"לו להשיב ניתן": הסרט שמדגים עד כמה אנחנו שווים במסע הייסורים של סוף החיים - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לו להשיב ניתן": הסרט שמדגים עד כמה אנחנו שווים במסע הייסורים של סוף החיים

"האי" סרטו של אדם ויינגרוד, מביט נכוחה במחוזות הלימבו שבין חיים למוות, ואל שטח ההפקר של תקופה שמטרתה הישרדות בלבד

תגובות
מתוך הסרט "האי"
אדם ויינגרוד / יס דוקו

בנובמבר 2015 מת אבי במיטתו לאחר יומיים ממושכים בהם ישן את שנתו העמוקה והראשונה מזה שנתיים. בתקופה זו התמודד עם לילות נטולי שינה וכאבים בלתי סבירים, בשל גרורות שהיכו בכוח. אבי אמנם היה שרוי יומיים בתרדמת, אך נדמה שנפשו כבר ייחלה להשתחרר מהגוף הדואב והוא לא יכול היה לחכות לכך יותר. ידענו כי הוא התכונן מראש ובצוואה מיוחדת, הוא ביקש שבמידה והכרתו לא תהיה צלולה או אם יסבול מאוד, שלא להאריך את חייו בשום דרך, או מכשור רפואי. הוא שכב בביתו, בג'ינס וחולצת טריקו ולנו לא נותר אלא להתנחם בלב שבור, בכך ש"זה מה שאבא רצה".

אבא שלי ביקש הוספיס-בית והצליח לא למות במוסד סיעודי, מוקף באלה שנוגעים לא נוגעים בסופם הכאוב. הוא לא פחד מהמוות אלא מהתקופה האחרונה הזו, המקוללת, הכאובה, התלותית, בה אדם מודר למרחב שלישי, מושתק ומנוטרל מכל דחף חיים, תשוקה, שמחה, ושליטה עצמית. בתרבות שלנו, בזמנים האלה, הוא ידע שרק הוא עצמו יכול להבטיח את שביקש לעצמו. תעודת עניות לנו ולרוח הזמן.  

"האי", בבימויו של אדם ויינגרוד (שנעשה במסגרת התואר השני בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב) חודר לפצע של סוף החיים. הוא שודר השבוע בבכורה טלוויזיונית ב"יס דוקו" לאחר שהוקרן לראשונה ברצועת הסטודנטים של פסטיבל דוקאביב האחרון וזכה בפרס ראשון של הפורום ליוצרים דוקומנטריים 2017, בקטגוריית סרטי סטודנטים. בסרטו, ויינגרוד לוקח אותנו ללב המאפליה של מרחב הלימבו המוסדי בין חיים למוות. ככזה הוא מהווה גשר בין מי שהיו פעם, גבר, אשה, בעלי משפחות, תחביבים, חיים, רצונות ויכולת לממשם, למי שהם כעת, כשהם בהוספיס לחולים סופניים, סן לואי.

כרזת הסרט
אופיר יגן

יש הרבה דרכים לספר את הסיפור הזה של סוף החיים אבל המקום בו התקופה הזו מתרחשת הוא אולי המהותי ביותר לחולים והנגיש ביותר למי שמעוניין לתעד אותה. סן לואי הוא ככל הנראה חריג בנוף המוסדות מסוגו, ולא הנוראי שבהם.

בית החולים הצרפתי סן לואי החל לפעול בבניין זה ב-1889. זהו אחד מהמוסדות האירופיים שהוקמו באזור בסוף המאה ה-19 כחלק מהפרויקט הקולוניאלי של האימפריה הצרפתית, בשילוב כוח מסיונרי קתולי, לתרבת את מדינות המזרח התיכון. מיקומו על התפר שבין העיר העתיקה למזרחית, מעניק לו נדבך נוסף ומעלה את השאלה הבלתי נמנעת: האם פוליטיקה היא מהבלי העולם הזה והאם מול פניו של המוות מתעלים האנשים במדרגות המוסר? ובכן (ספוילר), התשובה היא כן.

בבית החולים הצרפתי יש חולים, מטפלים ומתנדבים, אנשי סיעוד ומנהלה מוסלמים, יהודים ונוצרים, המתעקשים שכל מה שאנושי הוא ראשון במעלה, לפני לאום או דת. בין אם מדובר בהרהור רומנטי מדי או לא, נראה שויינגרוד מצליח לתעד את הרעיון הזה באופן משכנע למדי. באזור הדמדומים כשהמוות בא לדור בכפיפה אחת עם הסבל במפעלי סוף החיים, איש אינו מתעסק עוד בשנאה, בטריטוריה ובזהות לאומית. לפחות ככה זה במקום המיוחד הזה. כי בחדרי לידה כבר ראינו שלא ההיגיון מוביל.

בית החולים סן לואי בירושלים ב-2005
תמר הירדני

אולם הפוליטיקה היא רק תבלין שכמעט לא ניתן להתעלם ממנו. קצת כמו כוסברה. בתפריט המודע לעצמו חייבים קצת ממנה. אז רואים "גל טרור" בחדשות המשודרות בטלוויזיה במחלקה, ומצעד של מתנחלים שעובר מתחת לחלונות בית החולים ביום ירושלים, ורעש הסירנות, משטרה ואמבולנס חודר לנשמה המבקשת שקט. זה לא נכתב בְּבִּיקורת. זה שם, וזה חייב להיות מתועד וחייבים להתייחס לזה, אבל סוף החיים הוא לב העניין. והוא גם סוחף יותר, במין יצר מבוהל וסקרני. מבוהל, כיוון שברציונל האנושי שלנו אנו מבינים שכל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו במצב דומה, אך סקרני ותמה, כיוון שכל עוד לא נזרקנו אל המרחב הנגוע הזה, אנו לא באמת מצליחים לתפוס את גודל השעה ואת עוצמות הרגש הכרוכים בה. "זו תהיה הצצה אל מעבר לפרגודים התרבותיים המכסים על השטח האפור שבין המפריד בין האנושי לחייתי", כותב האנתרופולוג חיים חזן, חוקר הזיקנה וסוף החיים.

הדמויות בהן בחר ויינגרוד להתמקד, גם הן מעידות על טביעת עין רגישה לניואנסים ורפלקסיביות. כל הדמויות עגולות ומשלימות את התמונה אך שני הגברים המתועדים יגאל וסימון, שנפטרו מאז שתועדו בסרט, הם מכמירי לב. כל אחד בדרכו שלו ומבלי להתדרדר לפורנו סבל, קרועים מעולמם ומאהבותיהם. יגאל יושב ממרפסת חדרו ואורב במבט כמה לקו 30, הקו לגילֹה, היכן שביתו נמצא. כמה צער מקופל בפעולת "הציד" מלאת הכיסופים הזו. סימון מצידו, מלא פליאה על אהבתם של בני משפחתו ומסירותם והוא מכווץ את הלב בעצתו הנאמרת בעיניים דומעות להקים משפחות גדולות, ענפות וחזקות, שבבוא העת יוכלו לתמוך באדם ברגעי החולי והכאב.

סגל טיפולי בבית החולים הצרפתי מתוך הסרט
אדם ויינגרוד / יס דוקו

החולים בהוספיס אינם אנשים רגילים, מהרחוב, מהאוטובוס, מאולם הקונצרטים. הם אנשים סובלים שהולכים למות גם כן בקרוב. השעון שלהם מתקתק בקצבים שונים והזמן של כולם משתנה אך שאול. למה זה עצוב? כי זה מנוכר וזה מלווה בכאב. "לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן" שר לו אחד מבניו של יגאל ואומר שהוא חשב על אבא שלו כששמע את השיר לפני כן. ילד, ולא חשוב בן כמה הוא, באופן אגואיסטי למדי רוצה את אבא חזק ובריא כמו קודם. זו סיבה טובה לא להכיל את החולשות שלו כאדם גוסס. מהסיבה הזו חבל שגם ויינגרוד בעצמו לא נתן לאנשים הללו להיות קצת אנשים, ולזלוג מעט אל מחוץ לבועה שלהם. כך, הוא בחר שלא ללוות את יגאל בן ה-87 מחוץ לכתלי בית החולים כשיצא מסורק וחגיגי לקונצרט של הפילהרמונית, אירוע שהגשים את מה שהוא כינה בהתרגשות "למעלה מכל חלום שיכול להיות".

כשבנו הודיע לו קצת כמו שהורים מודיעים לילד שהנה לוקחים אותו לקונצרט, לא היה ספק שפעל מתוך כוונות מלאות טוב. הבן ניסה לנרמל את הסיטואציה, "לעשות כאילו" אביו בעצם ממשיך בשגרת חייו, הכוללת ביקורים באולמות קונצרטים, ואמר לו "אל תגזים" על גודל החלום. ויגאל האב השיב לו ברצינות תהומית "אני לא מגזים". קהותם של הסובבים למצב הגוסס היא כזו המרשה לעצמה להגדיר עבורם מהו חלום הנעלה מכל חלום.

אדם ויינגרוד

ויינגרוד יכול היה, אבל לא נכנע לפיתוי להגיש לנו דרמה גדולה מהחיים, אלא דווקא דרמה קטנה ושברירית, ועדיין העיניים מתלחלחות ומחייכות חליפות ובזה כוחו של הסרט. אילו בחירות מתוחכמות נעשו כאן שלא למוטט אותנו בבכי אלא להביט במוות, או דווקא בחיים שלפניו נכוחה. כשצפיתי בהתחלה בצילומי הזווית הרחבה של בית החולים ובצילומי האור האופייניים של ירושלים, הם הזכירו לי פריימים דומים הקיימים בסרטו של רן טל, המוזיאון. ואכן, ברולר של הקרדיטים רן טל מופיע שם ברשימת מורים מכובדת, ומוכרחים לומר שטביעת האצבע הנהדרת שלו בתיעוד של מקום, בין אם כהשראה או כמנטור, ניכרת. גם המוזיקה המצוינת שלא זורקת אותנו למחוזות הקיטש אלא למקום מהורהר ומתכנס עושה שירות מעולה וראוי לציין שגם אותה כתב ויינגרוד.

האי, למרות היותו בית חולים מהסוג הנורא ביותר, זה שאינו מחלים את חוליו, דווקא עובר אלינו מהמסך אוורירי ושליו ובאמת סמל ליבשה מנותקת הגוזרת בידוד על מי שנקלעו אליו. זוהי "האנומליה הבְּזותית שבין חיים למוות, בין גוף לגופה ובין נשמה לנשימה... שטח הפקר של קיום ותו לא" שעליה כותב חיים חזן. כך וודאי חש גם אבי בכאביו בביתו ובמיטתו בחודשיו האחרונים, וה"חלום הנעלה מכל חלום שלו" היה לעלות שוב על אופנוע מהיר, ולמות בכבוד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#