הכל תמורת מעט יחס מליידי גאגא ומדונה - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכל תמורת מעט יחס מליידי גאגא ומדונה

ליידי גאגא הכופה את שדיה הגלויים במהלך פגישה על יועצות האופנה שלה, ומדונה הכופה חשיפה מוגזמת על רקדניה - הם ביטויים להון התהילה, שיכול להיות מחולף בהון אחר

תגובות
ליידי גאגא מתוך הסרט
נטפליקס

שני סרטי נטפליקס, האחד על ליידי גאגא והשני על חבורת הרקדנים שליוו בעבר את מדונה, מספרים לנו סיפור משלים מזוויות שונות: למרות התלות בצוות, לעולם הסופרסטאר שווה יותר מסך משרתיו, וכן, התהילה היא מלכודת דבש אכזרית.

מחוץ לאולפן החזרות של מארק רונסון, המפיק הידוע, מצולמת ליידי גאגא בהפסקת סיגריה. טבעית וכריזמטית, עם מניירות של צעירה אמריקאית מגניבה, היא יושבת על מדרכה ולידה גיטריסט מהצוות של רונסון. הוא מאזין לדבריה בשקיקה ומהנהן במקומות הנכונים. כשצריך, הוא שואל שאלות מכוונות. מעניין מה היה חושב לו ידע שהמצלמה תחתוך אותו רוב הזמן מהפריים. גאגא, שמזכירה בעקיפין את הקונפליקט שלה עם מדונה מרימה לעצמה להנחתה ואומרת: "העניין איתי ועם מדונה...מה שמטריד אותי לגביה...אם יש לי בעיה עם מישהו אני פאקינג אגיד לו את זה בפרצוף. להגיד לי שאני חתיכת חרא דרך המדיה זה כמו בחור שמעביר לי פתק דרך חברים שלו: 'החבר שלי חושב שאת לוהטת'... פאק יו! איפה החבר שלךׇ, שידחוף אותי לקיר וינשק אותי?'... אני רק רוצה שמדונה תדחוף אותי לקיר ותנשק אותי ותגיד לי שאני חתיכת חרא".

בסרטו של כריס מוקארבל, Gaga: Five Foot Two, הליידי תופסת את מרכז הפריים. מוקארבל, שמאחוריו שלוש הפקות דוקומנטריות זוכות פרסים ופרסום, ובעיקר מנצנצות מתהילה וסקס, נראה שבוי בכבליה של הגאגא אותה הוא מתעד. צפיתי בסרט בעניין מוגבל בתחילה - לא בגלל הליידי, אלא בגלל הסרט. אני מודה שלא התעמקתי בה קודם לכן אף פעם, וספק סביר אם הייתי מזהה יותר משלושה שירים ככאלה המשוייכים לה, ובכל זאת לאט לאט היא כבשה אותי באישיות היצירתית והנחושה שלה. גאגא היא לא רק פצצת מוטיבציה וכישרון אלא מתגלה בחולשתה כסובלת ממחלת הפיברומיאלגיה ונחשפת כמי שמערכות היחסים שלה מתפרקות בזו אחר זו, בשל יכולתם המוגבלת של גברים לחיות בצל הסופרסטאר. קלישאת האמן המפונק שמוקף כל היום באנשים, אך הולך לישון כל לילה בבדידות מזהרת, לא פוסחת גם עליה.

ככל שהסרט נמשך מתברר שליידי גאגא בדיוק הוציאה דיסק חדש, כי הסרט נראה כמעין לוויין יחצ"ני לפסטיבל השקת האלבום. מבט ממושך ברולר של יוצרי ומשתתפי הסרט הפתיע כשהבליט את גאגא כאחת ממפיקות הסרט. אם זה שהיא קיבלה קרדיט על הפקה אומר משהו על האור החיובי מדי בו היא מוצגת, אז מוקארבל הבמאי נכשל, כיוון שבאמת היה שבוי בתופעת הגאגא, כאחרון אנשי הצוות שלה. בכלל, נדמה שהוא דוקומנטריסט שמחפש קהל עצום, וליבו בעצם שייך להוליווד, כך שלא פלא שעשה לגאגא הנחות בהצגת האמת, ושהיא מושא תיעוד אטרקטיבי כל כך עבורו. עדיף היה לו להיות בצד שלה, וזה כל העניין בעצם.

הבמאי כריס מוקרבל והליידי
אוואן אגוסטיני / אי-פי

תופעת הסופרסטאר מחייבת תמיכה אינסופית ועצומה של המוני עוסקים בדבר שמרוויחים פעמיים מהקירבה אליו/ה. מחד, הון כלכלי: שכר נדיב על עבודה תובענית, ומאידך, הון סמלי: ההכרה, הכבוד, היוקרה המתלווה למי שזוכים לאבק תהילה, יד שניה במצב טוב. הסוציולוג והאנתרופולוג פייר בורדייה טען שניתן להמיר הון בהון. לכן, למרות שבשורש כל הון (תרבותי, חברתי, פוליטי) תמיד עומד ההון הכלכלי, כמטבע עובר או שב, עצם הבעלות על הון כלשהו מהווה מפתח משמעותי לדלתות, שנותרות נעולות לעד עבור אלה החסרים אותו.

בעולם מודרני שעובר דמוקרטיזציה וירטואלית, גבולות המעמדות החברתיים הפכו לחדירים יותר ומאפשרים צמיחתן של אליטות חדשות על בסיס כסף, פרסום, או קטגוריה תעסוקתית. הסיכוי למנף את היוקרה או הקריירה של אדם, רק מעצם קרבתו למצליחן בולט בתעשיה יצירתית כמו מוזיקת פופ, עולה פלאים. איתו, עולה גם תחושות הערך העצמי והרצון של אותו אינידיבידואל שהסופרסטאר יכירו אישית ויהיה מודע לחשיבות תפקידו במכונה המשומנת, המשרתת אותו מאחורי הקלעים.

לליידי גאגא מערך מתקתק והדוק של עשרות סייענים בתשלום. גאגא אף הגדילה לעשות ופיתחה את רעיון "בית הגאגא" (Haus of Gaga) המתפקד כמעין משק אוטרקי קריאטיבי ובו מפותח המוצר "גאגא" מִשְלב הגיית הרעיונות, עבוֹר בהפקה המוזיקלית, ועד הכנת התלבושות והחשיבה האסטרטגית. גאגא לא פראיירית. היא מקיפה את עצמה בצוות מפרגן ותומך שאומר בדיוק מה שהיא צריכה לשמוע. המלביש שלה אומר לה שהיא הכי גדולה בעולם, ידידה מההפקה שואלת בקריצה למה בכלל שיבצו משחק פוטבול לפני הופעת האמצע של גאגא בטקס השנתי העצום של הסופרבול, אירוע הספורט האהוב ביותר באמריקה, העוזרת האישית שלה אומרת לה שהיא נשמעת מעולה בהקלטות האולפן.

כולם עובדים כמו משוגעים סביב הצרכים והרגשות של ליידי גאגא וההיררכיות ברורות מאד: מי קרוב, ומי רק עובר ליד ומתבשם. זה נכון שבסרט היא נראית פמיליארית וחמה, ידידותית ופתוחה לכולם אבל אין ספק שזו פרסונה אחת מיני רבות שגאגא שיווקה בסרט. כשבסיבוב ההשקה ברדיו מכניסים לאחורי הקלעים מעריצה רנדומלית נרגשת ומאוהבת, גאגא מפתיעה אותה בחיבוקים חמים. בתום הדמעות, אנשי הצוות מראים למעריצה מרלין בעדינות את הדרך החוצה, בעוד גאגא צועקת להם: "אל תשכחו את השם שלה! תנו לה כרטיסים להופעה שלי". היא אפילו לא עושה מאמץ לזכור את השם בעצמה או לזייף כאילו תנסה. כשסוניה דורהאם, חברתה הגוססת מסרטן והמנהלת הקודמת של "בית גאגא" מתקשרת מבית החולים, גאגא מעבירה אותה לרמקול כשהן מחליפות מילות אהבה. בתום השיחה הליידי נשברת בדמעות, לא על גורלה המר של סוניה (שמתה מאז והסרט הוקדש לה), אלא על כך שהיא "מרגישה שהיא מאבדת את כולם". הכל אודות גאגא.  

בסצנה מצטיינת על שפת הברכה בחווילתה על חוף הים במאליבו, מתנהלת ישיבת עיצוב תלבושות על כסאות הנוח. שתי היועצות לבושות למשעי בעוד הליידי משתזפת בביקיני ירוק. המצלמה מתמקדת לרגע במנהלת הקריאיטיבית וכשחוזרת לגאגא, אנחנו מגלים שהסירה את החזייה. כעת, למרבה האירוניה, מתנהלת לה שיחה על תלבושות כשגאגא נטולת לבוש, ושתי הנשים המשוחחות עמה נדרשות להעמיד פנים כאילו דבר לא קרה הרגע. לא ששדיים חשופים מדהימים מישהו בקליפורניה, אבל האלמנט של החשיפה שגאגא כפתה על שתי נשות מקצוע באמצע ישיבה רצינית, מול המצלמה של  מוקארבל היה רגע מזוקק של משחק בכוח והיררכיה.

***

רגע דומה חוו רקדניה של מדונה, אשר ליוו אותה בסיבוב ההופעות Blonde Ambition, ובסרט Truth Or Dare, שהיה מעין דוקו מבויים היטב, על אותה התקופה. בסרט זהיר מדי, אך מרגש, של הבמאים רייר זוואן ואסתר גולד, Strike a Pose, מסופר הסיפור של אותם מלווי רקע שנתלשו יום אחד ממה שלואיס הרקדן מתאר כ"אי הקיום" בו הם חיו. כלומר, מאלמוניות מוחלטת הנתפסת כשלילית מבחינתם, של גברים צעירים מאוד, הומואים, דראג קווינס, בעיר הגדולה והרעה ניו יורק. לא כולם היו בדיוק כאלה, אוליבר למשל, היה ילד סלאמס עני, אלים והומופוב, שמצא את עצמו מתגלגל במיטות חדרי מלון מפנקים עם מדונה ועוד שישה גברברים. הוא למד לאהוב אותם בדרכו הסטרייטית ואומר שבתקופה ההיא, בה חיו יחד בתוך מהומת מדונה הגדולה, כולם היו מוכנים לחטוף כדור בשביל כולם, בטח ובטח בשביל מדונה.

הם היו צעירים, תלושים, והנה הגיעה מדונה עם כמויות של תהילה ואופציות שפיזרה סביבם. לכאורה כל אחד יכל להמיר את ההון הסימבולי של ארומת מדונה, כפי שרצה, אבל המציאות הכתיבה אחרת. גבריאל, שהסרט עם מדונה עשה לו אאוטינג, למרות בקשתו הנחרצת שתגנוז את סצנת הנשיקה המפורסמת שלו עם סלים, במהלך משחק אמת או חובה בו השתתפו, מת מאיידס. שני רקדנים נוספים הם נשאי המחלה ועדיין מתמודדים. אחד התמכר להרואין, אחר חזר לעוני וחי בחדר עם בן זוגו בביתה של אימו ההיספנית. כולם שבו לאלמוניות. למרות שכמה מהם תבעו אותה על חשיפת פרטיותם בסרט, כולם אוהבים את מדונה עד היום. עם אף אחד מהם מדונה לא טרחה לדבר 20 שנה, או לפחות לדחוף אותם לקיר, לנשק ולהגיד להם שהם חתיכת חרא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#