבחנתו של פרופ' רן קורנובסקי, מנהל מערך הלב בבילינסון, שקריש הדם הגיע למוחי דרך חור שבין הפרוזדורים. הוא צדק. היו שם 11 מילימטרים שאפשרו דליפה שעשתה את כל ההבדל. "חלון סגלגל פתוח" (PFO) קוראים לזה בשפה המקצועית, ואני נשלחתי לצנתור כדי לסגור אותו.

"יש חור בדלי, הו יוסף הו יוסף", שרו (כאילו עבורי) יוסי בנאי ויונה עטרי למילותיו של דן אלמגור. אבל את החור שלי סתם היטב ד"ר רפי הירש המנתח. ללא הרדמה, רק באלחוש, הכאב היה נסבל. על צנתר בירך ימין הורכבו שני דיסקים, דמויי חפתי שרוולים מטיטניום, שהושטחו. על זה השמאלי הורכבה מצלמה, והנה הניתוח שלי מועבר אלי בשידור חי. זה אני על המרקע, ומבפנים. הייתי בהכרה מלאה ולחלוטין התלוצצתי עם רופאי. הנה אנחנו בריאות, הנה עוד שלב למעלה, הנה החור והנה הדיסקים נפתחים כמו מטריה ונכנסים לעבודה. הניתוח הצליח והפציינט חי. שש שעות שכבתי ללא תנועה בגלל התפרים ויממה אחר כך שבתי לביתי. שטפי הדם נמוגו בהדרגה ולאחר שבועיים, בהסכמת רופאיי, אני שוב בפארק.

עם רמי בלכמן וד"ר דניאל ריבא. "צירוף מקרים או לא, אל פסגת החרמון כבר לא אטפס בריצה"
עם רמי בלכמן וד"ר דניאל ריבא. "צירוף מקרים או לא, אל פסגת החרמון כבר לא אטפס בריצה"צילום: באדיבות יוסי מלמן

לפני כעשרה ימים, כשהחלטתי להשתתף בחצי מרתון, נזכרתי בצירוף מקרים מוזר. כשלושה חודשים לפני התקף הלב ב-2009, השתתפתי בריצת מרתון קשה במיוחד מעמק החולה לפסגת החרמון. גם 42 ק"מ, גם טיפוס לגובה של 1,600 מטר. חודשיים לפני השבץ המוחי יצאתי עם חבריי, ד"ר דניאל ריבא ורמי בלכמן,  לאתגר דומה - משאר ישוב לחרמון. אותם 1,600 מטר, רק על 30 ק"מ. אז נכון, הזדקנתי בכמה שנים ובגידת הגוף ניכרת, ובכל זאת, חשתי שגם בגיל 69 אני עדיין מסוגל לכך.

צירוף מקרים או לא, אל פסגת החרמון כבר לא אטפס בריצה. לא משחקים בגורל שלוש פעמים. שיאי בחצי מרתון נקבע לפני 15 שנה - שעה וחצי. אני מעריך שמחר אסיים בכשעתיים ועשרים. האם אני חושש? כן ולא. יש לי פרפרים בבטן. אני חושש שאולי לא אעמוד במאמץ, אבל בהכירי את עצמי, יש בי גם ביטחון שאגיע לקו הסיום. ארוץ כל עוד אוכל. ארוץ, ואמשיך לשנן את משפט הסיום שלי:

"חלומי הוא לרוץ כל דרך להלווייתי"

נורה

בלוג הכותבים המתחלפים | |אורח פורח

בלוג דעות בענייני השעה בהשתתפות כותבים מתחלפים. 

יש לכם דעה? מאמרים (עד 550 מלה) ניתן לשלוח בצירוף שם מלא, טלפון ודואר אלקטרוני לכתובת blogs@haaretz.co.il

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ