"אמאלנד": בייבי בום פיליפיני או דוקו אנתרופולוגי? - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אמאלנד": בייבי בום פיליפיני או דוקו אנתרופולוגי?

"פאבלה", בית החולים הציבורי במנילה עושה חשק להתכרבל בחדר לידה בישראל עם אפידורל ופרק של "בייבי בום" ולחכות לצירי הלחץ

תגובות
מרי אן והתינוק קשמיר בבית החולים פאבלה בפיליפינים
בוליט מרקז / אי-פי

אישה פיליפינית כורעת ללדת. היא מובלת על מיטה לחדר לידה שם נשים רבות יושבות על מזרונים מכוסי ניילון וממתינות לתורן. "את רוצה ראש-זנב או צד-לצד?" שואל אותה גבר מצוות עובדי חדר הלידה. "צד לצד" היא ממלמלת. למרות הכאבים, היא מאפשרת לו להעביר אותה ממיטת הגלגלים למיטת יחיד נייחת לצידה של אישה אחרת. שתיהן מקבלות את הדין בשתיקה. סוגרים להן את מעקה המיטה והן מתכווצות כך לתוך עצמן, שוכבות לכודות. למרות שבאותו הרגע אין שותפות גורל גדולה מזו שלהן, הן לא מביטות זו בזו ולא מייצרות כל קשר עין או שיחה. אולי זו דרכן לתבוע לעצמן איזה מרחב אישי. רעש מוניטורים מצפצף ברקע ולפתע צווחה של תינוק.

המצלמה זזה ומתמקדת באשה אחרת מדממת, פשוקת רגליים, שחבל טבור משתלשל מביניהן. התמונה הבוטה זועקת: הרגע נולד כאן תינוק. זה כמעט בלתי נתפס שכך ילדה אותה אישה בעודה יושבת במיטה בפינת החדר, ובמרחק של סנטימטרים ספורים מנשים אחרות. והיא, שהרגע ילדה מבלי להשמיע אפילו אנחת כאב אחת, ללא וילון שיסתיר וללא מלווים אוהדים, מקבלת לידיה את התינוק ומכניסה אותו תחת חלוק בית החולים, המופשל על בטנה המרוקנת.  

גם מרים, בת 26, שיש לה כבר שישה ילדים, מגיעה לבית החולים פאבלה ללדת בפעם השביעית. האחיות רושמות אותה ומקבלות אותה לאשפוז. אחת מהן מבקשת ממנה להתפשט ולהסיר את החזייה. היא מסירה ומוציאה מתוכה גליל שטרות פזוס פיליפיניים שהוטמן שם. האחות מופתעת, מבקשת לקחת ולמסור את הכסף לבעלה, לכשיגיע. מרים מסרבת ופוסקת בתקיפות, לקול צחוקה המשתומם של האחות, "אני לא רוצה שהוא יראה את זה..." האחות המבודחת אובדת עצות. "יש לו את הכסף שלו", אומרת מרים כמעט בכעס . בטון המהול בטרוניה מתייעצת האחות עם קולגה ומאפשרת למרים לקחת את הכסף איתה ללידה. מאוחר יותר, מרים תלד וכשבתה תונח עליה מיד עם הגיחה לאוויר העולם, היא תזיז את הכסף השמור בחלוק שלה מעט הצדה כדי לפנות לפצפונת מקום על חזׇה בפנים חתומים, כמעט אדישה לבוא התינוקת. הכסף ניצל.

שתי הסצנות הללו, המציגות רק פרגמנט קטן מחוויית השהות בבית החולים הציבורי פאבלה, מתועדות בסרטה הדוקומנטרי של  רמונה דיאז שהוקרן בפסטיבל דוקאביב 2017. למרות פשטותו העלילתית, הוא מציג מורכבות חברתית פסיכולוגית הקשורה במגדר, בכסף, בריבוד חברתי. הסרט מעניק חוויית צפייה שמהותה שוֹק תרבותי. אנחנו שהורגלנו בפינוק חדר הלידה המערבי והמאובזר, במיתולוגיה של אילוף הרגע לפי רצונה של היולדת – ברצותה תכאב, ברצותה תיקח תרופות ותשכח מהכאב, ברצותה תכרע, ברצותה תישן בפרטיות יחסית, מלכה בממלכתה.

היולדות בבית החולים הציבורי במנילה יעברו את כל ימי האשפוז שלהן במהומה מפוקחת, במחלקה שבה כ-150 יולדות ובערך אותו מספר תינוקות. זמזום קבוע של דיבורים וצווחות תינוקות, מאווררי תקרה מסתובבים, וכריזת מיקרופון יפרו את מנוחתם הכה נדרשת של היולדת והנולד. בלא שמץ פרטיות, במיטה אחת ענקית וצפופה העשויה מעשרות מיטות צמודות זו לזו, יריעה של נשים ותינוקות נמתחת בין קירות אולם האשפוז. העולב, העוני, המחסור במשאבים (אין אינקובטורים לפגים), האוכל הדל, זועקים מכל סצנה.

רמונה דיאז
Mario Malibu / Festival Ambulante

זה אולי נשמע נורא, ואצלנו, במקום בו הורגלנו לצפות בתיעוד נשים היולדות בפריים טיים 24 שעות בחדר לידה מוחשך עם שני מלווים ומוזיקה זה באמת מרגיש נורא. אבל בשנה הבאה, בערך באותו הזמן, רבות מהן, רק בנות עשרים, יגיעו לשם שוב, ללדת. חלקן ממש נהנות מהאשפוז ומהשהות העולצת בחברת נשים במצבן, ואל לנו להתפתות ולהביט בהן ברחמים והתנשאות. זו תהיה להן חופשתן השנתית משלושה ילדים בממוצע (לנשים רבות בסרט חמישה ושישה ילדים בבית, לעתים מגברים שונים), בן זוג, וחיים קשים של עבודה מאומצת בניסיון לכלכל את משפחתן ההולכת וגדלה. לכשישתחררו, יחכה להן חשבון השהות במשרד התשלומים של בית החולים. אין להן כסף לשלם, ולא תמיד יש להן ביטוח אז לפעמים הן פשוט תישארנה שם עוד ועוד למרות ששוחררו. לסירוגין יהיו אלה שתתעקשנה להשתחרר בניגוד להמלצות הרופאים ולמרות בריאותם הרופפת של ילדיהן, כיוון שחוששות מהחשבון ההולך ותופח במסלקת בית החולים.

בית החולים הוא מעין זרוע של המדינה ומדיניותה הדמוגרפית והכלכלית, מנכיחה אותו כמוסד טוטאלי: מחנך, מתערב, כופה, משפיל. האחיות נוזפות בנשים על אימהות קלוקלת, הנקה לא מספקת, מודל תקין של נשיות, סדר וניקיון, ומעוררות אשמה. בסצנה מעולה נראית אחות הכורזת לנשים העייפות כשמיקרופון בידה: "אחת הסיבות שנכנסתן להריון היא שכולכן יפות. זה נהדר. יש לכן תינוק, אבל אתן עשויות לאבד את בן הזוג שלכן כי אתן מתחילות להריח כמו חלב חמוץ. כל הגוף שלכן יתפוצץ, אפילו השיער שלא חפפתן, ואם אישה סקסית תפלרטט עם הבעל שלכן, להתראות לכולנו".

שעות הביקורים הן קשיחות והנשים נספרות בבדיקת נוכחות כך שאין להן שליטה על מגען עם החוץ. מלחמת הדת במדע ובטבע קורמת עור וגידים במחלקת "תכנון המשפחה". שם, אחיות מבקשות לשכנע וללחוץ על נשים, להחדיר התקן תוך רחמי או לקשור את החצוצרות כדי למנוע לידות נוספות, בלתי נמנעות בשל ריבוי בני הזוג, השחרור המיני היחסי, ולמרות דתן הקתולית. מעטות משתכנעות.

הסרט לא מגולל עלילה מסודרת אלא רצף אירועים כסדרם הכרונולגי בשרשרת האשפוז והשהות בבית החולים. מבחינה זו זוהי סוגה של אנתרופולוגיה ויזואלית. זוהי תצפית לא-משתתפת רואה ואינה נראית. אתנוגרפיה של זמן ומקום יותר מאשר של תיעוד של דמות המגוללת דרמה אישית של היווצרות חיים. אנו כצופים מקבלים את מה שהאנתרופולוג קליפורד גירץ כינה "תיאור גדוש" של התרבות כמערכת סמלית. סוגיות חברתיות ותרבותיות רבות עולות מן התיעוד, ואורכו של הסרט (94 דקות), התואם לאורכם של סרטים עלילתיים, מעיד שלבימאית ועורכי הסרט היה קשה להחליט איזו מן הסוגיות תישאר על רצפת חדר העריכה: סוגיות של מגדר, של עוני, של מדיקליזציה והמוסד הרפואי הטוטאלי, מוסד המשפחה, הדת, יחסי אימהות ובנות וטשטוש הגבולות בין האישי לציבורי.

אמהות מיניקות את ילדיהן במהלך שבוע ההנקה העולמי במנילה, הפיליפינים
פט רוגל / אי-פי

עריכה טובה יותר היתה לא רק מקצרת את הסרט אלא גם מהדקת את העיסוק בנושאים שהבימאית היטיבה להציג. דווקא בגלל שלא מדובר בסיפור מתגלגל קלאסי, ייתכן שהיה כדאי לא ללכת שבי אחרי התמונות והעדויות, שכולן מצויינות ולוותר על חלקן. עבודת הדמויות לוקה בחסר גם כן בגלל רוחב היריעה שלא מאפשר לחדור לעומק ובשל קהות העין המערבית להבדלים בין אנשים עם תווי פנים אסיאתיים. ייתכן שבשל מוצאה הפיליפיני דיאז עיוורת לקושי הזה.

עוד עניין עולה ומטריד שוב ושוב במהלך הצפיה ואולי דווקא בשל ההיכרות של הצופה הישראלי עם סדרה כמו "בייבי בום", עליה כתב איימן סיכסק שהמצלמות הן-הן הגיבורות שלה. המצלמות בסרט הזה פועלות באופן שונה מבסדרה הישראלית. הן לא באמת הגיבורות, אבל הן האח הגדול והפולשני שאי אפשר שלא להתייחס אליו. אם חשנו  אי נוחות קלה עם המציצנות ועם הסכמתם של זוגות להיחשף בתהליך כה אינטימי ב"בייבי בום" הישראלית, כאן נדמה שהבימאית מנצלת את האינטימיות הנעדרת, והפרטיות שממילא אינה קיימת, לא בפועל ולא כערך, ופולשת באגרסיביות מערבית שמנצלת קצת חוסר מודעות או נזקקוּת (אולי שילמה להן). דווקא משום שדיאז מכירה את הנוף האנושי והממסדי שם, ומשום שהסרט עוסק בעניינים כל כך אינטימיים ואישיים, קשה להימלט מהתחושה החמוצה של קולוניאליזם אנתרופולוגי ויזואלי. 

ההבדל התרבותי הבולט ביותר בין כאן לשם ובין בתי חולים ציבוריים לפרטיים הוא יכולת הבחירה שלא מתאפשרת בבית החולים הפיליפיני. בעוני המרוד, בתוך המוסד הטוטאלי, אין אופציות: חייבים ללדת בכאב ובלי פרטיות. הנשים חייבות להניק, כי גם אם תרצינה אין להן כסף לקנות תחליף חלב. האחיות דורשות שיעשו "קנגורו" (KMC) ויחזיקו את התינוק צמוד לגוף 24 שעות ביממה, וממליצות המלצה דמיונית כמעט: שהיולדות תמשכנה בכך למשך שנתו הראשונה. היעדר המשאבים מפילים על היולדת עומס גופני ורגשי שהרפואה המודרנית כבר יודעת למנוע.

הצפייה באמאלנד לאור ההצלחה של בייבי בום מחדדת את ההבדל בין ריאליטי לבין ז'אנר הסרט התיעודי: בעוד "בייבי בום" חוגגת את האינדיבידואליות נטולת ההקשר ואת ההיפעמות הרגשית תוך שהיא מרחיקה עדות מצדו האפל של מוסד הרפואה הציבורית, "אמאלנד" בוחן מצב תודעה קולקטיבי. לנשים במחלקת יולדות אין אפילו תג שם. הן ממוספרות במספר סידורי וכך גם פונים אליהן. התוצר המוגש לצופה הוא מעין "גייסט" קבוצתי נטול פנים, המעיד על הקשרים חברתיים כלכליים רחבים יותר מאשר על החוויה הנשית הפרטית.         

צרור הכסף האישי של האישה ממנילה הופך לכסף מטאפורי של עולם ראשון ועולם שלישי. בפיליפינים, היכן שהפערים החברתיים הם כה עצומים בין שכונות העוני לשכונות הפאר, הכסף המגולגל בחזייתה של האישה מבית החולים במנילה, קונה הישרדות בלבד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#