תרגיל בסולידריות: הדוקו "גן בלסינג" יעורר רגש גם בלבבות האטומים ביותר - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרגיל בסולידריות: הדוקו "גן בלסינג" יעורר רגש גם בלבבות האטומים ביותר

"גן בְּלֶסִינג" מזכיר לצופיו שמשפחה לא בוחרים, אבל לעתים קורעת אותנו דילמה בין ערכים ואידאולוגיה לבין יקירינו. מה קורה כשבמאית מתעדת עוולות מתוך אמונה בצורך לתקן אותן, ובדרך מגלה שאחד האנשים התורמים לקיומן, הוא דודה האהוב?

תגובות
מתוך הסרט התיעודי "גן בלסינג" של הבמאית רוני גפן
אלכס קורין

סרטה של רוני גפן "גן בְּלֶסִינג", שהוקרן במסגרת פסטיבל "סולידריות", מזמן לנו תרגיל בסולידריות שבטית אך גם תרגיל בסולידריות חברתית הפונה אל מי שאינם קשורים עמנו בקשרי שארות. הסרט עוקב אחר קורותיו של גן ילדי פליטים בדרום תל אביב, לאחר שאזרחים ישראלים זועמים זרקו לתוכו בקבוק תבערה. הוא לוחץ על כל הנקודות הרגישות בגוף ומשחרר לא אחת את בלוטת הדמעות.

תגידו בצדק, שזו לא חוכמה גדולה לרגש כשמתמקדים בילדה מתוקה וחכמה בשם לוּלה ובגננת אחת בשם "בְּלֵסִינג" שתופסת את תפקידה כהרבה מעבר לאיך שהגננת של הילדים שלכם תופסת אותו. ובכל זאת, זה חכם כי זה אפקטיבי. ההתמקדות מספקת תובנה סוציולוגית ומגלה עולם מתחת לחלון הדירה שלנו. ולמה לנו שסרט יהיה אפקטיבי? כי זו חצי הדרך להנעה לשינוי חברתי. הוא מעמת אותנו עם משהו שהעדפנו להתעלם ממנו, גורם לנו להתרגש ממה שרצינו להדחיק, וכך מייצר בנו הזדהות וסולידריות עם אלה שגורלם לא שפר עליהם. בזאת חשיבותו ובזאת גם טמון ערכו של פסטיבל "סולידריות" הקטן יחסית.

הסוציולוג אמיל דורקהיים טען שמקורה של הסולידריות החברתית בחברות פרימיטיביות היה טמון בהומוגניות בין החברים בהן. קווי הדימיון הביולוגיים, השיוך לאותה קבוצה מובחנת, הם שהביאו פרטים להתארגן, לפעול למען אינטרס משותף, לדאוג ולתמוך אלה באלה. הוא קרא לה "סולידריות מכנית". לעומתה הציב את המונח "סולידריות אורגנית", הנוצרת בחברות מודרניות. בחברות אלה התמיכה וההסכמה בין הפרטים מדמה גוף שלכל איבר בו חלק חשוב בחלוקת העבודה הנופחת בו חיים. כל איבר משלים את האחרים בהפעלת "הגוף" החברתי, בשיתוף ובהבנה של האינטרס הכללי.

אז למה בישראל 2018 בכלל צריך עדיין פסטיבל סולידריות? הרי במחאה של 2011 אהבנו לחשוב שהיה כאן מופע של סולידריות חברתית מופלאה בין רוב חלקי האוכלוסיה הישראלית. כיצד הצלחנו אז להשיג סולידריות בין קבוצות שונות בישראל והיום אנחנו לא מסוגלים להביט אל קבוצות אחרות, מעבר ל"סולידריות המכנית" המבוססת דמיון? מתברר שלהזדהות גבולות גמישים. השאלה היא, עד כמה כל אחד מאתנו מוכן להרחיב את המכנה המשותף בין חברי קבוצתו, כדי שתכיל כמה שיותר פרטים? עד כמה רדיוס המעגל שאני משרטט סביב הקבוצה אליה אני שייך הוא גדול ואיזה קריטריונים מגדירים את מי שייכנס אליו? האם אלה רק בני ביתי? משפחתי המורחבת? אולי אפילו בני עירי? אולי רק מי שעובדים בעבודת משמרות בסוּפר, או אולי כל מי שלא מצליחים לקנות דירה בתל אביב?

הילדה לולה מתוך הסרט
אלכס קורין

הסולידריות הפיקטיבית של המחאה לא סחבה קדימה, כי התברר שאם לא נאבקים על ערכי מוסר בסיסיים שהמדינה הזו צריכה להתנהל לאורם, מאות אלפי חיבוקים בין עשירים לעניים, חרדים להיפסטרים, בין נוער גבעות לנוער "תלמה ילין", לא ישנו דבר. מתחולל פה מאבק בסיסי על קיום בכבוד. אם מתעלמים מערכים אלה ומייצרים סולידריות המקיפה בעיגול לא גדול מספיק את "האחרים" הנמצאים במרחב הזה, ומשאירים בחוץ מי שהם "עוד יותר אחרים", חוטאים למטרה. לא קל להרחיב את המעגל, וזה בהחלט מייצר דילמות מקומיות, ודורש התערבות חכמה ופרגמטית של המחוקק, אך זה מה שיהפוך את כולם לאנשים שזוכים לכבוד בסיסי.

באחת הסצנות בסרט לולה מבקשת שאמה תיקח אותה הביתה כי היא מתגעגעת. לולה נאלצת לישון בגן של בְּלֶסִינג כי אמא שלה מתקשה לשמור עליה בגלל עבודתה ועניינים נוספים. לולה ישנה בגן שאין בו כסאות ושולחנות, כי הם נשרפו במתקפה. בגן יש ג'וקים ובצפיה ספרתי שישה פעוטות שחולקים מזרון אחד בשעות היום. לולה לא מפחדת מבקבוקי תבערה כי "האש יכולה רק לשרוף כסאות וצעצועים". כל אמא שבחרה בקפידה את גן הילדים של ילדיה לאחר סקר מקיף, תתעלף עוד הרבה לפני כן, בשלב שבו הילדים אצל בְּלֶסִינג אוכלים לארוחת בוקר קורנפלקס שוקולד מלא סוכר, ללא חלב, מצלחות על הרצפה. לעומת זאת, סצנת תיעוד ארכיוני של מחאת תושבי השכונה נגד פליטים סודנים, בה השרה מירי רגב מלהיטה אותם במגאפון כשהיא צועקת ש"הסודנים הם סרטן בגוף שלנו" מעמתת את הבחירות המוסריות בשני הצדדים ומבהירה עד כמה המחוקק לא באמת מתעניין במדינה מודרנית, אלא שואף לפעול בהתאם לסולידריות שהיתה נהוגה בחברה שבטית.

גן ילדי הפליטים בדרום תל אביב ב-2012
אורן זיו

אבל יש שבטית ויש שבטית. יש את השבט היהודי הגדול לטובתו מתמודדת מירי רגב, ויש את השבט הגרעיני המצומצם של אנשים בקשר קרוב או קרבת דם, מולו מתנהלת הבמאית רוני גפן. כך מתעוררת הדילמה בינה לבין הדוד שלה. בעוד בְּלֶסִינג הגננת מפעילה את הגן ומתגוררת בנכס ששייך לדודה של גפן וללא ידיעת הבמאית כפי שנטען בסרט, הדוד מגיע ומבקש מבְּלֶסִינג לעזוב מיד כי הוא מסתכן בשל אי חוקיות שהיית גן ילדים במבנה. לבְּלֶסִינג אין לאן ללכת. איש לא יסכים להשכיר לה ולפעוטות בית. איפה יכולים להיות הילדים של הגן בשעות היום אם לא במבנה סגור? בשיחת טלפון לאחר התקרית, גפן מנסה ליישר את ההדורים עם דודה והוא אומר לה את המשפט שמפר את המחוייבות השבטית הזו: "רוני, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בי. אף אחד!". החשש שלו מפני החוק מוצדק אך בעצם הוא מעדיף לא לעשות ביזנס עם האנשים האלה.

העמדת הפנים הליברלית של אותם הנהנים משירותי הפליטים וההכנסה שמביאים עמם עד שהם עצמם מסתכנים, מחביאה כלפי חוץ את אותה סולידריות קמאית, מאחורי מנהלות ותקנות, בטענה שהפליטים "עוברים על החוק". כאילו השמירה האדוקה על החוק היא הדבר היחידי שיכול להגדיר אותם ליברלים כאנשים מוסריים ואזרחים טובים.

גן בְּלֶסִינג מצטרף לקבוצה גדלה והולכת של סרטים העוסקים בפליטים ובחוויית הפליטות כמו סרטה המטלטל ועטור הפרסים של קרן שעיו "כופר נפש", שעסק בפליטים אריתראים שעשרות אלפים מהם נשבו בנתיב בריחתם על ידי קבוצות בדואים במדבר סיני ועונו קשות על מנת שישלמו דמי כופר. בינואר האחרון, ביוזמה מבורכת ונדיבה, פתחו שעיו והמפיקה אסנת טרבלסי את הסרט הבלתי ייאמן הזה לצפייה חופשית בברכתם של "יס דוקו". בשיחה עם שעיו היא הדגישה שההחלטה לאפשר צפייה חופשית נועדה "כדי לעורר שוב דיון על מסעם של הפליטים לישראל בתקווה לייצר רצף מחשבתי וגם חמלה כלפי אלו שהיו קרבנות עינויים וכיום מיועדים לגירוש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#