"מקווה שאני בפריים": מיכל בת-אדם נאבקת על מקומה - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מקווה שאני בפריים": מיכל בת-אדם נאבקת על מקומה

בין מיכל מזרחי של הבית למיכל בת-אדם של הקולנוע, נרקם הסרט "מקווה שאני בפריים" שישודר הערב בבכורה טלוויזיונית, לכבוד יום האשה הבין לאומי. הוא מספר על המיקום הנשי בתוך זוגיות, על כוחה להגביל או לקדם התפתחות אישית ומקצועית, ועל התשוקה ליצירה בבית שמכיל שני במאים

תגובות
בת-אדם על סט צילומים
אורון כהן

יסמין ששון ורוני דורות

בספרה של אסתר פלד "פתח גדול מלמטה" (זוכה ספיר 2017), מספרת לנו הגיבורה עד כמה כבד מסוֹר הגינון החשמלי שלה, עם הקת מלאת הדלק וסכין השיניים הארוכה. קשה להניפו ולחתוך בדייקנות את הגדר החיה. אין לה כוח לעשות את זה, אבל אין מישהו אחר שיכול. בלית ברירה היא אוחזת במספרים וחותכת בסרבול ענף אחר ענף. היא חשה שכל קיומה שם על הסולם מעל הגדר החיה, הסוררת, זועק לשכנים ולעולם כולו שהיא לבד, כי "את זה גבר צריך לעשות".

גם גיבורת "מקווה שאני בפריים", במאית הקולנוע הוותיקה מיכל בת-אדם, לוקחת מַזְמרה, יוצאת לרחוב ומקצצת ענפים מתוך הגדר החיה. האם גם מיכל בת-אדם צריכה גבר שיעשה את העבודה? זו שאלה מורכבת.

לכבוד יום האשה הבינלאומי, ישודר הערב (ערוץ 8 בהוט) בבכורה טלוויזיונית את סרטה של נטעלי בראון, זוכה פרס השופטים בפסטיבל דוקאביב (2017), ובפרס אופיר 2017 על הסרט תיעודי הטוב ביותר עד 60 דקות. בראון מתעדת את בת-אדם כאשת איש, אם וסבתא, וכבמאית שעדיין עוסקת בקולנוע בתשוקה רבה. מה מכל הרכיבים שנמנו בוחרת בת-אדם לדרג כדבר המגדיר ביותר את זהותה? זו שאלה שהגיבורה לא נדרשה לה באופן ישיר, אך נדמה שהוחלט להציגה דווקא דרך עדשת הזוגיות שהיא מקיימת עם בעלה משה מזרחי מתחילת שנות ה-70.

אנחנו מתעכבות על זה דווקא כי מיכל בת-אדם היא מהיוצרות הבולטות של הקולנוע הישראלי. גוף היצירה שלה כבמאית מורכב מ-13 סרטים, מספר שיא בעשייה קולנועית בישראל. היא אחת הנשים הבודדות בתעשייה שעבודתן נמשכת לאורך עשורים. גם אם בקופות בתי הקולנוע או בטורי המבקרים לא זכתה לעדנה רבה לאורך השנים, מ"רגעים", סרטה הראשון (1979), ועד ל"הדרך לאן" (2017), שיוקרן השבת בסינמטק תל אביב, יצירתה הקולנועית היא זו של הרצה למרחקים ארוכים: לבד, ולאורך זמן. דבקותה במטרה ניכרת בכל אספקט בעשייתה. ב"מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי", היא מציינת כמה מאמצים השקיעה תמיד בחיפוש אחר מימון לסרטיה. התדפקות על הפתחים היא עבודה מתישה, אבל בת-אדם לא הרימה ידיים והפיקה סרטים גם בתקציב זעום. אז למה לא נתמקד בחייה המקצועיים? ומדוע הסרט של בראון לא עשה כך? 

דווקא ביום האשה חשוב להביט נכוחה בנשיות בוגרת, שקשרה עצמה במוסד הנישואים, ועל האופן בו המוסד הזה מאפשר או מגביל הגשמה מקצועית או אישית. אין ספק שבת-אדם אשה חזקה ואמביציוזית, אך ייתכן שבן זוג תומך ושוויוני לצידה הוא גם חלק מהסיפור. והסיפור שנטעלי בראון מספרת לנו הוא סיפור נשי שאין בו לוחמנות מגדרית אלא דווקא ריקוד שלא ניתן להתכחש לו, בין היטמעות בזוגיות לבין מובחנות אישית, נשית, יצירתית.

מחד, הגיבורה מוגדרת דרך הזוגיות עם מזרחי: בסרט היא נראית כשהיא כולה דרוכה אל הצרכים שלו, בין אם זה גיהוץ, קילוף תפוח, תזכורת לאוכל ותרופות, או פיקוח דאגני ("תזהר פה, תזהר פה, ותזהר פה"). יש בכך כבילות מסוימת אך גם המון יופי. כמה התכוונות ורגישות יש בה כלפיו. לעתים נדמה שאינו זקוק כלל לכרכור סביבו, אך הוא מקבל אותו בהכרת תודה שתקנית. המקום הטיפולי שהיא ממלאת בביתה, כמו נשים רבות אחרות, ההופכות למעין אימהות גם לבני זוגן, מואר באור אחר וסלחני נוכח העובדה שמזרחי הוא זה שהאמין בה, ועודד אותה לביים בעצמה את תסריטה הראשון, אי אז בסוף שנות ה-70. הביטחון והעצמאות היצירתיים שהעניק לה, הם שהובילו להמשך עשייתה הקולנועית. מאז הוא מלווה אותה לא רק כבן זוג אלא כמי שמשמש לא אחת, בתפקידי משנה בסרטיה. ממילא החיים בזוג מזמנים יחסי חליפין מובהקים, גם אם מנסים לטשטש זאת ברומנטיקה. כשהכלכלה הזוגית הוגנת היא דורשת חלוקת עבודה מבלי שאחד מהשניים יחוש מנוצל או מותש.

הבמאית מיכל בת-אדם
מרדכי אברהמוב

מאידך, המקום של בת-אדם כבמאית, בת זוג לבמאי מוערך בעצמו, תמיד ממוסגר בתוך התמונה הגדולה של היחסים ביניהם. כך בסרט, עונה בת-אדם בסרקזם לבראון על שאלת התחרות בין שני במאים בבית אחד: "כל המעמדות בבית הזה מבחינה קולנועית הם, מלכתחילה... (ש)משה הוא במאי מאסטר ואני (רק) התחלתי לעשות כמה פריימים מצולמים ברצף...". נראה כי מראש ויתרה על אופציה של התמודדות מולו. כשהיא מעלה את סיפור היכרותה עם מזרחי, שליהק אותה לסרטו מועמד האוסקר "אני אוהב אותך רוזה" (1972), היא נזכרת שאמרה אז: "פגשתי מישהו שיקבע הרבה מאד בחיים שלי". בחירה מעניינת של מילים, שמהדהדת אולי איזה מדרג סמכותי שהוטמע כבר אז בנפשה של בת-אדם. 

כמה נחישות צריכה אשה בתעשייה כל כך גברית, אגרסיבית, ואגוצנטרית. אולי זה הסיפור שקיווינו למצוא בסרט ושבסופו של דבר מתמוסס לתוך העניין הזוגי, לא מעט בשל האופן בו בחרה בת-אדם להציג עצמה. הרי יש הבדל בין מיכל מזרחי של הבית למיכל בת-אדם של הקולנוע והוא מתחיל בכך שהיא לא מאמצת את שם משפחתו של בן זוגה כפרסונה ציבורית. עדות שקטה על רצונה להיבחן ממנו מקצועית ויצירתית.

מיכל של הקולנוע היתה חיה נדירה אך פורצת דרך בנוף הישראלי. כמו נשים רבות בתעשייה הזו שנחשפת עכשיו במערומיה המשפילים והאלימים, נאלצה גם היא להדוף לא מעט תוקפנות גברית שראתה בנשיותה רק חולשה ומיניות. המאמרים שנכתבו על סרטיה עסקו כמעט תמיד במראה החיצוני, לעתים עד כדי רשעות: "הבמאית יפה כמו תמונה", "חתיכה" או "מיכל יפה אבל אם רק היה לה מה לומר...". כשהיא מדברת על הנושא היא מסכמת שבעצם היו "טָפּילויות כאלה. כל אחד רוצה לגעת, לשלוח יד, להגיד עוד איזו הערה..." ועדיין, כשהיא מגיעה למשרדי הפקה בסינמה סיטי ופוגשת בשניים ממכריה בתעשייה, ההתייחסות הראשונית שלהם אליה היא דרך המראה שלה. המחמאה שהיא מקבלת על כך שנראית יפה (וצעירה כמובן), הוא שוודאי יש לה מאהב. בדיחה מהסוג המחמיא והמביך בו זמנית, שבו אשה נתפסת כסך חוויותיה האינטימיות, המותרות לדימיונו ומילותיו של כל אדם, זאת למרות שהגיעה כדי לקדם את ענייניו של בן זוגה מעל ארבעים שנה. לזכותה של בת-אדם ייאמר שהיא לא מתחנחנת ולא מתנחמדת, גם לא נוכח המחמאה החודרנית. כך כנראה שרדה כל השנים הללו.

משה מזרחי ומיכל בת-אדם ב-2009
נטעלי בראון

גם הנושאים בהם עסקה הציבו אותה כפורצת דרך, ודרכם הבחינה עצמה כאשת קולנוע, גם מבן זוגה. בסרטיה של בת-אדם ניתן לראות לא מעט אזכורים אוטוביוגרפיים. אולם בעוד שהתייחסו אז לגבר המספר סיפור קולנועי על הקיבוץ בו גדל כ"סיפור לאומי" של "מייסדי המדינה", התייחסו לאשת קולנוע שכתבה תסריט העוסק בחוויות התבגרות בקיבוץ, כ"סיפור אישי". הקולנוע האישי שעלה בישראל בשנות ה-60, הושפע מ"הגל החדש" הצרפתי (סרטי גודאר וטריפו) והתפתח במקביל לקולנוע הלאומי, כאפשרות של יוצריו להתחבר לסוגיות אוניברסליות, במה שחוקרת הקולנוע אלה שוחט כינתה "רגישות חדשה". באותה רגישות אוניברסלית בת-אדם לא היססה לעסוק בתשוקה, בעירום, באמהות "מקולקלת" ובשאר דקויות שהעלו את חמתם של שומרי הסף והצנזורים של המוסר הישראלי הטהרני. אינטימיות אוהבת בין שתי נשים, או הנאה נשית ממין היו לטאבו שהיא העזה לפרוץ.

השזירה המדויקת שעושה בראון בין קטעי ארכיון לצילומיה שלה מתגבשת לא לכדי פלקט רוויי סיסמאות, אלא לכדי דיאלוג נשי עם המציאות שבת-אדם בחרה לשקף לה. במציאות זו בת-אדם מציגה עצמה קודם כל כחלק משלם, ולאו דוקא החלק החשוב. בסצנה מצויינת ממנה לקוח שם הסרט, בת-אדם מצטלמת עם מזרחי ומכוונת את המצלמה לאיזה מרכז סמלי מדומיין: מקום מושבו של בן זוגה. היא מנסה להתכופף ולהתאים את עצמה אליו ובקושי מצליחה להידחק לפריים, למרות שהיא "מקווה" כי שניהם נלכדו בו. כך בראון משרטטת דיוקן אשה חזקה ופורצת דרך, שפעלה מתוך תשוקה ליצור ולאו דווקא מתוך אידיאולוגיה מגדרית.

משה מזרחי נושק לשנתו ה-90, ונראה שבת-אדם ממשיכה בקצב, גם קצת בשבילו. ייתכן שבת-אדם גוזמת את הגדר החיה לבדה כי אין מישהו אחר שיגזום ואין לה ברירה, אך ייתכן גם, שהיא פשוט רוצה לבד, ובדרכה.

____________________________

יסמין ששון היא מרצה לקולנוע ב"מנשר לאמנות" ודוקטורנטית בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב. היא ראיינה את מיכל בת-אדם למאגר עדויות הקולנוע הישראלי. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#