"אור השקיעה המסנוור": דיאלוג גיאורגי על זיוף ואמת צרופה - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אור השקיעה המסנוור": דיאלוג גיאורגי על זיוף ואמת צרופה

סרט גיאורגי וסרט קונגולזי על טלויזיה מקומית מעלים דיון על אותנטיות בעידן של פייק ניוז. טעימה מפסטיבל הסרטים האנתרופולוגי שהתקיים בנובמבר, והפסטיבל לקולנוע אפריקאי המתקיים בימים אלה

תגובות
מתוך "אור השקיעה המסננור"

דמיינו לכם אולפן טלוויזיה כלשהו. דסק החדשות אליו זורמות הידיעות נמצא סמוך לחדר עריכה, והכתבים באים ויוצאים כדי לצלם ולדווח מאירועים בשטח. עכשיו הטלפון מצלצל. עיתונאית מחזיקה כוס קפה ניגשת להרים את השפופרת. מישהו מוסר לה מסר מעברו השני של הקו. הפנים נמתחים לחיוך ענק והיא קוראת בקול נרגש: "וואו! סנסציה!!... אני בדרך!!". כשהיא מנתקת היא מדווחת לקולגה על הסקופ: מישהו תפס תנשמת. כן, כן, תנשמת, וכדאי להגיע מהר לצלם אותה לפני שיקחו אותה משם.   

בסרטה העדין של סלומה יאשי, כל שנדמיין לגבי אולפן חדשות טלוויזיוני, מהותה של הסנסציה והדיווח החדשותי, ולגבי טבעה של מצלמה לתעד תיעוד מקומי, מוטח בעוצמה על קירות התרבות המקומית ומבהיר לנו מהו סרט אנתרופולוגי במיטבו.

"אור השקיעה המסנוור", סרטה השישי של יאשי, בת ה-37, הוצג בפסטיבל הסרטים האנתרופולוגיים בנובמבר האחרון. מקורו ביוזמה ברוכה של הבמאית נורית קידר, המשמשת בו כמנהלת האמנותית, והאנתרופולוגית פרופ' תמר אלאור, שמנהלת את הפסטיבל מטעם החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. סינמטק ירושלים שחבר גם הוא אל השתיים, מספק את האכסניה להקרנת הסרטים. מדובר באירוע חד שנתי שמתקיים בדרך כלל בסוף נובמבר, ומציג אסופה קטנה יחסית של סרטים אשר מתארים באמצעים קולנועיים את השדה התרבותי (כלומר את הקבוצה, המקום, או המרחב) עליו מביטים דרך עדשת המצלמה, ובנוסף מעלים לדיון גם את האתנוגרפיה, כלומר את שיטת המחקר והאופן בו אותו שדה תרבותי נלמד.

הקו המבחין בין קולנוע דוקומנטרי באשר הוא, לסרטים המוגדרים אנתרופולוגים במפגיע, הוא מטושטש ונזיל. אף על פי כן, בשיחה שקיימתי עם אלאור, היא מנסה לזקק איזו הבחנה ברורה יותר ומאשרת שמדובר ב"שאלת מיליון הדולר" שתמיד עולה בהקשר לקולנוע אנתרופולוגי. לדבריה "כל סרט אתנוגרפי הוא דוקומנטרי אבל לא כל סרט דוקומנטרי הוא אתנוגרפי". סרט דוקומנטרי, היא אומרת, "יכול לצאת בעקבות סוגיה מסוימת ולחתוך דרך אותה הסוגיה חברות אנושיות מגוונות. לעומת זאת, הציפייה מסרט אתנוגרפי היא שיהיה משוקע במקום ובתוך מרקם אורגני חברתי כלשהו: זו יכולה להיות עיר, וזה יכול להיות כפר, וזה יכול להיות מקומות שבין הקבוצות החברתיות בה קיימים יחסים בלתי הרמוניים, או הרמוניים, אבל מהותי שנדע בסוף הסרט משהו על מקום מסויים ועל קבוצה אנושית מסויימת".

מבין עשרות הסרטים שמוגשים לפסטיבל יכולים להיבחר להקרנה מגוון של סגנונות: בקצה אחד של סוגי הסרטים הנבחרים, מצויים הסרטים הקלאסיים בז'אנר המסורתי שאלאור מתארת כ"קלישאה של סרט אנתרופולוגי. סרט כזה שיש בו גופות חצי ערומים עם חצאיות ראפיה שרצים בסוואנה האפריקאית". אבל  היא מוסיפה, "צריך להיות שם עוד משהו: אם הוא סרט טוב אז הוא גם מפתיע – כשמתחת לגלימת הרועים יוצא הטלפון הנייד". בקצה השני של הסקאלה נבחרים סרטים מורכבים יותר המביאים לדיון סצנה תרבותית מקומית, מסביבות טכנולוגיות מתקדמות או תת קבוצות אנושיות, לאו דווקא אתניות, ומלמדים אותנו על קיומן.

בסרט "אור השקיעה המסנוור" אולפן הטלוויזיה הוא מעין בית מגורים לא גדול. בחדר אחד שולחן הקריינית, בחדר שני ציוד טכני מגושם ודי לא מעודכן. החדר השלישי משמש כחדר קבלה למי שרוצים למסור מודעות פטירה, הלוויות ואזכרות בתשלום. אבלם של אנשי המקום הוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של תחנת הטלויזיה המקומית. הכתבים הם לא יותר מדאריקוֹ, אזרחית-עיתונאית נלהבת וחרוצה שמתנייעת לכל מקום במחוז כדי לדווח לתושביו בקריינות טלוויזיונית על אירועי היום שחלף עליהם, והשותף שלה, קהאקא, המשמש כצלם וטכנאי. בלי להתכוון דאריקו והקולגה שלה, מציירים פורטרט של המקום, תושביו, והמסורות הקטנות המאפיינות אותם ומספרים משהו על גיאורגיה העכשווית . דסק החדשות שלהם ממוקם בחדרון הקטן, כשפניו אל חלון הצופה אל סצנת שקיעה קיצית על שפת אגם, אשר בעצם אינו אלא טפט ענק על הקיר שמנגד.

הדיווח החדשותי מתוך "אור השקיעה המסנוור"

כך ריבוי ההשתקפויות המובאות לצופה, במין חדר מראות, מקרב ומרחיק את הצופה הלומד מההתרחשויות ומייצוגיהן, והמצלמה מהווה מתווך כפול במשחק הזה: מחד מצויה המצלמה של דאריקו וקאהקא הבוררים את ההתרחשויות עליהם ידווחו טלוויזיונית. מאידך ניצבת לה מצלמתה של סלומה יאשי הבימאית, בריחוק מה מהתמונה המצומצמת של השניים, ומחפשת את היער ולא רק את העצים. שתי המצלמות יוצרות דיאלוג ביניהן שלבסוף גם מתממש כשיאשי מראיינת ומביאה את ביטויי החשש הגלויים של שני העיתונאים שבמצלמתה הדוקומנטרית היא מייצגת את מחוז טסלוניקי באופן מוטה לרעה. השניים, הנתפסים ככלב שמירה אמין יחסית, מפחדים שיתויגו על ידי האזרחים הצופים בהם, כמשתפי פעולה עם אופן הייצוג השלילי הזה.

יאשי נותנת לחשש הזה מקום. היא הרי גיאורגית בעצמה ומכירה את מגבלות מולדתה הנמצאת בשלב מעבר התפתחותי נצחי מאז קריסת הגוש הסובייטי. כך היא עוברת עם מצלמה סטטית בדרך כלל, וצילומי זווית רחבה  מאתר לאתר ומתעדת אירועים תרבותיים: למשל, שירת מקהלה בבניין אבן עצום ומט לנפול, תחרות יופי חובבנית של ילדות-נערות המהדסות על עקבים עצומים ("את חייבת לא פחות מ-15 סנטימטר"!), את ההמתנה של אזרחים בלשכתו של ראש המחוז, כדי להתלונן על כך שמים זורמים אינם מגיעים לבתיהם. "כמה זמן אפשר בלי מים?" הם מטיחים בו, נזהרים בלשונם ולבושים במיטב מחלצותיהם: "יום? יומיים? שלושה?" שואלת בזעם כבוש תושבת אמיצה אחת, ותשובתו הכעוסה של הבכיר לא מבוששת לבוא: "אפשר לשרוד שבעה ימים בלי מים! את חושבת שאני לא רוצה שיהיה לך מים?" ובכן, היא עונה "אתה אולי רוצה, אבל מה יוצא לי מזה?" כך היא משיבה, ונראה שמתחשק לה (וגם לצופים) לסדוק לו את הגולגולת עם נעלי העקב שטרחה לנעול ביום חשוב זה, לכבוד פגישתה עימו.

אירועים נוספים מתועדים כמו הצבעות דמוקרטיות הנעשות בקלפיות מאולתרות ובשיטות ספירה עלומות, הצבעות במליאת המועצה המקומית נספרות על בסיס הרמת יד, ותנשמת מסכנה שנתקלה באדם הלא נכון, נתפסת ומהווה את אחת הכותרות המסעירות של היום במחוז. דווקא ה"זיוף" הטמון בטפט של אור השקיעה המסנוור, המשתקף גם במראה התלויה על אחד הכתלים בחדר, הוא שיקוף של אמת צרופה. ובהקשר של דאריקו וקאהקא העיתונאים, הוא מהווה מעין מטאפורה לאותנטיות, לתיאור נאמן של מקום ואורחותיו התרבותיות, כהפוגה מפייק ניוז, פייק תרבות, ופייק מציאות.          

ובאותה נשימה, מפסטיבל אחד לשני, ביום שני (16.1.2018) נפתח פסטיבל הקולנוע האפריקאי בסינמטק תל אביב, והוא יימשך חמישה ימים. בסרט שהוקרן אמש, "קולוואזי באוויר", מתועדת תחנת טלויזיה מקומית בקולוואזי, בירת לולבה הדרום קונגולזית המהווה בעצם את אחד ממקורות הדיווח, הידע והפרשנות, היחידים בעיר. כמין מקרה מבחן להיסטוריה המסוכסכת של אפריקה, קונגו היא מדינה מוכת עוני, אלימות שחיתות, ומאבק על משאבי טבע. העיתונות בה משחקת תפקיד חשוב אך נתקלת לא אחת בחומות גבוהות של אינטרסים, של דחיקתה לדיווח על חומרים סנסציוניים ושל התחבטויות אתיות מורכבות.

"קולוואזי באוויר"

הסרט חוקר את ייצוג וייצור המציאות העיתונאית במקום. מעניין לצפות בו לאורך קווי הדמיון בינו לבין "אור השקיעה המסנוור", והשוני בהקשר האתני-והתרבותי ובבחירות האומנותיות בין שני הסרטים.    



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#