"המוזיאון": משהו כאן שבור לרסיסים - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"המוזיאון": משהו כאן שבור לרסיסים

סרטו של רן טל מצטט במפגיע את "הגלריה הלאומית" סרטו הידוע של וייזמן, אבל רק כדי להיבחן ממנו באמירה פוליטית על המקום המיתי: ירושלים זה לא לונדון. על בירת הלאום מול בירת האימפריה

תגובות
מתוך "המוזיאון" של רן טל
דניאל קדם / בתי קולנוע לב

לאור הצהרתו מעוררת המחלוקת של דונלד טראמפ על הכרתה הרשמית של ארצות הברית בירושלים כבירתה של ישראל, הצפייה בסרט "המוזיאון" של רן טל רלוונטית מתמיד, ומציפה את הקשר הסבוך שבין מקום ומרחב ובין דת ללאום.

סרטו של רן טל על מוזיאון ישראל, מציג מוסד תרבותי מבוסס, על כל רכיביו האנושיים והאסתטיים, כמשובץ במרחב ייחודי ואמביוולנטי. למרות שהסרט מחולק לשלוש אפיזודות - "בונה סיפור", "שומע סיפור" ו"סיפור" - העוסקות בהטיות שונות של "הסיפֵּר", אותו אנו נוטים לשייך לדיבור ולקשב, טל מגיש פרקי התבוננות עדינים ומדויקים בהם דווקא העין היא שעושה את רוב עבודת התיווך ומציגה את המקום האוניברסלי לכאורה, כטעון משמעויות פוליטיות, המבחינות אותו ממוסדות אמנות דומים בעולם.

גם מי שכף רגלו מעולם לא דרכה במוזיאון ישראל, יכול לנחש בסבירות גבוהה, כיצד ייראה המבנה מבפנים ומבחוץ, מהן דרכי ההתנהגות המקובלות בו, ומהו הערך הלימודי הנרכש מעצם הביקור בו. סרט דומה בבימויו של הדוקומנטריסט המוערך פרדריק וייזמן, העוסק בגלריה הלאומית בלונדון, הוא בדיוק סרט שמתעד את החווייה האוניברסלית הזו. לא ניתן להתייחס לסרטו של טל מבלי להבין כיצד הוא מובחן מסרטו של וייזמן שיצא ב-2014, ותיעד לאורך כמעט שלוש שעות את הגלריה הלונדונית המפורסמת, על יצירותיה המונומטליות אשר תקעו יתדות עמוקים בקאנון התרבותי האירופי לאורך מאות שנים.

שני הסרטים, של טל ווייזמן נדמים בתחילה כצועדים לאורך אותו מסלול: תיעוד סגור הרמטית של המוסד התרבותי על "קדמת הבמה" שלו – במונחיו של הסוציולוג ארווין גופמן – זו המוצגת לקהל המבקרים, ועל "אחורי הקלעים" שלו: ניתוח הקרביים של המוסד התרבותי החושף אותנו הצופים, לתנועת גלגלי השיניים הסיזיפית והסמויה של אלו שמייצרים את החוויה האסתטית הנחווית על ידי המבקרים במוזיאון.

הבחירה של טל בפריימים דומים רעיונית או ויזואלית לוייזמן, מעוררת תמיהה בתחילה. לא ברור אם זאת משום שזה מה שיש למוזיאון (כל מוזיאון) להציע, או שמא מדובר כאן בציטוט מדויק של המאסטר וייזמן: מבט על ילדים מבקרים במוזיאון, עיוורים שאינם יכולים לראות את המוצגים, תיעוד מירוק היצירות ושחזורם הסבלני במכחולים דקים, הכנסת הצופים כזבובים על הקיר לישיבות צוות, סיעורי מוחות שיווקיים ואומנותיים, החלטות אוצרים, תיעוד הדרכה והיכרות עם יצירות אומנות מפורסמות, ועיסוק בשרשרת המזון התעסוקתית – ממנהלי המוזיאונים ועד אחרון הסדרנים.

כל אלה תועדו על ידי שני היוצרים. אפילו סצנה של ניקוי הרצפות במכשיר חשמלי, וסצנה של גלגול יריעת קרטון או פלסטיק עצומת מימדים, במה שנראה ספק הליכה ספק בעיטת הגליל קדימה עד כדי פריסתו על רצפת אולם התצוגה, מופיעות בשני הסרטים (ואצל טל הן מעניינות יותר). אבל אז זה קורה והקשר בין שני הסרטים הולך ונפרם. איזו מסה קריטית שהצטברה דרך הדימויים שטל בחר לצלם מנכיחה את "המקום הגדול", המיתי, בו משוקע מוזיאון ישראל: בליבה של הסמל, העיר שאוחדה לה ותישאר שבורה לרסיסים, בין היתר תודות לפוליטיקה כוחנית כמו זו של דונלד טראמפ.

מוזיאון ישראל בירושלים
צבי לנזמן / יס דוקו ובתי קולנוע לב

האנתרופולוג זלי גורביץ' כותב על "המקום הגדול" שיותר מאתר מסויים ואף יותר מכל האתרים – הוא הוא הרעיון עצמו: "כך, יש בארץ מקומות שאינם אלא עצמם", וישנם מקומות שהם מעין המשך או סמיכות למקום הגדול ש"בהם מרוכזת באופן מיוחד 'הארץ'" (מתוך "על המקום"). כזו היא ירושלים וכזה הוא מוזיאון ישראל. בין הגלריה הלאומית בלונדון למוזיאון ישראל –הדופק הלאומי פועם במרץ מלא תשוקה דווקא בירושלים.

לונדון העיר, "חודרת" לגלריה הלאומית של וייזמן בשני אירועים שונים וחסרי משמעות סמלית: האחד בדיון שיווק ומיתוג, בו מבקשת אשת יחסי הציבור לאפשר לרצי מרתון לונדון לסיים את המרוץ בכיכר טרפלגר, בפתחה של הגלריה הלאומית. מנהל הגלריה חושש מזילות הדימוי האליטיסטי של המקום ומנסה לטרפד את המהלך. באירוע שני, "העולם" חודר פנימה כשפעילי תנועת גרינפיס תולים כרזת ענק על כותל הכניסה הראשית של הגלריה: "זה לא ציור שמן" במחאה נגד תאגיד הדלק הענק "שֶל". כל השאר הוא קוסמוס מסוגר של הגלריה, עובדיה, מבקריה, והיצירות המוצגות בה. 

המון המבקרים במעלה קרטר, מוזיאון ישראל
דניאל קדם / יס דוקו ובתי קולנוע לב

אצל טל, ירושלים, מדינת ישראל וסמליה הלאומיים חודרים ונסוגים כל הזמן, במין שעטנז מופלא בין קודש לחול, בין דתי ללאומי, ובין הבלטה להשתקה. כך, מדריכת סיור של קורס פיקוד צה"לי זורקת שאלה למחשבה: "למה המג"ד משקיע חצי יום ושם אתכם פה במוזיאון ישראל? מה המשמעות של המקום הזה? למה על מדים? למה אנשים שהם אנשי צבא נמצאים במקום הזה?". ההחלפה הזהירה של תצוגת המגילות הגנוזות, השמורות מכל משמר, בהיכל הספר, מופרת על-ידי שני טלפונים שמקבלת אחת ממעצבי התצוגה בתוך ההיכל: הבת מתקשרת לבקש נעלי ספורט, והסבתא שואלת מה עושים עם הנכד.

הנדנדה הסמלית הזו ממשיכה בהקראת חלוקת הסדרנים לאולמות התצוגה נושאי השמות ספוגי המיתוס: "איליה פרייברג: בהיכל הספר, טל הכהן: דגם בית שני, שלום צין: בישראלי עליון, דימיטרי: במלתחה!". ילדים יהודים המציירים בקבוצת דו-קיום שנפגשת במוזיאון (והמתנהלת בעברית בלבד), משפריצים ססמאות שלום, ומרוב כוונות טובות ממזגים את הסמלים הלאומיים ומציירים את דגל ישראל ובתוכו, את המשולש הפלסטיני האדום. בית המקדש מתגלה בזום אאוט כדגם מוקטן שאיש תחזוקה מתקן את אריחי חומותיו לאחר שדילג בקלילות מעליהן. ועוד כהנה וכהנה דוגמאות לקריצה המשועשעת של טל מהמוזיאון כמייצג "המקום הגדול". בפריים מוצלח במיוחד, מצליח טל לתפוס את חוגגי יום העצמאות ה-68 מפזזים ריקודי עם בהיכל הספר, לצלילי שלמה ארצי, כשמטס חיל האוויר עובר מעל, ומזרקת מתחם היכל הספר מתיזה מים על כיפת ההיכל מאחוריהם.

מבקרים במוזיאון ישראל
צבי לנזמן / יס דוקו ובתי קולנוע לב

עינו החדה של טל מנכיחה גם את מה שנפקד מהתצוגה: ציורו של שמואל הירשנברג "היהודי הנצחי" (1899), המגלם את הטראומה והחולשה הגלותית היהודית שהורד למרתפי המוזיאון לתרדמת בת ארבעים שנה, ופריטי לבוש ורקמה פלסטיניים ודרוזים, שעדיין לא מצאו את דרכם אל התצוגה באמתלות שונות. שניהם תוצר של אותו פחד לאומי ממש. גם אצל וייזמן יש מבט כזה בו אוצרת מטיחה בקהל השומעים "בל נשכח שמקור האוסף בגלריה בכסף של עבדות וניצול הילידים בקולוניות". מסתבר שלכל מוזיאון לאומי ארון שלדים המוסתר במרתף.

הסרט "המוזיאון" מסתיים בביצוע מקהלתי שמימי של השיר "אור וירושלים", כשברקע תמונות הנוף הירושלמי הנשקף מההר: הכנסת, האורנים, השכונות על הגבעות, להקת חסידות על רקע קרן אור פוצעת שמים אפורים.

מוזיאון ישראל בחורף
צבי לנזמן / יס דוקו ובתי קולנוע לב

הצטרפתי בשמחה אל פאתוס המזמרים כשאני שרה "קול ב'", כפי שלמדתי ממלכה, המורה לריתמיקה בבית ספר ביאליק, לכבוד טקס יום ירושלים, אי אז בשנות השמונים. התכוננו להופעה כל כך הרבה פעמים שאני כמעט ולא מסוגלת לשיר את השיר הזה בקול המוביל, ותמיד מזמזמת את הליווי בלבד. ככוחו של שינון השיר, כך כוחו של הריטואל לא טמון בהכרח ברגע בו הוא מתרחש, אלא גם בהתכוננות אליו וברשמים שהוא חורט בנו אחרי שתם.

בכל מי שהתחנך פה במערכת חינוך ממלכתית יש איזה יום ירושלים קטן. רן טל בסרטו החדש מייצר חוויה חזקה של המקום בהא הידיעה, ונותן לנו שיעור על מיתוס, על פאתוס, על טקס, ועל המרחב שמאפשר את קיומם של כל אלה. ירושלים בירתנו היא "מקום גדול" ומרוסק, ולונדון היא סתם בירה של אימפריה לשעבר. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#