הדוקו "הדוור הטוב": הקו הדק בין אלטרואיזם ליחסי גומלין - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדוקו "הדוור הטוב": הקו הדק בין אלטרואיזם ליחסי גומלין

הסרט "הדוור הטוב" מתעד מערכת בחירות אבסורדית של כפר מזדקן וגווע בבולגריה על רקע משבר הפליטים באירופה. האם יצליח הדוור במשימתו להפוך לראש עיר ולאמץ את הפליטים כפתרון למצוקה הקיומית?

תגובות
"הדוור הטוב" מ-2016

אזרח טוב הוא אזרח מדווח: כזה שמדווח על הכנסותיו לרשויות המיסים, מדווח לעירייה על ברז דולף ברחוב, מדווח למשטרת הגבולות על פליטים ושוהים בלתי חוקיים. המדינה היא מעל לכולנו, וכפי שכתב הסוציולוג מקס וובר, היא תובעת בהצלחה את המונופול על שימוש לגיטימי בכוח. הקומוניסטים ברוסיה דיווחו על מתנגדי המשטר, ישראלים דיווחו על שב"חים פלסטינים, גרמנים דיווחו על יהודים במסתור.

חבר שוויצרי סיפר לי פעם ששכניו מדווחים אלה על אלה כשלא חונים כחוק או אם לא ממיינים כהלכה את האשפה לפחי המיחזור הנכונים: זכוכית לכתום, פלסטיק לצהוב, נייר לירוק. כל זאת, מתוך תפיסה ערכית של אזרחות טובה. האזרח הטוב מדווח, ובכך מזמין את המדינה אל חייו כדי שתשליט סדר ותפעיל את כוחה, והוא ירגיש שעשה את הטוב בעיניו או לפחות לא את הרע שהיה ביכולתו לעשות (למשל לקחת את החוק לידיים ולפרק מישהו במכות).

"הדוור הטוב" (2016), סרטו של טוניסלב הריסטוב, הוא קופרודוקציה פינית-בולגרית רבת קסם, דרמה אזרחית קטנה שהדיווח הוא אחד מעמודי התווך שלה. הסרט מתעד במשיכות מכחול עדינות את מערכת הבחירות האבסורדית בין שלושה מועמדים לראשות כפר שכוח אל ועני בבולגריה על גבול טורקיה. מספר המצביעים בכפר לא עולה על 35 אנשים, ורובם המכריע נמצאים בשלהי חייהם, מה שלכאורה מייתר לחלוטין את הבחירות המתקיימות, כיוון שרוב התושבים לא יזכו לראות שינוי כלשהו לפני מותם. יתרה מכך, המשאבים המצויים בידיהם של המועמדים לשפר את החיים בכפר ולעורר אותו מחדש מוגבלים עד גיחוך. ובכל זאת, ניסיונותיהם של המתמודדים לשנות את עתיד הכפר מעוררים רגשות שנעים בין תמיהה לתקווה, ונעשים באמצעות מצע רזה במיוחד, כמעט כמו בבחירות למועצת תלמידים בבית ספר יסודי.

טוניסלב הריסטוב מזקק את נוכחות הדמויות – שלושת המועמדים בבחירות וכמה מתושבי הכפר – באופן כל כך מדויק, שלפעמים קשה להאמין שהמציאות היא שמעצבת את קיומם והם לא פרי דמיונו של תסריטאי מתודלק. דרמת האזרחות מגולמת בדמותו של המתמודד הראשון, איוון, הדוור של הכפר הבולגרי הקטן גולאם דרוונט (Golyam Dervent). איוון הוא איש טוב ובעיקר אזרח טוב. כשהוא מאתר במשקפתו ראשים מבצבצים בין השיחים בגבעה ממול, הוא מבין שמדובר בפליטים סורים שנעים מטורקיה לבולגריה כדי לבקש מקלט בארצו, או לעבור ממנה לאירופה המערבית והצפונית. הוא מתקשר מיד למשטרת הגבולות לדווח את אשר ראה כדי שהכוח יופעל באופן חוקי. כי איוון הוא הרי דוור, ורואה עצמו כמשרת ציבור ממדרגה ראשונה.

איוון הוא גם איש אכפתי ורגיש לרחשי ליבם של חבריו לכפר, המוקירים אותו מאוד, ולכן מתמודד בבחירות במין שקט אזרחי הגון, צנוע, ונטול כריזמה. איוון, שגם הוא חצה ככל הנראה לפחות 60 שנות חיים, מנסה לשכנע את אנשי הכפר הגווע שעתידו לוט בערפל, בקמפיין מנומנם המייצר את הפרדוקס של הסרט: בניגוד לאזרחותו הטובה המחייבת אותו להלשין על פליטים, הוא דווקא רוצה שהכפר יקלוט אותם, כדי שדם חדש וצעיר יפעם בו. אבל עד שהעניין יתאפשר באופן ממוסד ו"דמוקרטי" - הוא מדווח עליהם ומעלה סוגיות מוסריות על אזרחות ונאמנות למשטר.

המתמודד השני, קומוניסט מובטל שמתעקש לא לעבוד, מנסה לפתות את הבוחרים בקבבים על האש, ובכך שהוא יהיה זה שידאג לחבר את הכפר לאינטרנט. הוא דווקא מתנגד נחרצות לרעיון של איוון הדוור לאכלס בפליטים את הבתים הנטושים מתוך חרדות כאלה ואחרות. למתמודדת השלישית, שהיא ראש הכפר המכהנת בזמן הקמפיין, לא אכפת כלל משום סוגיה, לא מהאינטרנט ולא מהפליטים, והיא ספונה במשרדה מול שולחנה הריק מניירת, לצלילי מוזיקה בלקנית קצבית.

מתוך הסרט. אזרח טוב הוא אזרח מדווח
ערוץ היוטיוב FilmRise Releasing

הסרט מציף דיון מוסרי מעורר מחשבה, שכן גם הנכונות לקבל פליטים לכפר מבוססת על צורך אגואיסטי ואינה מונעת משיקולים מוסריים אלטרואיסטיים. מחד, המעבר בין צילומי הלונג שוט של המרחב הכפרי לצילומי התקריב של אנשים ובתים ממחישים את המתח בין הנוף הפתוח והיפהפה בחלקת הארץ הזו לבין העזובה והעליבות השוררת בכפר. הכפר הזה עומד למות, ללא קול של ילד, ללא אנשים שיעבדו את אדמתו וישלמו בו מיסים. מאידך, החרדה התרבותית מזרים ובעיקר מסטריאוטיפ המוסלמים הקיצוניים מעוררת תחושת סכנה שמצטרפת לפחד מעומס על שוק העבודה וחלוקת המשאבים הלא קיימים ממילא, ומטרמפיסטים שינצלו את השירותים הסוציאליים המוצעים.

הכפר הופך להיות מטאפורה לאירופה הגדולה שעומדת בפני כליה דמוגרפית שמקורה בהזדקנות האוכלוסיה, ושיעורי ילודה ונישואין נמוכים. לא בכדי, המדינות שהשכילו לקבל לתוכן מהגרים ולהשקיע בהשכלתם, התפתחותם ורווחתם, מקווים לגדל אזרחים טובים – כמעט כמו איוון הדוור הפטריוט – המזדהים ברובם עם עקרונות המדינה הלאומית. הבחירה לקלוט מהגרים ופליטים נעשתה מתוך הבנה ברורה של יחסי גומלין ביניהם ולאו דווקא משיקולים הומניטריים. יהיו מי שיאמרו שזה לא ממש משנה, הרי נעשית כאן עסקה הטובה לכל הצדדים, אבל האם חייבת להיות בבסיס החסד עסקה הדדית הגומלת בחסד אחר? האם עדיין ייחשב לחסד?

הדרמה הריאליסטית מזכירה סרט אחר, עלילתי הפעם, שדן בחוקיות הגומלין המתעתעת והכובלת הטמונה בקבלת חסד או מתנה: סרטו של לארס פון טרייר, "דוגוויל" מ-2003, שמתאר דילמה אנושית ועמוקה, בה אנשי עיירה ענייה בהרי הרוקי מסכימים להסתיר את גרייס, אישה נמלטת (ניקול קידמן), שהסכנה המרחפת על ראשה מאיימת להתפשט גם אליהם ובכך מהווה את אחד הטיעונים לא לקבלה. טום (פול בטאני), מי שמשמש כמעין מטיף רוחני של אנשי הקהילה מבקש ללמד אותם פתיחות וקבלה, ומציע להם לתת לנמלטת שבועיים ניסיון לחיות בקרבם. מה שנראה כרגע מזוכך של טוּב לב והכלה, בו אנשי העיירה מסכימים לתת לה מקלט ללא תנאי ותגמול, מתדרדר אט אט לניצול מעורר חלחלה של גרייס, בשם הטוב והחסד שקיבלה. מאותו הרגע היא נדרשת לעבוד בעבודות פיזיות, משועבדת, עוברת החפצה מוחלטת וכבודה העצמי מרוסק ביחד עם הדרישה של התושבים והצורך שלה להשיב להם כגמולם על עזרתם.

ניקול קידמן ב"דוגוויל" מ-2003

במקרה של הכפר הבולגרי הקטן על גבול טורקיה, מהלך הדברים הוא הפוך לזה שהיה בעיירה המדומיינת דוגוויל, שכן תפיסת החסד התלוי בדבר, כלומר, קבלת הפליטים לטובת הישרדות הכפר, נשארת משאת ליבו של איוון הדוור ואינה יוצאת לפועל. לאחר הבחירות דווקא מסתמנת חרטה והתפקחות של כמה מאנשי הכפר והכרה פתאומית בניכור והדה-הומנזיציה שחווים הפליטים, מיד עם היוודע ממדי הטרגדיה האנושית שעשרות מבקשי מקלט נקלעו אליה באותו קיץ. בסצנה מרסקת לב שבימויה האקראי מעט מוטל בספק, איוון הדוור וחבריו מצולמים כשהם צופים בדיווח החדשותי המוכר והמצמרר על שבעים ואחד פליטים שנחנקו למוות במשאית קירור בה הוברחו לתוך אוסטריה בסוף אוגוסט 2015. התמונות משקפות לחבורה את המצב לאשורו ומעוררות בהם חרטה על דחיית הפליטים. בדוגוויל אין חרטה כי גרייס הקורבן מוצאת את הפתרון המושלם: היא נוקמת נקמה אלימה עד מוות. 

כדי להימנע מספוילר לגבי זהות המנצח בבחירות אומר רק שבסוף הסרט איוון הדוור מחליט לא לדווח על המסתננים שהוא מגלה בעדשת המשקפת. מבין שתי הישויות הטמונות בו באיוון הדוור, האדם הטוב גובר על האזרח הטוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#