שואה בבית: כשאבא יורה ואימא מכה ומוכרחים להבין אותם - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שואה בבית: כשאבא יורה ואימא מכה ומוכרחים להבין אותם

אם הכל נסיבתי, האם יש דבר כזה רוע מוחלט? ואם לא, כפי שטענה חנה ארנדט, אז מתי פוקעת סבלנותנו לנסיבות מקלות?

תגובות
יגאל שוורץ בעקבות צעדת המוות אליה נשלחה אימו
יורם עברי

הסרט "ילדי הצללים" שישודר הערב בערוץ 8, מעלה שאלות מרתקות על טראומה ומוסר, כשהוא חושף אלימות של הורים ניצולי שואה כלפי ילדיהם. ביחד עם הסרט "מה שהאבות שלנו עשו" העוסק בילדים של בכירים נאצים, נפתח דיון כללי יותר בזליגת המלחמה ההיא לתוך מערכות משפחתיות. האם קולם של ילדי היהודים שניצלו וקולם של ילדי הפושעים הנאצים יכולים לספר סיפור אוניברסלי על  המלחמה?

אנחנו באחת הסצנות הראשונות, אפילו לא עברו שתי דקות מתחילת הסרט, ויגאל, בפנים חתומות, מפיח חיים בזיכרון ילדות באופן כל כך גרפי, שאנו כמעט ונמצאים שם איתו. הוא לופת אותנו, הצופים, בבטננו, ומניח אותנו בשדה פתוח, ליד מגדל תצפית נטוש. בלב אותו שדה, אביו היה הופך לאויב מר. "וולקאם טוּ דה הארט אוֹף דארקְנֵס" יגאל מברך אותנו בבואנו אל זיכרונות בית ילדותו.

שם, מדי יום ליד המגדל, האב הזועם, ניצול השואה, החליף חינוך ומשמעת, בשנאה ונקם. בהיעדר כתובת לכל השנאה והכעס שבו, מיען אותם אל ילדו שלו. באחת הפעמים, הוא אף ירה ירייה אחת, לא ברור אם בכוונה לפגוע או לאיים. בְּנו הביט אז לתוך עיניו, זיהה בהן סיבה טובה לברוח, ונס על נפשו. "180 קמ"ש" של אימה היא מהירות גבוהה למדי לבריחה מאבא, גם אם רק נחוותה כך. אין איש בעולם שמגיע לו זיכרון כזה מאביו.

כך ביריית פתיחה תרתי משמע, מתחילה נועה אהרוני את סרטה החשוב "ילדי הצללים", שישודר הערב בבכורה טלוויזיונית בערוץ 8. יגאל, הילד, הוא פרופ' יגאל שוורץ, אחד העורכים וחוקרי הספרות המוערכים בשדה התרבות הישראלי. שתי דמויות נוספות אליהן אנו מתוודעים, דור שני להדהוד זוועות השואה, הם איתן מיכאלי איש שב"כ לשעבר, ומירי ארזי, פסיכוגרפולוגית משפטית. לרגע נדמה לנו שאהרוני הבמאית משמיעה לנו צפירת הרגעה נורמטיבית: הנה, הכל בסדר עם הילדים הללו שבגרו והתקדמו, השכילו, והקימו משפחות. אבל אז, מתחילים לצלול פנימה. הכל בסדר, חוץ ממה שלא בסדר. האנשים הללו, כבר יכולים לחבוק דור שלישי משלהם, סוחבים איתם פציעות נפש קשות ממי שאמורים היו, במעין חוזה קמאי של הטבע, להגן עליהם ועל נפשותיהם.

מכמיר לב במיוחד הוא מיכאלי שבדמותו השקטה, המסתירה פצע עמוק, מנסה להביא את עצמו לחבק ולנשק את אימו מתוך איזו מחוייבות, אך בכל פגישה מחדש, איננו מסוגל. הכנות המופתית בה מוצגים הדברים במערומיהם מתמודדת עם האחריות המוסרית שציפה מהוריו כלפיו. העלבון והאכזבה מהצו ההורי שהופר, מקבל פנים אחרות כשמתבגרים, ומייצר היפּוּך מקומם: ההורה הכוחנני הופך להיות דמות נזקקת, חלשה ותלותית, בילד הפגוע.

מגדל התצפית בלב השדה: שם אבא הופך לאויב מר
יורם עברי

את המקל שהיכתה בו אימו, הוא מעלה בשיחה ביניהם ואומר בשקט מטלטל "זה היה לי כואב מאד". הלב נשבר מהתמונה הזו של גבר מבוגר המדווח לאימו בפשטות על כאב שגרמה היא בעצמה. הטרגדיה האמיתית היא שהוא, כמו הוריו, שחרר את התוקפנות שהופנתה כלפיו ונאגרה בו, כלפי בנו שלו. האם יכולים הילדים הפצועים שבגרו לסלוח, או לפחות לקבל את הוריהם? האם אהבה להורה היא אוטומטית במערכת הרגשית שלנו? האם ישנו סולם ערכים בו ניתן בכלל לשפוט את ההורים הללו? האם ראוי לשפוט אותם?  

אלו שאלות גדולות ומייסרות, בעיקר בעולם בו מערכות הצדק הן יחסיות ונסיבתיות. הסרט אמנם מחווה בעדינות כלפי סוגיות מוסריות, אך מתרכז בדיאדות אישיות וביחסים משפחתיים ולא מנסח אמירה כללית יותר על לגיטימציה או חרטה. יחד עם זאת הוא מציע מבט מקורי והמשתתפים בו חושפים באומץ נדבכים לא פוטוגניים של מחיר ההישרדות. המצולמים כולם סוחבים עימם את הילד הפגוע שבהם, אך מתנדנדים בין להיאחז ובין להתנער מ"הנסיבות המקלות".

איתן מיכאלי ואימו
יורם עברי

אנו משתמשים בביטוי השגור "נסיבות מקלות" כשאנו רוצים להבהיר שמי שעשה עוול לא פעל בריק. יש לעשיית הרע שורשים שהקדימו את היווצרותו, קיים רקע והסבר לפתולוגיה הנפשית-תרבותית שהולידה אותו. אך לא אחת, נסיבות מקלות פשוט מֵקלות על כל מי שקשורים לעושה העוול בקשר דם, או רגש. השואה היא צידוק אולטימטיבי לכל האגרסיביות הזו, שלא ניתן לערער עליה, או להטיל בה ספק. קשה לכעוס על הורים כאלה. אימו של שוורץ נזנחה על ידי משפחתה הקרובה, צעדה בצעדת המוות, נאנסה והרתה בגיל צעיר. אבא של ארזי עבר עינויים קשים בגסטפו ההונגרי. האם הטראומות הבלתי ייאמנו הללו אכן מקלות על הילדים שבגרו?

מירי ארזי מבקרת בבית ילדותה
יורם עברי

אם הכל נסיבתי, האם יש דבר כזה רוע מוחלט? ואם לא, כפי שטענה חנה ארנדט, אז מתי פוקעת סבלנותנו לנסיבות מקלות? כמו כתם רורשך, כשהצדק נתפס כאבסולוטי, הדמיון בינו לבין הרוע המוחלט עלול לגדול, תלוי מי ומאיפה מסתכלים עליו. הסוגיה הזו עולה בסרטו המרתק של דייוויד אוונס "מה שהאבות שלנו עשו – מורשת נאצית", הניתן לצפייה בנטפליקס.

גם הסרט הזה עוסק בייחסי הורים-ילדים-משפחה, אך ההדהוד שלו הוא פוליטי יותר ומנסה לנסח איזו אמירה מוסרית על ההגדרה הנזילה של צדק ורוע. להבדיל אלפי הבדלות מ"ילדי הצללים", ובלי שום כוונה להשוות את הבסיס הערכי-רגשי של הסרטים, אפשר להרחיב את היריעה של הדור השני למלחמה ההיא. מסקרן להבין כיצד מתייחסים ילדי הנאצים, דור שני למבצעי העוולות הנוראיות, לאבותיהם ולאמותיהם, מהם היו אמורים לקבל את הבסיס הערכי והמוסרי לחייהם.

גם כאן באים שני גברים מבוגרים חשבון עם הוריהם הנאצים: האחד, בעל ראיית עולם הומניסטית, מתנער מאביו ואימו ושופט אותם באובייקטיביות לכאורה, אך מסגיר גם את יחסיו הקשים עימם בילדותו. השני, פותח את ליבו לדיון במעשי אביו אבל מסרב להביט נכוחה באחריותו הנפשעת לעוולות שגרם. הוא חוזר ואומר כמה טוב ואופטימיסט היה אביו, כמה מוערך על ידי אנשים וכמה צייתן ויעיל במערכת שלא אפשרה התנגדות, כלומר, סובייקטיוויזם מוחלט ו"נסיבות מקלות" שכאן מקוממות.

בתווך, בין השניים מצוי פיליפ סאנדס, עורך דין יהודי בריטי לזכויות אדם, שמשפחתו נכחדה כמעט לגמרי בהוראת שני האבות הנאצים. סאנדס, שותף לעשיית הסרט, ומי שמוביל אותו מול המצלמה, מנסה לשדל את הבן לגנות את אביו, בשם הקורבנות. מוטב היה לו נתן סאנדס מקום לבן להביע את אהבתו כלפי אביו, ויחד עם זאת לאפשר לו לבטא מיאוס מהעוולות שגרם. ככל שמתקדם הסרט נדחק הבן לפינה המגדירה אותו כאוהד הנאצים, כיוון שלא רק שהוא הופך לנאשם בעצמו, האחראי למעשי אביו, אלא הוא נדרש להצהיר שאביו האהוב מפלצת. מצידו, סאנדס הולך והופך את הטיעון לאישי גרידא. חוסר המודעות של הבן מקוממת אך מעלה שאלה לגבי השהיית השיפוט המוסרי כשמדובר באהובים חוטאים. פיליפ סאנדס לא ניגש למשימת גינוי הפשעים הנאציים כבן אנוש, וגם לא כמשפטן לזכויות אדם, אלא כיהודי. 

בספרון הפולמוס שצורף בישראל לספר העצום ומעורר המחלוקת "נוטות החסד" מאת ג'ונתן ליטל, מעיר הסופר: "כל המשפחות באירופה חוו את המלחמה באופן זה או אחר... ועל כן (החווייה) גם עוברת לילדיהם ולילדי-ילדיהם, בין אם ירצו בכך ובין אם לא, והנה פתאום (הספר) נותן להם אחיזה ומאפשר להם לשאול את עצמם: 'ואני, בסופו של דבר, מה אני הייתי עושה?' זה מוציא מהבעיה את הממד היהודי שלה והופך אותה להרבה יותר אוניברסלית. הנחת הבסיס שלי הייתה שזו בעיה אנושית. על כן אני ניגש אליה לא כיהודי, אלא כבן אנוש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#