בלוגים

דוקומניה / הבלוג של רוני דורות

יולדים ובוכים: על תרבות הילודה והקיטור הישראלית

הסדרה "ואז הגיע ילד" מעוררת שאלות בנוגע למשפחה הישראלית הבורגנית, אך לא עוסקת בכוחה של התרבות לשנות. האם המרמור יכול לעצב מחדש מודלים משפחתיים או משמש רק לוונטילציה רגשית?

לפני כחודש רואיינה השחקנית יובל שרף באתר "לאשה". שרף היפהפיה צולמה במגוון זוויות הריוניות פוטוגניות השמורות לבנות אלים בלבד, ונשאלה בנוגע לכל מיני נושאים הרלוונטיים לחייה. אחד מהם הוא הפחד לגלוש שוב כמו ב"סולמות וחבלים" לנקודת התחלה סיזיפית, שכבר החלה לשכוח ממנה מאז לידת בנה הבכור: "אני בחודש שמיני... ואני מודה, לחזור אחורה זה מפחיד... חזרתי לעבוד וחזרתי לחיים. קיבלתי את עצמי מחדש וזה לא פשוט".

שרף תיארה חשש מוצדק שקל לכאורה להזדהות איתו. היא בעצם סיפרה באיזה חוסר חשק ניגשה למלאכת הפיריון בפעם השנייה אחרי שכבר השתקמה גופנית ונפשית. ואז, כבמעשה כשפים שכמעט ביטל את כל שאמרה, היא סיכמה את הקושי והספקות בכך "שאין דבר יותר מדהים מלהיות מי שאתה, ליצור, לנסוע לחו"ל וללכת למסעדה, בידיעה שהדבר הזה (התינוק) בעולם".

שילת ודוד. "סיננה" את ה"בעיות" כדי להיכנס להיריון שני
הוט8
להמשך הפוסט

"הנער מצ'אמברה" מלהטט בין אמת שקרית לשקרים דוברי אמת

סרטו של ג'ונאס קארפיניאנו, בשידור בכורה הערב ב"יס 3", הוא פיצ'ר עלילתי על התבגרות בקהילת צוענים. בדיה המורכבת מפיסות מציאות ומדרמה חברתית שלא נכפתה על הסיפור, אלא מהווה חלק אורגני ממנו

סטודנט צעיר לקולנוע מתכנן לצלם סרט בחלק עני במיוחד בקלבריה, דרום איטליה, במקום שלא היה בו מעולם. הוא מגיע לשם כך לעיירה הנקראת ג'ויה טאורו, וכבר ביום הצילומים הראשון שלו, המכונית עמה הגיע נעלמת ללא זכר, ובתוכה, מיותר לומר, ציוד רב ויקר ערך. הסטודנט והצוות יוצאים מכליהם. חסר אונים, הוא פונה לחבר ושואל "מה לעשות אם הרכב שלי נעלם?" והחבר עונה: "דבר עם הצוענים".

הסטודנט, ג'ונאס קארפיניאנו, נכנס לשכונת הצוענים הממוקמת בשולי העיירה ומתמגנט אל האווירה בה, ואל מרקם החיים של תושביה שעד לפני כמה דורות היו נוודים חופשיים מחוק וטריטוריה. הוא מבין מהר איך העניין עובד: תמורת "כופר" שסכומו נכבד עבור הצוענים, אך סמלי ביחס לערך האובדן, הוא עשוי לפגוש שוב את מכוניתו ואת הציוד. ככה עושים עסקים ברחוב צ'אמברה, שנתן את שמו לכל האזור הצועני שנבנה בסמוך לו.

כוכבי הסרט. לא רק שחקנים בלתי מקצועיים, אלא כאלה שמשחקים את עצמם בעלילה המשקפת את חייהם
באדיבות יס 3
להמשך הפוסט

"פרלמן": הרבה אגדה וקצת איש

הבו לנו סלבריטיז חשובים המתחככים במיני פוליטיקאים ואמנים חשובים בעולם ונעשה עליהם דוקו רך ונעים. על בגידת המתעד והסגידה לכוח בסרט על הכנר יצחק פרלמן

דמיינו נוצת פלומת אווזים, עגלגלה, רכה, נעימה וחסרת משקל, נשמטת מאצבעותיכם. היא מתבדרת ברוח הנפילה, מפלסת את דרכה בתנודות איטיות. ואז, כשפוגשת לפתע את רצפת החדר היא נזרקת בחבטה איומה וקולנית עד כדי כך שמרעידה ממש את קירותיו. מפתיע, לא? מה השתבש? מי לא ביצע מלאכתו כהלכה? כוח הכבידה? מסת הנוצה? אולי דחיסות האוויר? או שהיתה זו בכלל רצפת החדר, שדעתה השתבשה עליה?

יצחק פרלמן, הכנר היהודי המפורסם, בן ה-74, הוא גיבור סרטה של אליסון צ'רניק, דוקומנטריסטית חרוצה מניו-יורק, הנדמית כחובבת תיעוד של  גיבורים מפורסמים ובעלי שררה בתחומם. צ'רניק שתיעדה ביעילות נטולת יומרות אומנותיות אומנים כג'ף קונס ורוי ליכטנשטיין, ומעצבי אופנה כמרטין מרגי'אלה נוגעת שוב באבק הכוכבים עם סרטה הנוכחי, הניתן לצפייה ב'יס דוקו'.

יצחק פרלמן
באדיבות יס דוקו
להמשך הפוסט

"מוות ליואב קוטנר, מוות למיקי מאוס": רטרוספקטיבה לאלטרנטיב-רוק של שנות ה-90

ארבעה סרטים הוקרנו בערב ניינטיז בסינמטק תל אביב, והזכירו איך לא מזמן היה כאן שבט, אבל היתה אופציה תרבותית להתנגד לו. נושאי המגבעת, אאוסוייס, פלסטיק ונוס ועיתונאי הרוק האוונגרדי קובי אור הם סיבה טובה להתכנס ולחשוב מה היה אז שאין היום, ומה עדיין לא זז מילימטר

כש"מתנה לחג" יצא באלבום "מי רצח את אגנתה פלאסקוג" של נושאי המגבעת, אייל, אשר זה מכבר הצטרף לחטיבת הביניים, זימזם אותו ללא הרף. אנחנו, הבנות, נדלקנו מהשיר, אבל לא פחות מאייל, שקטף בזכותו הילת מגניבות בלתי מתאמצת. בהיעדרם של יוטיוב, ספוטיפיי והיכולת לממש סיפוקים מיידית, הרבה לפני ששמענו בכלל את השיר המקורי, נאלצנו לסמוך על אייל שקלט את המסר הטקסטואלי ואת ההגשה הספק צועקת-ספק אדישה של אוהד פישוף הסולן, ושזמזם אותו בכזה דיוק שאפשר גם לנו לשיר אותו, כאילו נכחנו אתמול בהופעה של "המגבעת".

אחר כך כבר ראינו אותם ב"זהו זה" והיו קוטנר, ועיתונים, ומקומונים, וידענו יותר, אבל אז גם התוודענו באיחור מביך ל"אינקובטור" של פורטיס, ול"איגו אינטריגו" של הקליק, ואוזן הנעורים האפרוחית והעדרית שלנו נדדה, ונחה לבסוף בשלווה על "משינה" ו"איפה הילד". ה"מגבעת" הפכו לאפיזודה חולפת, מה גם שהם התפרקו.

התקליט "נושאי המגבעת"
דניאל צ'צ'יק
להמשך הפוסט

הפראיים, השרוטים, החשופים: נוער בדוקומנטרי הישראלי

בכורה טלויזיונית לסרט "ילדי פרא", זוכה פרס חביב הקהל בפסטיבל ירושלים לקולנוע, היא הזדמנות טובה לבחון כמה מסרטי הדוקו הישראלים שעסקו בנוער ובהתבגרות בשני העשורים האחרונים. ואיך פרנסואה טריפו קשור לזה?

"ההיסטוריה הזאת היא אותנטית. היא מתחילה ביער צרפתי ביום קיץ אחד ב-1789" - כך נפתח סרטו העלילתי עטור השבחים של פרנסואה טריפו "ילד פרא" מ-1970. טריפו שגדל ברובע פיגאל הפריזאי הידוע לשימצה, בן להורים ממעמד הפועלים, היה נער פוחז ומורד שלא שרד מסגרות חברתיות וחינוכיות. עזוב לנפשו, ישן ברחובות ומסתבך בצרות, הוא נזרק לבסוף למוסד לעבריינים צעירים. הסיכויים שלו לעצור את הדהירה במדרון החלקלק אל העליבות או הפשע היו נמוכים בהרבה, אלמלא התמלאו שלושה תנאים חשובים ביותר: נוכחותו של מנטור אכפתי שנכנס בוואקום ההורי, תשוקה יצירתית לביטוי עולמו הפנימי, ומציאת שפה וערוץ תקשורת עם העולם סביבו.

כשבגר טריפו, הוא נמשך באובססיביות לעיסוק תרבותי בנערים שננטשו ומתנהלים בשולי החברה הנורמטיבית. יום אחד, קרא ב"לה-מונד" על תופעת "ילדי פרא" ומכולם, הנער ויקטור, שגדל ללא מגע עם בני אנוש, ניצוד ביערות אברון והיה נתון לפרוייקט סוציאליזציה אגרסיבי, שׇבׇה את ליבו, והוא הפך את הסיפור לסרט. 

"נעורים". סדרה מכמירת הלב מהדהדת את בדידותם של הנערים
באדיבות הוט 8
להמשך הפוסט

שבוע הבימאיות והיוצרות: שתי דמויות נשים בנשף המסיכות הפטריאכלי

הסרטים "מסכת פאה" ו-אשה של בית" דנים בנשיות שנעה בין קונפורמיות כואבת של העולם החרדי למרדנות סוערת במשפחה שמרנית. עניין הנישואין הוא אלמנט עיקרי בשניהם

הסרטים "מסכת פאה" ו"אשה של בית" בשבוע הבימאיות מעלים סוגיות מרתקות על הגבולות בין הפרט לחברה, על נשיות במערכות פטריארכליות שמרניות, על קונפליקט בין תפישות של קידמה למסורת, ועל המחירים שנשים משלמות כשהן מנסות להפסיק להתחפש למודל שגברים עיצבו.

לפני 20 שנה, בקורס לתואר ראשון בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב נדרשו הסטודנטים לבחור שדה מחקר חברתי כלשהו, ולערוך בו תצפית משתתפת. היו מי שבחרו לתעד שכנים ודמויות מזדמנות במעלית הבניין שלהם; היו מי שערכו תצפיות במקום עבודתם כדי לחסוך זמן; והיתה אני, החנונית, שלאורך הסמסטר התלבשה פעמיים בשבוע בבגדים צנועים ונסעה לרחוב רבי עקיבא בבני ברק, לסלון הכלות החרדי "פאה". הסקרנות להציץ לראשונה לעולם מסתורי שלא הכרתי הביאה אותי אל ליבת ההכנה לטקס המעבר החרדי מבתולה, לאשת איש.

מתוך הסרט "מסיכת פאה". סממן השתייכות ל"אסורות"
אביגיל שפרבר
להמשך הפוסט

מי כוכב (פורנו) של אמא?

סרטו של תומר הימן "יונתן אגסי הציל את חיי", זוכה פרס הדוקו בפסטיבל ירושלים, מספר סיפור על פורנו גייז, על גבריות, על הוויית הגוף המיני, אבל בעיקר על האופן בו משפיע הבית בו גדלים על עיצוב נפשו של אדם

ארווין יאלום הפסיכיאטר היהודי הנודע, פותח את ספרו "אמא ומשמעות החיים", בתיאור של חלום מוזר ובו הוא רואה במקרה את אימו המתה מזה עשור, מנפנף לה וקורא לעברה: "אמא, איך הייתי?" האם, יידישאית, טרחנית וחמוצה, היתה בנערותו מקור לריבים ובושה. הוא לא מבין מה פתאום היא התפרצה כך לחלומו ומדוע הוא בכלל מנפנף לה? ייתכן שניהל את כל חייו כשהאישה המצערת הזו משמשת כקהל החשוב ביותר שלו? אימו הביקורתית והנוקשה, דווקא כמהה לשיחה איתו אבל במקום לדבר היא מטיחה בו צרורות אשמה. לאחר חילופי דברים קשים ביניהם הוא מתרכך קצת ומודה לה על כל מאמציה, אחרי חמישים שנה בהן נמנע מכך. אולי עכשיו אחרי המפגש התת-הכרתי, הוא יוכל להירגע ולחיות עבור המטרות שהוא בוחר לעצמו, בעצמו, והיא תנוח סוף סוף על משכבה בשלום?  

סרטו של הימן על יונתן אגסי, מספר לנו סיפור אישי על דילמות, עליות ומורדות בחיי גבר צעיר מחולון שזכה לתהילה בעולם הפורנו גייז. אגסי, הוא גם ילד טוב של אמא שהיא לכאורה ההיפך המוחלט מהאם היהודייה הסטריאוטיפית של יאלום, אך ממש כמוה, נושאת עימה פצע הכרוך בהורות. ייתכן שבלי להיות לגמרי מודע, הימן מביא לנו סרט על אמהוּת ועל השבר המובנה בתוכה.

יונתן אגסי ואימו בחוף ביוון
גונן גלזר
להמשך הפוסט

"אז מי ניצח?": פרק אחרון בסדרת הדוקו "המחתרת היהודית"

הערב ישודר ב"יס דוקו" הפרק השלישי "אל לב השלטון". מרבית החילונים הליברלים מקוראי עיתון זה מצטמררים נוכח נחישות המעשים והשפה המשיחית לאומית, ומתאמצים להיטיב להבינם כדי להתגונן מפניהם ביום פקודה, אולם מתחת לכל מלמולי האימה, מסתתרת שפה אחת ברורה שכל ישראלי שולט בה היטב: שפתה של המדינה

בשנת 2014 יצא סרטו המרתק של דרור מורה "שומרי הסף" בו קובצו ראיונות עם שישה ראשי שב"כ לשעבר. הסרט שזכה לביקורות מהללות, השמיע לראשונה את קולו הממסדי של שירות הביטחון החשאי בדרך כלל, וניסה לחשוף את התרבות הארגונית, השפה הנוהגת ומנגנון החשיבה שלו באמצעות הקשבה למוציאים לפועל שניהלו אותו. למרות שנתגלו סגנונות ניהול מעט שונים ומאפייני אישיות המבחינים ביניהם, דבריהם סומנו כווריאציות על מגמת התפכחותם לכאורה, הבנה פרגמטית מבוססת-למידה של המצב הפוליטי, והתחבטות מוסרית (מוגבלת למדי) המאפיינת את מי שעזב את "השירות" ומביט לאחור בחוכמה שלאחר מעשה. אחד המרואיינים, עמי איילון, נדרש אז לסוגיית התוצאה הסופית האפשרית בין ישראל לפלסטינים ואמר: "ניצחון זה בסך הכל לייצר מציאות מדינית טובה יותר". אף על פי שלכאורה תשובתו נראתה ברורה, אין עמומה ויחסית ממנה.

 גם הערב, בפרק השלישי בסדרה שיצר שי גל על המחתרת היהודית, תהדהד השאלה "מי ניצח"? הפעם, הכוונה היא למאבק הפנים ישראלי בין המדינה לבין קבוצות יהודיות משיחיות ולאומניות, המאיימות על ריבונותה. את השאלה מציב גל למי שהיו מעורבים בתכנון וביצוע פעולות טרור יהודי נגד פלסטינים, לסוכני הממסד המדינתי: ראשי השב"כ לשעבר, כרמי גילון ויעקב פרי, שרואיינו גם ב"שומרי הסף", ולשופטת בית משפט עליון לשעבר, דורית בייניש. זו שאלה מרתקת ונדמה שהסדרה מנסה לקדם תשובה אחת דומיננטית ומאיימת, אבל התשובה התרבותית עליה דווקא מורכבת יותר ועשויה להפתיע. אשוב אליה בהמשך.    

"המחתרת היהודית"
דן פרץ / יס דוקו
להמשך הפוסט

הדוקו שעוקב אחר חשיפת עברו הנאצי של מזכ"ל האו"ם לשעבר

בסרטה המרתק "ואלס לוולדהיים", שהוקרן בבכורה בערוץ 8, רות בֵּקֶרמן עוסקת בפוליטיקאי חובב שררה וחלקלק ומעלה שאלות של זיכרון ומיתוס לאומי והקו הדק בין לקיחת אחריות אישית, לבין אשמה קולקטיבית

האישה הראשונה, כך קוראים לה, לאשת הנשיא. כשצוות טלוויזיה עשה עליה כתבה אישית בביתם האלגנטי בניו יורק ב-1978 הוא עוד לא היה נשיא, אבל אפשר לומר שהיותה אשת המזכיר הכללי של האו"ם, זה כמעט כמו האישה הראשונה של "משפחת העמים". "גברת וולדהיים" היא נשאלה בכתבה, "את עיצבת לבד?" כן, היא עיצבה לבד. המצלמה החנפנית מתלווה אליה לסיור בין החדרים. כאן מארחים לקוקטיילים, חדר האוכל הוא למטה. הנה ציור נהדר שהיא אוהבת "בגלל תחושת עומק הנוף", "וזה הציור האהוב ביותר על בעלי". שאלות אישיות מיד באות: "האם בעלך הוא שמתאמץ לשמר את המשפחה ביחד או שזו את?", "הוא אומר שזו אני", אבל כמובן שהוא אבא נהדר, מבין ונדיב. "לכן הילדים עדיין כל כך אוהבים לבוא".

קורט, האב המכיל של משפחת וולדהיים הפוטוגנית, הוא גם האב של משפחת העמים, שהיא קצת פחות פוטוגנית, אז וגם היום, ולראייה שלל סכסוכים בהווה ושתי מלחמות עולם בעבר. האם יש דבר כזה בכלל, "משפחת העמים"? שואלת הבמאית רות בֵּקֶרמן בתחילת הסרט, ומתחילה לבנות את התזה שלה שמתפצלת להמון שאלות מטרידות. המהותית שבהן: כיצד הצליח פעיל נאצי לשעבר להונות את כולם בהשמטת פרקים מעברו, ולטפס במעלה הדיפלומטיה האוסטרית עד כדי מינוי כפול למזכ"לות האו"ם – סמל הקידמה, האחווה והחופש, המייצג כמעט את "כל תושבי הכדור" – והיבחרותו לנשיא אוסטריה?

וולדהיים מצטחצח לקראת הנאום לאומה
Ruth Beckermann Filmproduktion
להמשך הפוסט

"אין פופקורן בסינמטק, גברת": כך הסתיים דוקאביב 2018

על העולם החברתי של פסטיבלים, על האופן בו הם מבחינים את קהלם, ועל התמסדותו של דוקאביב כריטואל תרבותי של השבט האנתרופולוגי העירוני. הגיגים מפסטיבל הסרטים הדוקומנטריים הגדול בארץ

בשנת 1970 יצא סרטם התיעודי של האחים מייזלס "Gimme Shelter" שתיעד בשוטים ארוכים וסבלניים את פסטיבל אלטאמונט הידוע לשמצה, שנה קודם לכן. בדקה ה-59 של הסרט, אפשר כבר להבחין בתסיסה אלימה בקהל. המצלמה מתמקדת מאחור במעילו של אחד הנוכחים, עליו כתוב באדום: "מלאכי הגיהנום – קליפורניה". מיד אחר כך, אַלָה מונפת באוויר וכמה אנשים תוקפניים, חלקם במעילי מועדון האופנוענים "מלאכי הגיהינום", נוהגים באלימות בקהל ילדי הפרחים. "אנחנו צריכים רופא" מודיעים במיקרופון מהבמה.

משם ועד סוף הסרט המצב רק הולך ומתדרדר, הקהל נסער ומודאג, האלימות גואה ונדמה כאילו האופנוענים השתלטו לגמרי על המרחב. אך מעל לכל, ומבלי שנדע עדיין מה התרחש (מרדית האנטר, צעיר שחור, נושא נשק ומסטול כהוגן נדקר למוות במהלך ההופעה של הרולינג סטונס על ידי "מלאך", שדווקא הוזמן עם עשרות מחברי כנופייתו כמאבטחי במה), משתררת תחושה בצופה ש"המלאכים" לא שייכים לכאן. זה לא הפסטיבל שלהם. כבר בדקה ההיא שורטטו בתודעת הצופים גבולות הקהילה של הפסטיבל. מי שייך ומי לא.

רוכבים מ"מלאכי הגיהנום" בהלוויה בגרמניה
Michael Probst / AP
להמשך הפוסט

תרגיל בסולידריות: הדוקו "גן בלסינג" יעורר רגש גם בלבבות האטומים ביותר

"גן בְּלֶסִינג" מזכיר לצופיו שמשפחה לא בוחרים, אבל לעתים קורעת אותנו דילמה בין ערכים ואידאולוגיה לבין יקירינו. מה קורה כשבמאית מתעדת עוולות מתוך אמונה בצורך לתקן אותן, ובדרך מגלה שאחד האנשים התורמים לקיומן, הוא דודה האהוב?

סרטה של רוני גפן "גן בְּלֶסִינג", שהוקרן במסגרת פסטיבל "סולידריות", מזמן לנו תרגיל בסולידריות שבטית אך גם תרגיל בסולידריות חברתית הפונה אל מי שאינם קשורים עמנו בקשרי שארות. הסרט עוקב אחר קורותיו של גן ילדי פליטים בדרום תל אביב, לאחר שאזרחים ישראלים זועמים זרקו לתוכו בקבוק תבערה. הוא לוחץ על כל הנקודות הרגישות בגוף ומשחרר לא אחת את בלוטת הדמעות.

תגידו בצדק, שזו לא חוכמה גדולה לרגש כשמתמקדים בילדה מתוקה וחכמה בשם לוּלה ובגננת אחת בשם "בְּלֵסִינג" שתופסת את תפקידה כהרבה מעבר לאיך שהגננת של הילדים שלכם תופסת אותו. ובכל זאת, זה חכם כי זה אפקטיבי. ההתמקדות מספקת תובנה סוציולוגית ומגלה עולם מתחת לחלון הדירה שלנו. ולמה לנו שסרט יהיה אפקטיבי? כי זו חצי הדרך להנעה לשינוי חברתי. הוא מעמת אותנו עם משהו שהעדפנו להתעלם ממנו, גורם לנו להתרגש ממה שרצינו להדחיק, וכך מייצר בנו הזדהות וסולידריות עם אלה שגורלם לא שפר עליהם. בזאת חשיבותו ובזאת גם טמון ערכו של פסטיבל "סולידריות" הקטן יחסית.

מתוך הסרט התיעודי "גן בלסינג" של הבמאית רוני גפן
אלכס קורין
להמשך הפוסט

שואה בבית: כשאבא יורה ואימא מכה ומוכרחים להבין אותם

אם הכל נסיבתי, האם יש דבר כזה רוע מוחלט? ואם לא, כפי שטענה חנה ארנדט, אז מתי פוקעת סבלנותנו לנסיבות מקלות?

הסרט "ילדי הצללים" שישודר הערב בערוץ 8, מעלה שאלות מרתקות על טראומה ומוסר, כשהוא חושף אלימות של הורים ניצולי שואה כלפי ילדיהם. ביחד עם הסרט "מה שהאבות שלנו עשו" העוסק בילדים של בכירים נאצים, נפתח דיון כללי יותר בזליגת המלחמה ההיא לתוך מערכות משפחתיות. האם קולם של ילדי היהודים שניצלו וקולם של ילדי הפושעים הנאצים יכולים לספר סיפור אוניברסלי על  המלחמה?

אנחנו באחת הסצנות הראשונות, אפילו לא עברו שתי דקות מתחילת הסרט, ויגאל, בפנים חתומות, מפיח חיים בזיכרון ילדות באופן כל כך גרפי, שאנו כמעט ונמצאים שם איתו. הוא לופת אותנו, הצופים, בבטננו, ומניח אותנו בשדה פתוח, ליד מגדל תצפית נטוש. בלב אותו שדה, אביו היה הופך לאויב מר. "וולקאם טוּ דה הארט אוֹף דארקְנֵס" יגאל מברך אותנו בבואנו אל זיכרונות בית ילדותו.

יגאל שוורץ בעקבות צעדת המוות אליה נשלחה אימו
יורם עברי
להמשך הפוסט

"היי חבר, רוצה לקנות אוויר?" - הסרט והפודקאסט שיסבירו לכם סוף סוף מה היא כלכלת הביטקוין

למי שיש שלוש שעות פנויות ורצון עז להבין אחת ולתמיד מה הסיפור של המטבע החמקמק, הדוקו ”Banking on Bitcoin” של נטפליקס, ופרק בפודקאסט "Planet Money" יעשו את העבודה

למי מאיתנו שזכה להיות ילד בית ספר בשנות ה-80 המוקדמות, ודאי זכורה שורת המחץ האלמותית מ”רחוב סומסום” בה מר קרמוקי פונה אל אריק ומשדל אותו לקנות אוויר מתוך בקבוק. המשחק הפילוסופי-כלכלי, שהוצג לילדים שהיינו, העלה באופן מחויך וילדותי שתי סוגיות.

ראשית, סוגיית המשאב הבלתי מוחשי: כיצד מתייחסים למשאב שכולנו יודעים שאנחנו זקוקים לו אך לא ניתן לחוש בו באופן שמאשש את קיומו, לכמת ואף לתמחר אותו? ושנית, סוגיית החליפין בשוק החופשי: באיזה אופן לוקח אינדיבידואל או גוף ארגוני את המשאב הזה, מתייג אותו לכדי מוצר, מתמחר אותו, ומשכנע אותנו שאנחנו צריכים אותו עד כדי כך שכדאי לנו לשלם עליו מחיר המוסכם בינינו הקונים, לבין מי שמציע אותו למכירה?

שלט חוצות של ביטקוין בשיבויה, טוקיו
Shizuo Kambayashi / AP
להמשך הפוסט

"מקווה שאני בפריים": מיכל בת-אדם נאבקת על מקומה

בין מיכל מזרחי של הבית למיכל בת-אדם של הקולנוע, נרקם הסרט "מקווה שאני בפריים" שישודר הערב בבכורה טלוויזיונית, לכבוד יום האשה הבין לאומי. הוא מספר על המיקום הנשי בתוך זוגיות, על כוחה להגביל או לקדם התפתחות אישית ומקצועית, ועל התשוקה ליצירה בבית שמכיל שני במאים

יסמין ששון ורוני דורות

בספרה של אסתר פלד "פתח גדול מלמטה" (זוכה ספיר 2017), מספרת לנו הגיבורה עד כמה כבד מסוֹר הגינון החשמלי שלה, עם הקת מלאת הדלק וסכין השיניים הארוכה. קשה להניפו ולחתוך בדייקנות את הגדר החיה. אין לה כוח לעשות את זה, אבל אין מישהו אחר שיכול. בלית ברירה היא אוחזת במספרים וחותכת בסרבול ענף אחר ענף. היא חשה שכל קיומה שם על הסולם מעל הגדר החיה, הסוררת, זועק לשכנים ולעולם כולו שהיא לבד, כי "את זה גבר צריך לעשות".

בת-אדם על סט צילומים
אורון כהן
להמשך הפוסט

הכל תמורת מעט יחס מליידי גאגא ומדונה

ליידי גאגא הכופה את שדיה הגלויים במהלך פגישה על יועצות האופנה שלה, ומדונה הכופה חשיפה מוגזמת על רקדניה - הם ביטויים להון התהילה, שיכול להיות מחולף בהון אחר

שני סרטי נטפליקס, האחד על ליידי גאגא והשני על חבורת הרקדנים שליוו בעבר את מדונה, מספרים לנו סיפור משלים מזוויות שונות: למרות התלות בצוות, לעולם הסופרסטאר שווה יותר מסך משרתיו, וכן, התהילה היא מלכודת דבש אכזרית.

מחוץ לאולפן החזרות של מארק רונסון, המפיק הידוע, מצולמת ליידי גאגא בהפסקת סיגריה. טבעית וכריזמטית, עם מניירות של צעירה אמריקאית מגניבה, היא יושבת על מדרכה ולידה גיטריסט מהצוות של רונסון. הוא מאזין לדבריה בשקיקה ומהנהן במקומות הנכונים. כשצריך, הוא שואל שאלות מכוונות. מעניין מה היה חושב לו ידע שהמצלמה תחתוך אותו רוב הזמן מהפריים. גאגא, שמזכירה בעקיפין את הקונפליקט שלה עם מדונה מרימה לעצמה להנחתה ואומרת: "העניין איתי ועם מדונה...מה שמטריד אותי לגביה...אם יש לי בעיה עם מישהו אני פאקינג אגיד לו את זה בפרצוף. להגיד לי שאני חתיכת חרא דרך המדיה זה כמו בחור שמעביר לי פתק דרך חברים שלו: 'החבר שלי חושב שאת לוהטת'... פאק יו! איפה החבר שלךׇ, שידחוף אותי לקיר וינשק אותי?'... אני רק רוצה שמדונה תדחוף אותי לקיר ותנשק אותי ותגיד לי שאני חתיכת חרא".

ליידי גאגא מתוך הסרט
נטפליקס
להמשך הפוסט

"לו להשיב ניתן": הסרט שמדגים עד כמה אנחנו שווים במסע הייסורים של סוף החיים

"האי" סרטו של אדם ויינגרוד, מביט נכוחה במחוזות הלימבו שבין חיים למוות, ואל שטח ההפקר של תקופה שמטרתה הישרדות בלבד

בנובמבר 2015 מת אבי במיטתו לאחר יומיים ממושכים בהם ישן את שנתו העמוקה והראשונה מזה שנתיים. בתקופה זו התמודד עם לילות נטולי שינה וכאבים בלתי סבירים, בשל גרורות שהיכו בכוח. אבי אמנם היה שרוי יומיים בתרדמת, אך נדמה שנפשו כבר ייחלה להשתחרר מהגוף הדואב והוא לא יכול היה לחכות לכך יותר. ידענו כי הוא התכונן מראש ובצוואה מיוחדת, הוא ביקש שבמידה והכרתו לא תהיה צלולה או אם יסבול מאוד, שלא להאריך את חייו בשום דרך, או מכשור רפואי. הוא שכב בביתו, בג'ינס וחולצת טריקו ולנו לא נותר אלא להתנחם בלב שבור, בכך ש"זה מה שאבא רצה".

אבא שלי ביקש הוספיס-בית והצליח לא למות במוסד סיעודי, מוקף באלה שנוגעים לא נוגעים בסופם הכאוב. הוא לא פחד מהמוות אלא מהתקופה האחרונה הזו, המקוללת, הכאובה, התלותית, בה אדם מודר למרחב שלישי, מושתק ומנוטרל מכל דחף חיים, תשוקה, שמחה, ושליטה עצמית. בתרבות שלנו, בזמנים האלה, הוא ידע שרק הוא עצמו יכול להבטיח את שביקש לעצמו. תעודת עניות לנו ולרוח הזמן.  

מתוך הסרט "האי"
אדם ויינגרוד / יס דוקו
להמשך הפוסט

"אור השקיעה המסנוור": דיאלוג גיאורגי על זיוף ואמת צרופה

סרט גיאורגי וסרט קונגולזי על טלויזיה מקומית מעלים דיון על אותנטיות בעידן של פייק ניוז. טעימה מפסטיבל הסרטים האנתרופולוגי שהתקיים בנובמבר, והפסטיבל לקולנוע אפריקאי המתקיים בימים אלה

דמיינו לכם אולפן טלוויזיה כלשהו. דסק החדשות אליו זורמות הידיעות נמצא סמוך לחדר עריכה, והכתבים באים ויוצאים כדי לצלם ולדווח מאירועים בשטח. עכשיו הטלפון מצלצל. עיתונאית מחזיקה כוס קפה ניגשת להרים את השפופרת. מישהו מוסר לה מסר מעברו השני של הקו. הפנים נמתחים לחיוך ענק והיא קוראת בקול נרגש: "וואו! סנסציה!!... אני בדרך!!". כשהיא מנתקת היא מדווחת לקולגה על הסקופ: מישהו תפס תנשמת. כן, כן, תנשמת, וכדאי להגיע מהר לצלם אותה לפני שיקחו אותה משם.   

בסרטה העדין של סלומה יאשי, כל שנדמיין לגבי אולפן חדשות טלוויזיוני, מהותה של הסנסציה והדיווח החדשותי, ולגבי טבעה של מצלמה לתעד תיעוד מקומי, מוטח בעוצמה על קירות התרבות המקומית ומבהיר לנו מהו סרט אנתרופולוגי במיטבו.

מתוך "אור השקיעה המסננור"
להמשך הפוסט

"המוזיאון": משהו כאן שבור לרסיסים

סרטו של רן טל מצטט במפגיע את "הגלריה הלאומית" סרטו הידוע של וייזמן, אבל רק כדי להיבחן ממנו באמירה פוליטית על המקום המיתי: ירושלים זה לא לונדון. על בירת הלאום מול בירת האימפריה

לאור הצהרתו מעוררת המחלוקת של דונלד טראמפ על הכרתה הרשמית של ארצות הברית בירושלים כבירתה של ישראל, הצפייה בסרט "המוזיאון" של רן טל רלוונטית מתמיד, ומציפה את הקשר הסבוך שבין מקום ומרחב ובין דת ללאום.

סרטו של רן טל על מוזיאון ישראל, מציג מוסד תרבותי מבוסס, על כל רכיביו האנושיים והאסתטיים, כמשובץ במרחב ייחודי ואמביוולנטי. למרות שהסרט מחולק לשלוש אפיזודות - "בונה סיפור", "שומע סיפור" ו"סיפור" - העוסקות בהטיות שונות של "הסיפֵּר", אותו אנו נוטים לשייך לדיבור ולקשב, טל מגיש פרקי התבוננות עדינים ומדויקים בהם דווקא העין היא שעושה את רוב עבודת התיווך ומציגה את המקום האוניברסלי לכאורה, כטעון משמעויות פוליטיות, המבחינות אותו ממוסדות אמנות דומים בעולם.

מתוך "המוזיאון" של רן טל
דניאל קדם / בתי קולנוע לב
להמשך הפוסט

הדוקו "הדוור הטוב": הקו הדק בין אלטרואיזם ליחסי גומלין

הסרט "הדוור הטוב" מתעד מערכת בחירות אבסורדית של כפר מזדקן וגווע בבולגריה על רקע משבר הפליטים באירופה. האם יצליח הדוור במשימתו להפוך לראש עיר ולאמץ את הפליטים כפתרון למצוקה הקיומית?

אזרח טוב הוא אזרח מדווח: כזה שמדווח על הכנסותיו לרשויות המיסים, מדווח לעירייה על ברז דולף ברחוב, מדווח למשטרת הגבולות על פליטים ושוהים בלתי חוקיים. המדינה היא מעל לכולנו, וכפי שכתב הסוציולוג מקס וובר, היא תובעת בהצלחה את המונופול על שימוש לגיטימי בכוח. הקומוניסטים ברוסיה דיווחו על מתנגדי המשטר, ישראלים דיווחו על שב"חים פלסטינים, גרמנים דיווחו על יהודים במסתור.

חבר שוויצרי סיפר לי פעם ששכניו מדווחים אלה על אלה כשלא חונים כחוק או אם לא ממיינים כהלכה את האשפה לפחי המיחזור הנכונים: זכוכית לכתום, פלסטיק לצהוב, נייר לירוק. כל זאת, מתוך תפיסה ערכית של אזרחות טובה. האזרח הטוב מדווח, ובכך מזמין את המדינה אל חייו כדי שתשליט סדר ותפעיל את כוחה, והוא ירגיש שעשה את הטוב בעיניו או לפחות לא את הרע שהיה ביכולתו לעשות (למשל לקחת את החוק לידיים ולפרק מישהו במכות).

"הדוור הטוב" מ-2016
להמשך הפוסט

"אמאלנד": בייבי בום פיליפיני או דוקו אנתרופולוגי?

"פאבלה", בית החולים הציבורי במנילה עושה חשק להתכרבל בחדר לידה בישראל עם אפידורל ופרק של "בייבי בום" ולחכות לצירי הלחץ

אישה פיליפינית כורעת ללדת. היא מובלת על מיטה לחדר לידה שם נשים רבות יושבות על מזרונים מכוסי ניילון וממתינות לתורן. "את רוצה ראש-זנב או צד-לצד?" שואל אותה גבר מצוות עובדי חדר הלידה. "צד לצד" היא ממלמלת. למרות הכאבים, היא מאפשרת לו להעביר אותה ממיטת הגלגלים למיטת יחיד נייחת לצידה של אישה אחרת. שתיהן מקבלות את הדין בשתיקה. סוגרים להן את מעקה המיטה והן מתכווצות כך לתוך עצמן, שוכבות לכודות. למרות שבאותו הרגע אין שותפות גורל גדולה מזו שלהן, הן לא מביטות זו בזו ולא מייצרות כל קשר עין או שיחה. אולי זו דרכן לתבוע לעצמן איזה מרחב אישי. רעש מוניטורים מצפצף ברקע ולפתע צווחה של תינוק.

המצלמה זזה ומתמקדת באשה אחרת מדממת, פשוקת רגליים, שחבל טבור משתלשל מביניהן. התמונה הבוטה זועקת: הרגע נולד כאן תינוק. זה כמעט בלתי נתפס שכך ילדה אותה אישה בעודה יושבת במיטה בפינת החדר, ובמרחק של סנטימטרים ספורים מנשים אחרות. והיא, שהרגע ילדה מבלי להשמיע אפילו אנחת כאב אחת, ללא וילון שיסתיר וללא מלווים אוהדים, מקבלת לידיה את התינוק ומכניסה אותו תחת חלוק בית החולים, המופשל על בטנה המרוקנת.  

מרי אן והתינוק קשמיר בבית החולים פאבלה בפיליפינים
בוליט מרקז / אי-פי
להמשך הפוסט

יולדים ובוכים: על תרבות הילודה והקיטור הישראלית

הסדרה "ואז הגיע ילד" מעוררת שאלות בנוגע למשפחה הישראלית הבורגנית, אך לא עוסקת בכוחה של התרבות לשנות. האם המרמור יכול לעצב מחדש מודלים משפחתיים או משמש רק לוונטילציה רגשית?

לפני כחודש רואיינה השחקנית יובל שרף באתר "לאשה". שרף היפהפיה צולמה במגוון זוויות הריוניות פוטוגניות השמורות לבנות אלים בלבד, ונשאלה בנוגע לכל מיני נושאים הרלוונטיים לחייה. אחד מהם הוא הפחד לגלוש שוב כמו ב"סולמות וחבלים" לנקודת התחלה סיזיפית, שכבר החלה לשכוח ממנה מאז לידת בנה הבכור: "אני בחודש שמיני... ואני מודה, לחזור אחורה זה מפחיד... חזרתי לעבוד וחזרתי לחיים. קיבלתי את עצמי מחדש וזה לא פשוט".

שרף תיארה חשש מוצדק שקל לכאורה להזדהות איתו. היא בעצם סיפרה באיזה חוסר חשק ניגשה למלאכת הפיריון בפעם השנייה אחרי שכבר השתקמה גופנית ונפשית. ואז, כבמעשה כשפים שכמעט ביטל את כל שאמרה, היא סיכמה את הקושי והספקות בכך "שאין דבר יותר מדהים מלהיות מי שאתה, ליצור, לנסוע לחו"ל וללכת למסעדה, בידיעה שהדבר הזה (התינוק) בעולם".

שילת ודוד. "סיננה" את ה"בעיות" כדי להיכנס להיריון שני
הוט8
להמשך הפוסט

"הנער מצ'אמברה" מלהטט בין אמת שקרית לשקרים דוברי אמת

סרטו של ג'ונאס קארפיניאנו, בשידור בכורה הערב ב"יס 3", הוא פיצ'ר עלילתי על התבגרות בקהילת צוענים. בדיה המורכבת מפיסות מציאות ומדרמה חברתית שלא נכפתה על הסיפור, אלא מהווה חלק אורגני ממנו

סטודנט צעיר לקולנוע מתכנן לצלם סרט בחלק עני במיוחד בקלבריה, דרום איטליה, במקום שלא היה בו מעולם. הוא מגיע לשם כך לעיירה הנקראת ג'ויה טאורו, וכבר ביום הצילומים הראשון שלו, המכונית עמה הגיע נעלמת ללא זכר, ובתוכה, מיותר לומר, ציוד רב ויקר ערך. הסטודנט והצוות יוצאים מכליהם. חסר אונים, הוא פונה לחבר ושואל "מה לעשות אם הרכב שלי נעלם?" והחבר עונה: "דבר עם הצוענים".

הסטודנט, ג'ונאס קארפיניאנו, נכנס לשכונת הצוענים הממוקמת בשולי העיירה ומתמגנט אל האווירה בה, ואל מרקם החיים של תושביה שעד לפני כמה דורות היו נוודים חופשיים מחוק וטריטוריה. הוא מבין מהר איך העניין עובד: תמורת "כופר" שסכומו נכבד עבור הצוענים, אך סמלי ביחס לערך האובדן, הוא עשוי לפגוש שוב את מכוניתו ואת הציוד. ככה עושים עסקים ברחוב צ'אמברה, שנתן את שמו לכל האזור הצועני שנבנה בסמוך לו.

כוכבי הסרט. לא רק שחקנים בלתי מקצועיים, אלא כאלה שמשחקים את עצמם בעלילה המשקפת את חייהם
באדיבות יס 3
להמשך הפוסט

"פרלמן": הרבה אגדה וקצת איש

הבו לנו סלבריטיז חשובים המתחככים במיני פוליטיקאים ואמנים חשובים בעולם ונעשה עליהם דוקו רך ונעים. על בגידת המתעד והסגידה לכוח בסרט על הכנר יצחק פרלמן

דמיינו נוצת פלומת אווזים, עגלגלה, רכה, נעימה וחסרת משקל, נשמטת מאצבעותיכם. היא מתבדרת ברוח הנפילה, מפלסת את דרכה בתנודות איטיות. ואז, כשפוגשת לפתע את רצפת החדר היא נזרקת בחבטה איומה וקולנית עד כדי כך שמרעידה ממש את קירותיו. מפתיע, לא? מה השתבש? מי לא ביצע מלאכתו כהלכה? כוח הכבידה? מסת הנוצה? אולי דחיסות האוויר? או שהיתה זו בכלל רצפת החדר, שדעתה השתבשה עליה?

יצחק פרלמן, הכנר היהודי המפורסם, בן ה-74, הוא גיבור סרטה של אליסון צ'רניק, דוקומנטריסטית חרוצה מניו-יורק, הנדמית כחובבת תיעוד של  גיבורים מפורסמים ובעלי שררה בתחומם. צ'רניק שתיעדה ביעילות נטולת יומרות אומנותיות אומנים כג'ף קונס ורוי ליכטנשטיין, ומעצבי אופנה כמרטין מרגי'אלה נוגעת שוב באבק הכוכבים עם סרטה הנוכחי, הניתן לצפייה ב'יס דוקו'.

יצחק פרלמן
באדיבות יס דוקו
להמשך הפוסט

"מוות ליואב קוטנר, מוות למיקי מאוס": רטרוספקטיבה לאלטרנטיב-רוק של שנות ה-90

ארבעה סרטים הוקרנו בערב ניינטיז בסינמטק תל אביב, והזכירו איך לא מזמן היה כאן שבט, אבל היתה אופציה תרבותית להתנגד לו. נושאי המגבעת, אאוסוייס, פלסטיק ונוס ועיתונאי הרוק האוונגרדי קובי אור הם סיבה טובה להתכנס ולחשוב מה היה אז שאין היום, ומה עדיין לא זז מילימטר

כש"מתנה לחג" יצא באלבום "מי רצח את אגנתה פלאסקוג" של נושאי המגבעת, אייל, אשר זה מכבר הצטרף לחטיבת הביניים, זימזם אותו ללא הרף. אנחנו, הבנות, נדלקנו מהשיר, אבל לא פחות מאייל, שקטף בזכותו הילת מגניבות בלתי מתאמצת. בהיעדרם של יוטיוב, ספוטיפיי והיכולת לממש סיפוקים מיידית, הרבה לפני ששמענו בכלל את השיר המקורי, נאלצנו לסמוך על אייל שקלט את המסר הטקסטואלי ואת ההגשה הספק צועקת-ספק אדישה של אוהד פישוף הסולן, ושזמזם אותו בכזה דיוק שאפשר גם לנו לשיר אותו, כאילו נכחנו אתמול בהופעה של "המגבעת".

אחר כך כבר ראינו אותם ב"זהו זה" והיו קוטנר, ועיתונים, ומקומונים, וידענו יותר, אבל אז גם התוודענו באיחור מביך ל"אינקובטור" של פורטיס, ול"איגו אינטריגו" של הקליק, ואוזן הנעורים האפרוחית והעדרית שלנו נדדה, ונחה לבסוף בשלווה על "משינה" ו"איפה הילד". ה"מגבעת" הפכו לאפיזודה חולפת, מה גם שהם התפרקו.

התקליט "נושאי המגבעת"
דניאל צ'צ'יק
להמשך הפוסט

הפראיים, השרוטים, החשופים: נוער בדוקומנטרי הישראלי

בכורה טלויזיונית לסרט "ילדי פרא", זוכה פרס חביב הקהל בפסטיבל ירושלים לקולנוע, היא הזדמנות טובה לבחון כמה מסרטי הדוקו הישראלים שעסקו בנוער ובהתבגרות בשני העשורים האחרונים. ואיך פרנסואה טריפו קשור לזה?

"ההיסטוריה הזאת היא אותנטית. היא מתחילה ביער צרפתי ביום קיץ אחד ב-1789" - כך נפתח סרטו העלילתי עטור השבחים של פרנסואה טריפו "ילד פרא" מ-1970. טריפו שגדל ברובע פיגאל הפריזאי הידוע לשימצה, בן להורים ממעמד הפועלים, היה נער פוחז ומורד שלא שרד מסגרות חברתיות וחינוכיות. עזוב לנפשו, ישן ברחובות ומסתבך בצרות, הוא נזרק לבסוף למוסד לעבריינים צעירים. הסיכויים שלו לעצור את הדהירה במדרון החלקלק אל העליבות או הפשע היו נמוכים בהרבה, אלמלא התמלאו שלושה תנאים חשובים ביותר: נוכחותו של מנטור אכפתי שנכנס בוואקום ההורי, תשוקה יצירתית לביטוי עולמו הפנימי, ומציאת שפה וערוץ תקשורת עם העולם סביבו.

כשבגר טריפו, הוא נמשך באובססיביות לעיסוק תרבותי בנערים שננטשו ומתנהלים בשולי החברה הנורמטיבית. יום אחד, קרא ב"לה-מונד" על תופעת "ילדי פרא" ומכולם, הנער ויקטור, שגדל ללא מגע עם בני אנוש, ניצוד ביערות אברון והיה נתון לפרוייקט סוציאליזציה אגרסיבי, שׇבׇה את ליבו, והוא הפך את הסיפור לסרט. 

"נעורים". סדרה מכמירת הלב מהדהדת את בדידותם של הנערים
באדיבות הוט 8
להמשך הפוסט

שבוע הבימאיות והיוצרות: שתי דמויות נשים בנשף המסיכות הפטריאכלי

הסרטים "מסכת פאה" ו-אשה של בית" דנים בנשיות שנעה בין קונפורמיות כואבת של העולם החרדי למרדנות סוערת במשפחה שמרנית. עניין הנישואין הוא אלמנט עיקרי בשניהם

הסרטים "מסכת פאה" ו"אשה של בית" בשבוע הבימאיות מעלים סוגיות מרתקות על הגבולות בין הפרט לחברה, על נשיות במערכות פטריארכליות שמרניות, על קונפליקט בין תפישות של קידמה למסורת, ועל המחירים שנשים משלמות כשהן מנסות להפסיק להתחפש למודל שגברים עיצבו.

לפני 20 שנה, בקורס לתואר ראשון בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב נדרשו הסטודנטים לבחור שדה מחקר חברתי כלשהו, ולערוך בו תצפית משתתפת. היו מי שבחרו לתעד שכנים ודמויות מזדמנות במעלית הבניין שלהם; היו מי שערכו תצפיות במקום עבודתם כדי לחסוך זמן; והיתה אני, החנונית, שלאורך הסמסטר התלבשה פעמיים בשבוע בבגדים צנועים ונסעה לרחוב רבי עקיבא בבני ברק, לסלון הכלות החרדי "פאה". הסקרנות להציץ לראשונה לעולם מסתורי שלא הכרתי הביאה אותי אל ליבת ההכנה לטקס המעבר החרדי מבתולה, לאשת איש.

מתוך הסרט "מסיכת פאה". סממן השתייכות ל"אסורות"
אביגיל שפרבר
להמשך הפוסט

מי כוכב (פורנו) של אמא?

סרטו של תומר הימן "יונתן אגסי הציל את חיי", זוכה פרס הדוקו בפסטיבל ירושלים, מספר סיפור על פורנו גייז, על גבריות, על הוויית הגוף המיני, אבל בעיקר על האופן בו משפיע הבית בו גדלים על עיצוב נפשו של אדם

ארווין יאלום הפסיכיאטר היהודי הנודע, פותח את ספרו "אמא ומשמעות החיים", בתיאור של חלום מוזר ובו הוא רואה במקרה את אימו המתה מזה עשור, מנפנף לה וקורא לעברה: "אמא, איך הייתי?" האם, יידישאית, טרחנית וחמוצה, היתה בנערותו מקור לריבים ובושה. הוא לא מבין מה פתאום היא התפרצה כך לחלומו ומדוע הוא בכלל מנפנף לה? ייתכן שניהל את כל חייו כשהאישה המצערת הזו משמשת כקהל החשוב ביותר שלו? אימו הביקורתית והנוקשה, דווקא כמהה לשיחה איתו אבל במקום לדבר היא מטיחה בו צרורות אשמה. לאחר חילופי דברים קשים ביניהם הוא מתרכך קצת ומודה לה על כל מאמציה, אחרי חמישים שנה בהן נמנע מכך. אולי עכשיו אחרי המפגש התת-הכרתי, הוא יוכל להירגע ולחיות עבור המטרות שהוא בוחר לעצמו, בעצמו, והיא תנוח סוף סוף על משכבה בשלום?  

סרטו של הימן על יונתן אגסי, מספר לנו סיפור אישי על דילמות, עליות ומורדות בחיי גבר צעיר מחולון שזכה לתהילה בעולם הפורנו גייז. אגסי, הוא גם ילד טוב של אמא שהיא לכאורה ההיפך המוחלט מהאם היהודייה הסטריאוטיפית של יאלום, אך ממש כמוה, נושאת עימה פצע הכרוך בהורות. ייתכן שבלי להיות לגמרי מודע, הימן מביא לנו סרט על אמהוּת ועל השבר המובנה בתוכה.

יונתן אגסי ואימו בחוף ביוון
גונן גלזר
להמשך הפוסט

"אז מי ניצח?": פרק אחרון בסדרת הדוקו "המחתרת היהודית"

הערב ישודר ב"יס דוקו" הפרק השלישי "אל לב השלטון". מרבית החילונים הליברלים מקוראי עיתון זה מצטמררים נוכח נחישות המעשים והשפה המשיחית לאומית, ומתאמצים להיטיב להבינם כדי להתגונן מפניהם ביום פקודה, אולם מתחת לכל מלמולי האימה, מסתתרת שפה אחת ברורה שכל ישראלי שולט בה היטב: שפתה של המדינה

בשנת 2014 יצא סרטו המרתק של דרור מורה "שומרי הסף" בו קובצו ראיונות עם שישה ראשי שב"כ לשעבר. הסרט שזכה לביקורות מהללות, השמיע לראשונה את קולו הממסדי של שירות הביטחון החשאי בדרך כלל, וניסה לחשוף את התרבות הארגונית, השפה הנוהגת ומנגנון החשיבה שלו באמצעות הקשבה למוציאים לפועל שניהלו אותו. למרות שנתגלו סגנונות ניהול מעט שונים ומאפייני אישיות המבחינים ביניהם, דבריהם סומנו כווריאציות על מגמת התפכחותם לכאורה, הבנה פרגמטית מבוססת-למידה של המצב הפוליטי, והתחבטות מוסרית (מוגבלת למדי) המאפיינת את מי שעזב את "השירות" ומביט לאחור בחוכמה שלאחר מעשה. אחד המרואיינים, עמי איילון, נדרש אז לסוגיית התוצאה הסופית האפשרית בין ישראל לפלסטינים ואמר: "ניצחון זה בסך הכל לייצר מציאות מדינית טובה יותר". אף על פי שלכאורה תשובתו נראתה ברורה, אין עמומה ויחסית ממנה.

 גם הערב, בפרק השלישי בסדרה שיצר שי גל על המחתרת היהודית, תהדהד השאלה "מי ניצח"? הפעם, הכוונה היא למאבק הפנים ישראלי בין המדינה לבין קבוצות יהודיות משיחיות ולאומניות, המאיימות על ריבונותה. את השאלה מציב גל למי שהיו מעורבים בתכנון וביצוע פעולות טרור יהודי נגד פלסטינים, לסוכני הממסד המדינתי: ראשי השב"כ לשעבר, כרמי גילון ויעקב פרי, שרואיינו גם ב"שומרי הסף", ולשופטת בית משפט עליון לשעבר, דורית בייניש. זו שאלה מרתקת ונדמה שהסדרה מנסה לקדם תשובה אחת דומיננטית ומאיימת, אבל התשובה התרבותית עליה דווקא מורכבת יותר ועשויה להפתיע. אשוב אליה בהמשך.    

"המחתרת היהודית"
דן פרץ / יס דוקו
להמשך הפוסט

הדוקו שעוקב אחר חשיפת עברו הנאצי של מזכ"ל האו"ם לשעבר

בסרטה המרתק "ואלס לוולדהיים", שהוקרן בבכורה בערוץ 8, רות בֵּקֶרמן עוסקת בפוליטיקאי חובב שררה וחלקלק ומעלה שאלות של זיכרון ומיתוס לאומי והקו הדק בין לקיחת אחריות אישית, לבין אשמה קולקטיבית

האישה הראשונה, כך קוראים לה, לאשת הנשיא. כשצוות טלוויזיה עשה עליה כתבה אישית בביתם האלגנטי בניו יורק ב-1978 הוא עוד לא היה נשיא, אבל אפשר לומר שהיותה אשת המזכיר הכללי של האו"ם, זה כמעט כמו האישה הראשונה של "משפחת העמים". "גברת וולדהיים" היא נשאלה בכתבה, "את עיצבת לבד?" כן, היא עיצבה לבד. המצלמה החנפנית מתלווה אליה לסיור בין החדרים. כאן מארחים לקוקטיילים, חדר האוכל הוא למטה. הנה ציור נהדר שהיא אוהבת "בגלל תחושת עומק הנוף", "וזה הציור האהוב ביותר על בעלי". שאלות אישיות מיד באות: "האם בעלך הוא שמתאמץ לשמר את המשפחה ביחד או שזו את?", "הוא אומר שזו אני", אבל כמובן שהוא אבא נהדר, מבין ונדיב. "לכן הילדים עדיין כל כך אוהבים לבוא".

קורט, האב המכיל של משפחת וולדהיים הפוטוגנית, הוא גם האב של משפחת העמים, שהיא קצת פחות פוטוגנית, אז וגם היום, ולראייה שלל סכסוכים בהווה ושתי מלחמות עולם בעבר. האם יש דבר כזה בכלל, "משפחת העמים"? שואלת הבמאית רות בֵּקֶרמן בתחילת הסרט, ומתחילה לבנות את התזה שלה שמתפצלת להמון שאלות מטרידות. המהותית שבהן: כיצד הצליח פעיל נאצי לשעבר להונות את כולם בהשמטת פרקים מעברו, ולטפס במעלה הדיפלומטיה האוסטרית עד כדי מינוי כפול למזכ"לות האו"ם – סמל הקידמה, האחווה והחופש, המייצג כמעט את "כל תושבי הכדור" – והיבחרותו לנשיא אוסטריה?

וולדהיים מצטחצח לקראת הנאום לאומה
Ruth Beckermann Filmproduktion
להמשך הפוסט

"אין פופקורן בסינמטק, גברת": כך הסתיים דוקאביב 2018

על העולם החברתי של פסטיבלים, על האופן בו הם מבחינים את קהלם, ועל התמסדותו של דוקאביב כריטואל תרבותי של השבט האנתרופולוגי העירוני. הגיגים מפסטיבל הסרטים הדוקומנטריים הגדול בארץ

בשנת 1970 יצא סרטם התיעודי של האחים מייזלס "Gimme Shelter" שתיעד בשוטים ארוכים וסבלניים את פסטיבל אלטאמונט הידוע לשמצה, שנה קודם לכן. בדקה ה-59 של הסרט, אפשר כבר להבחין בתסיסה אלימה בקהל. המצלמה מתמקדת מאחור במעילו של אחד הנוכחים, עליו כתוב באדום: "מלאכי הגיהנום – קליפורניה". מיד אחר כך, אַלָה מונפת באוויר וכמה אנשים תוקפניים, חלקם במעילי מועדון האופנוענים "מלאכי הגיהינום", נוהגים באלימות בקהל ילדי הפרחים. "אנחנו צריכים רופא" מודיעים במיקרופון מהבמה.

משם ועד סוף הסרט המצב רק הולך ומתדרדר, הקהל נסער ומודאג, האלימות גואה ונדמה כאילו האופנוענים השתלטו לגמרי על המרחב. אך מעל לכל, ומבלי שנדע עדיין מה התרחש (מרדית האנטר, צעיר שחור, נושא נשק ומסטול כהוגן נדקר למוות במהלך ההופעה של הרולינג סטונס על ידי "מלאך", שדווקא הוזמן עם עשרות מחברי כנופייתו כמאבטחי במה), משתררת תחושה בצופה ש"המלאכים" לא שייכים לכאן. זה לא הפסטיבל שלהם. כבר בדקה ההיא שורטטו בתודעת הצופים גבולות הקהילה של הפסטיבל. מי שייך ומי לא.

רוכבים מ"מלאכי הגיהנום" בהלוויה בגרמניה
Michael Probst / AP
להמשך הפוסט

תרגיל בסולידריות: הדוקו "גן בלסינג" יעורר רגש גם בלבבות האטומים ביותר

"גן בְּלֶסִינג" מזכיר לצופיו שמשפחה לא בוחרים, אבל לעתים קורעת אותנו דילמה בין ערכים ואידאולוגיה לבין יקירינו. מה קורה כשבמאית מתעדת עוולות מתוך אמונה בצורך לתקן אותן, ובדרך מגלה שאחד האנשים התורמים לקיומן, הוא דודה האהוב?

סרטה של רוני גפן "גן בְּלֶסִינג", שהוקרן במסגרת פסטיבל "סולידריות", מזמן לנו תרגיל בסולידריות שבטית אך גם תרגיל בסולידריות חברתית הפונה אל מי שאינם קשורים עמנו בקשרי שארות. הסרט עוקב אחר קורותיו של גן ילדי פליטים בדרום תל אביב, לאחר שאזרחים ישראלים זועמים זרקו לתוכו בקבוק תבערה. הוא לוחץ על כל הנקודות הרגישות בגוף ומשחרר לא אחת את בלוטת הדמעות.

תגידו בצדק, שזו לא חוכמה גדולה לרגש כשמתמקדים בילדה מתוקה וחכמה בשם לוּלה ובגננת אחת בשם "בְּלֵסִינג" שתופסת את תפקידה כהרבה מעבר לאיך שהגננת של הילדים שלכם תופסת אותו. ובכל זאת, זה חכם כי זה אפקטיבי. ההתמקדות מספקת תובנה סוציולוגית ומגלה עולם מתחת לחלון הדירה שלנו. ולמה לנו שסרט יהיה אפקטיבי? כי זו חצי הדרך להנעה לשינוי חברתי. הוא מעמת אותנו עם משהו שהעדפנו להתעלם ממנו, גורם לנו להתרגש ממה שרצינו להדחיק, וכך מייצר בנו הזדהות וסולידריות עם אלה שגורלם לא שפר עליהם. בזאת חשיבותו ובזאת גם טמון ערכו של פסטיבל "סולידריות" הקטן יחסית.

מתוך הסרט התיעודי "גן בלסינג" של הבמאית רוני גפן
אלכס קורין
להמשך הפוסט

שואה בבית: כשאבא יורה ואימא מכה ומוכרחים להבין אותם

אם הכל נסיבתי, האם יש דבר כזה רוע מוחלט? ואם לא, כפי שטענה חנה ארנדט, אז מתי פוקעת סבלנותנו לנסיבות מקלות?

הסרט "ילדי הצללים" שישודר הערב בערוץ 8, מעלה שאלות מרתקות על טראומה ומוסר, כשהוא חושף אלימות של הורים ניצולי שואה כלפי ילדיהם. ביחד עם הסרט "מה שהאבות שלנו עשו" העוסק בילדים של בכירים נאצים, נפתח דיון כללי יותר בזליגת המלחמה ההיא לתוך מערכות משפחתיות. האם קולם של ילדי היהודים שניצלו וקולם של ילדי הפושעים הנאצים יכולים לספר סיפור אוניברסלי על  המלחמה?

אנחנו באחת הסצנות הראשונות, אפילו לא עברו שתי דקות מתחילת הסרט, ויגאל, בפנים חתומות, מפיח חיים בזיכרון ילדות באופן כל כך גרפי, שאנו כמעט ונמצאים שם איתו. הוא לופת אותנו, הצופים, בבטננו, ומניח אותנו בשדה פתוח, ליד מגדל תצפית נטוש. בלב אותו שדה, אביו היה הופך לאויב מר. "וולקאם טוּ דה הארט אוֹף דארקְנֵס" יגאל מברך אותנו בבואנו אל זיכרונות בית ילדותו.

יגאל שוורץ בעקבות צעדת המוות אליה נשלחה אימו
יורם עברי
להמשך הפוסט

"היי חבר, רוצה לקנות אוויר?" - הסרט והפודקאסט שיסבירו לכם סוף סוף מה היא כלכלת הביטקוין

למי שיש שלוש שעות פנויות ורצון עז להבין אחת ולתמיד מה הסיפור של המטבע החמקמק, הדוקו ”Banking on Bitcoin” של נטפליקס, ופרק בפודקאסט "Planet Money" יעשו את העבודה

למי מאיתנו שזכה להיות ילד בית ספר בשנות ה-80 המוקדמות, ודאי זכורה שורת המחץ האלמותית מ”רחוב סומסום” בה מר קרמוקי פונה אל אריק ומשדל אותו לקנות אוויר מתוך בקבוק. המשחק הפילוסופי-כלכלי, שהוצג לילדים שהיינו, העלה באופן מחויך וילדותי שתי סוגיות.

ראשית, סוגיית המשאב הבלתי מוחשי: כיצד מתייחסים למשאב שכולנו יודעים שאנחנו זקוקים לו אך לא ניתן לחוש בו באופן שמאשש את קיומו, לכמת ואף לתמחר אותו? ושנית, סוגיית החליפין בשוק החופשי: באיזה אופן לוקח אינדיבידואל או גוף ארגוני את המשאב הזה, מתייג אותו לכדי מוצר, מתמחר אותו, ומשכנע אותנו שאנחנו צריכים אותו עד כדי כך שכדאי לנו לשלם עליו מחיר המוסכם בינינו הקונים, לבין מי שמציע אותו למכירה?

שלט חוצות של ביטקוין בשיבויה, טוקיו
Shizuo Kambayashi / AP
להמשך הפוסט

"מקווה שאני בפריים": מיכל בת-אדם נאבקת על מקומה

בין מיכל מזרחי של הבית למיכל בת-אדם של הקולנוע, נרקם הסרט "מקווה שאני בפריים" שישודר הערב בבכורה טלוויזיונית, לכבוד יום האשה הבין לאומי. הוא מספר על המיקום הנשי בתוך זוגיות, על כוחה להגביל או לקדם התפתחות אישית ומקצועית, ועל התשוקה ליצירה בבית שמכיל שני במאים

יסמין ששון ורוני דורות

בספרה של אסתר פלד "פתח גדול מלמטה" (זוכה ספיר 2017), מספרת לנו הגיבורה עד כמה כבד מסוֹר הגינון החשמלי שלה, עם הקת מלאת הדלק וסכין השיניים הארוכה. קשה להניפו ולחתוך בדייקנות את הגדר החיה. אין לה כוח לעשות את זה, אבל אין מישהו אחר שיכול. בלית ברירה היא אוחזת במספרים וחותכת בסרבול ענף אחר ענף. היא חשה שכל קיומה שם על הסולם מעל הגדר החיה, הסוררת, זועק לשכנים ולעולם כולו שהיא לבד, כי "את זה גבר צריך לעשות".

בת-אדם על סט צילומים
אורון כהן
להמשך הפוסט

הכל תמורת מעט יחס מליידי גאגא ומדונה

ליידי גאגא הכופה את שדיה הגלויים במהלך פגישה על יועצות האופנה שלה, ומדונה הכופה חשיפה מוגזמת על רקדניה - הם ביטויים להון התהילה, שיכול להיות מחולף בהון אחר

שני סרטי נטפליקס, האחד על ליידי גאגא והשני על חבורת הרקדנים שליוו בעבר את מדונה, מספרים לנו סיפור משלים מזוויות שונות: למרות התלות בצוות, לעולם הסופרסטאר שווה יותר מסך משרתיו, וכן, התהילה היא מלכודת דבש אכזרית.

מחוץ לאולפן החזרות של מארק רונסון, המפיק הידוע, מצולמת ליידי גאגא בהפסקת סיגריה. טבעית וכריזמטית, עם מניירות של צעירה אמריקאית מגניבה, היא יושבת על מדרכה ולידה גיטריסט מהצוות של רונסון. הוא מאזין לדבריה בשקיקה ומהנהן במקומות הנכונים. כשצריך, הוא שואל שאלות מכוונות. מעניין מה היה חושב לו ידע שהמצלמה תחתוך אותו רוב הזמן מהפריים. גאגא, שמזכירה בעקיפין את הקונפליקט שלה עם מדונה מרימה לעצמה להנחתה ואומרת: "העניין איתי ועם מדונה...מה שמטריד אותי לגביה...אם יש לי בעיה עם מישהו אני פאקינג אגיד לו את זה בפרצוף. להגיד לי שאני חתיכת חרא דרך המדיה זה כמו בחור שמעביר לי פתק דרך חברים שלו: 'החבר שלי חושב שאת לוהטת'... פאק יו! איפה החבר שלךׇ, שידחוף אותי לקיר וינשק אותי?'... אני רק רוצה שמדונה תדחוף אותי לקיר ותנשק אותי ותגיד לי שאני חתיכת חרא".

ליידי גאגא מתוך הסרט
נטפליקס
להמשך הפוסט

"לו להשיב ניתן": הסרט שמדגים עד כמה אנחנו שווים במסע הייסורים של סוף החיים

"האי" סרטו של אדם ויינגרוד, מביט נכוחה במחוזות הלימבו שבין חיים למוות, ואל שטח ההפקר של תקופה שמטרתה הישרדות בלבד

בנובמבר 2015 מת אבי במיטתו לאחר יומיים ממושכים בהם ישן את שנתו העמוקה והראשונה מזה שנתיים. בתקופה זו התמודד עם לילות נטולי שינה וכאבים בלתי סבירים, בשל גרורות שהיכו בכוח. אבי אמנם היה שרוי יומיים בתרדמת, אך נדמה שנפשו כבר ייחלה להשתחרר מהגוף הדואב והוא לא יכול היה לחכות לכך יותר. ידענו כי הוא התכונן מראש ובצוואה מיוחדת, הוא ביקש שבמידה והכרתו לא תהיה צלולה או אם יסבול מאוד, שלא להאריך את חייו בשום דרך, או מכשור רפואי. הוא שכב בביתו, בג'ינס וחולצת טריקו ולנו לא נותר אלא להתנחם בלב שבור, בכך ש"זה מה שאבא רצה".

אבא שלי ביקש הוספיס-בית והצליח לא למות במוסד סיעודי, מוקף באלה שנוגעים לא נוגעים בסופם הכאוב. הוא לא פחד מהמוות אלא מהתקופה האחרונה הזו, המקוללת, הכאובה, התלותית, בה אדם מודר למרחב שלישי, מושתק ומנוטרל מכל דחף חיים, תשוקה, שמחה, ושליטה עצמית. בתרבות שלנו, בזמנים האלה, הוא ידע שרק הוא עצמו יכול להבטיח את שביקש לעצמו. תעודת עניות לנו ולרוח הזמן.  

מתוך הסרט "האי"
אדם ויינגרוד / יס דוקו
להמשך הפוסט

"אור השקיעה המסנוור": דיאלוג גיאורגי על זיוף ואמת צרופה

סרט גיאורגי וסרט קונגולזי על טלויזיה מקומית מעלים דיון על אותנטיות בעידן של פייק ניוז. טעימה מפסטיבל הסרטים האנתרופולוגי שהתקיים בנובמבר, והפסטיבל לקולנוע אפריקאי המתקיים בימים אלה

דמיינו לכם אולפן טלוויזיה כלשהו. דסק החדשות אליו זורמות הידיעות נמצא סמוך לחדר עריכה, והכתבים באים ויוצאים כדי לצלם ולדווח מאירועים בשטח. עכשיו הטלפון מצלצל. עיתונאית מחזיקה כוס קפה ניגשת להרים את השפופרת. מישהו מוסר לה מסר מעברו השני של הקו. הפנים נמתחים לחיוך ענק והיא קוראת בקול נרגש: "וואו! סנסציה!!... אני בדרך!!". כשהיא מנתקת היא מדווחת לקולגה על הסקופ: מישהו תפס תנשמת. כן, כן, תנשמת, וכדאי להגיע מהר לצלם אותה לפני שיקחו אותה משם.   

בסרטה העדין של סלומה יאשי, כל שנדמיין לגבי אולפן חדשות טלוויזיוני, מהותה של הסנסציה והדיווח החדשותי, ולגבי טבעה של מצלמה לתעד תיעוד מקומי, מוטח בעוצמה על קירות התרבות המקומית ומבהיר לנו מהו סרט אנתרופולוגי במיטבו.

מתוך "אור השקיעה המסננור"
להמשך הפוסט

"המוזיאון": משהו כאן שבור לרסיסים

סרטו של רן טל מצטט במפגיע את "הגלריה הלאומית" סרטו הידוע של וייזמן, אבל רק כדי להיבחן ממנו באמירה פוליטית על המקום המיתי: ירושלים זה לא לונדון. על בירת הלאום מול בירת האימפריה

לאור הצהרתו מעוררת המחלוקת של דונלד טראמפ על הכרתה הרשמית של ארצות הברית בירושלים כבירתה של ישראל, הצפייה בסרט "המוזיאון" של רן טל רלוונטית מתמיד, ומציפה את הקשר הסבוך שבין מקום ומרחב ובין דת ללאום.

סרטו של רן טל על מוזיאון ישראל, מציג מוסד תרבותי מבוסס, על כל רכיביו האנושיים והאסתטיים, כמשובץ במרחב ייחודי ואמביוולנטי. למרות שהסרט מחולק לשלוש אפיזודות - "בונה סיפור", "שומע סיפור" ו"סיפור" - העוסקות בהטיות שונות של "הסיפֵּר", אותו אנו נוטים לשייך לדיבור ולקשב, טל מגיש פרקי התבוננות עדינים ומדויקים בהם דווקא העין היא שעושה את רוב עבודת התיווך ומציגה את המקום האוניברסלי לכאורה, כטעון משמעויות פוליטיות, המבחינות אותו ממוסדות אמנות דומים בעולם.

מתוך "המוזיאון" של רן טל
דניאל קדם / בתי קולנוע לב
להמשך הפוסט

הדוקו "הדוור הטוב": הקו הדק בין אלטרואיזם ליחסי גומלין

הסרט "הדוור הטוב" מתעד מערכת בחירות אבסורדית של כפר מזדקן וגווע בבולגריה על רקע משבר הפליטים באירופה. האם יצליח הדוור במשימתו להפוך לראש עיר ולאמץ את הפליטים כפתרון למצוקה הקיומית?

אזרח טוב הוא אזרח מדווח: כזה שמדווח על הכנסותיו לרשויות המיסים, מדווח לעירייה על ברז דולף ברחוב, מדווח למשטרת הגבולות על פליטים ושוהים בלתי חוקיים. המדינה היא מעל לכולנו, וכפי שכתב הסוציולוג מקס וובר, היא תובעת בהצלחה את המונופול על שימוש לגיטימי בכוח. הקומוניסטים ברוסיה דיווחו על מתנגדי המשטר, ישראלים דיווחו על שב"חים פלסטינים, גרמנים דיווחו על יהודים במסתור.

חבר שוויצרי סיפר לי פעם ששכניו מדווחים אלה על אלה כשלא חונים כחוק או אם לא ממיינים כהלכה את האשפה לפחי המיחזור הנכונים: זכוכית לכתום, פלסטיק לצהוב, נייר לירוק. כל זאת, מתוך תפיסה ערכית של אזרחות טובה. האזרח הטוב מדווח, ובכך מזמין את המדינה אל חייו כדי שתשליט סדר ותפעיל את כוחה, והוא ירגיש שעשה את הטוב בעיניו או לפחות לא את הרע שהיה ביכולתו לעשות (למשל לקחת את החוק לידיים ולפרק מישהו במכות).

"הדוור הטוב" מ-2016
להמשך הפוסט

"אמאלנד": בייבי בום פיליפיני או דוקו אנתרופולוגי?

"פאבלה", בית החולים הציבורי במנילה עושה חשק להתכרבל בחדר לידה בישראל עם אפידורל ופרק של "בייבי בום" ולחכות לצירי הלחץ

אישה פיליפינית כורעת ללדת. היא מובלת על מיטה לחדר לידה שם נשים רבות יושבות על מזרונים מכוסי ניילון וממתינות לתורן. "את רוצה ראש-זנב או צד-לצד?" שואל אותה גבר מצוות עובדי חדר הלידה. "צד לצד" היא ממלמלת. למרות הכאבים, היא מאפשרת לו להעביר אותה ממיטת הגלגלים למיטת יחיד נייחת לצידה של אישה אחרת. שתיהן מקבלות את הדין בשתיקה. סוגרים להן את מעקה המיטה והן מתכווצות כך לתוך עצמן, שוכבות לכודות. למרות שבאותו הרגע אין שותפות גורל גדולה מזו שלהן, הן לא מביטות זו בזו ולא מייצרות כל קשר עין או שיחה. אולי זו דרכן לתבוע לעצמן איזה מרחב אישי. רעש מוניטורים מצפצף ברקע ולפתע צווחה של תינוק.

המצלמה זזה ומתמקדת באשה אחרת מדממת, פשוקת רגליים, שחבל טבור משתלשל מביניהן. התמונה הבוטה זועקת: הרגע נולד כאן תינוק. זה כמעט בלתי נתפס שכך ילדה אותה אישה בעודה יושבת במיטה בפינת החדר, ובמרחק של סנטימטרים ספורים מנשים אחרות. והיא, שהרגע ילדה מבלי להשמיע אפילו אנחת כאב אחת, ללא וילון שיסתיר וללא מלווים אוהדים, מקבלת לידיה את התינוק ומכניסה אותו תחת חלוק בית החולים, המופשל על בטנה המרוקנת.  

מרי אן והתינוק קשמיר בבית החולים פאבלה בפיליפינים
בוליט מרקז / אי-פי
להמשך הפוסט