"אין פופקורן בסינמטק, גברת": כך הסתיים דוקאביב 2018 - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אין פופקורן בסינמטק, גברת": כך הסתיים דוקאביב 2018

על העולם החברתי של פסטיבלים, על האופן בו הם מבחינים את קהלם, ועל התמסדותו של דוקאביב כריטואל תרבותי של השבט האנתרופולוגי העירוני. הגיגים מפסטיבל הסרטים הדוקומנטריים הגדול בארץ

תגובות
רוכבים מ"מלאכי הגיהנום" בהלוויה בגרמניה
Michael Probst / AP

בשנת 1970 יצא סרטם התיעודי של האחים מייזלס "Gimme Shelter" שתיעד בשוטים ארוכים וסבלניים את פסטיבל אלטאמונט הידוע לשמצה, שנה קודם לכן. בדקה ה-59 של הסרט, אפשר כבר להבחין בתסיסה אלימה בקהל. המצלמה מתמקדת מאחור במעילו של אחד הנוכחים, עליו כתוב באדום: "מלאכי הגיהנום – קליפורניה". מיד אחר כך, אַלָה מונפת באוויר וכמה אנשים תוקפניים, חלקם במעילי מועדון האופנוענים "מלאכי הגיהינום", נוהגים באלימות בקהל ילדי הפרחים. "אנחנו צריכים רופא" מודיעים במיקרופון מהבמה.

משם ועד סוף הסרט המצב רק הולך ומתדרדר, הקהל נסער ומודאג, האלימות גואה ונדמה כאילו האופנוענים השתלטו לגמרי על המרחב. אך מעל לכל, ומבלי שנדע עדיין מה התרחש (מרדית האנטר, צעיר שחור, נושא נשק ומסטול כהוגן נדקר למוות במהלך ההופעה של הרולינג סטונס על ידי "מלאך", שדווקא הוזמן עם עשרות מחברי כנופייתו כמאבטחי במה), משתררת תחושה בצופה ש"המלאכים" לא שייכים לכאן. זה לא הפסטיבל שלהם. כבר בדקה ההיא שורטטו בתודעת הצופים גבולות הקהילה של הפסטיבל. מי שייך ומי לא.

השאלה למי הכוח לשרטט את הגבולות בין חברים המשתייכים למועדון השווים לבין כל האחרים זוכה לתשובה שונה בהקשר הישראלי. להבדיל אלפי הבדלות, במדור "ועדת המדרוג" של מוסף הארץ – אותו עמוד המחלק בשנינות את עולמו התרבותי של הישראלי החי בווילה שבג'ונגל – נכתב לפני פתיחתו: "פסטיבל דוקאביב מתקרב. להקות של אשכנזים עושות את דרכן מצפון ולב תל אביב אל נקודת הכינוס ברחבת הסינמטק". זו לא הפעם הראשונה שוועדת המדרוג השנונה ממקמת את דוקאביב ברבע הימני העליון, השמור לתרבות גבוהה וטובה, ומתבדחת על הרכב קהלו. ממש לפני כשנה, באותו עמוד בון-טון חורץ גורלות, נכתב משהו בנוסח "דוקאביב המימונה של האשכנזים". כך בשני משפטים קצרים שורטטו גבולות השיוך של באי הפסטיבל הזה לקטגוריות חברתיות עדתיות, שמסמנות מובחנוּת תרבותית ומעמדית. 

השנה צפיתי ב-13 סרטים. לאחר שהות ארוכה בפסטיבל, חשבתי שלא פחות חשוב מלסקר את התוצרים האומנותיים של הפסטיבל, ראוי לדבר על הפסטיבל עצמו, על התפקיד החברתי של פסטיבלים תרבותיים ועל האופן בו הם משקפים את החברה שבה הם מתמסדים.

לפסטיבלי סרטים ואמנות בינלאומיים, מודרניים ועירוניים, יש היסטוריה, שפה והיגיון פנימי משלהם. פסטיבל הסרטים הראשון נוסד בוונציה ב-1932, אולם פסטיבלי סרטים תיעודיים הופיעו לראשונה ב-1955 דווקא בגרמניה המזרחית וב-1966 בצ'כיה הקומוניסטית, וטפטפו לאיטם למערב עד כדי התפשטות משמעותית מתחילת שנות ה-90. דוקאביב עצמו נוסד ב-1998. תוכניות תרבות של ערים גדולות מתהדרות בגרסאות שונות של פסטיבלים דוקומנטריים. האסתטיקה של פסטיבלים אלה וההווי המיוחד להם, קוראים לנו לדלג לרגע מהחיים השגרתיים לתוך אינטנסיביות אמנותית, שמהווה מעין "זמן מחוץ לזמן".

חוקר התרבות מוטי רגב כתב שפסטיבלים אמנותיים בינלאומיים בייחוד במדינות קטנות הם ריטואלים בהם צרכני תרבות "אוכלי כל" (הניזונים מתרבות נמוכה וגבוהה גם יחד) מאשררים וחוגגים את קיומם כיצורים קוסמופוליטיים. הפסטיבלים הללו מוסיפים להם הערכה כצרכנים של טעם "טוב" ובכך מייצרים בקהל המשתתף תחושה של מובחנות וייחוד. אז מה מבחין את דוקאביב, מה מייחד את המשתתפים בו, ולמה הוא כל כך מצליח?

דוקאביב הוא בראש ובראשונה פסטיבל סרטים תיעודיים, ז'אנר שהולך וצובר יותר ויותר חובבים בשני העשורים האחרונים. הסיבה לשיגעון הדוקו ביצירה ובצריכה היא מעורפלת אך ככל הנראה נסמכת על מספר רב של מחוללים. יש הסוברים כי ערוצי הדוקו הייעודיים של הכבלים הביאו את הבשורה. בגיליון 16 של "תקריב" העוסק ב-20 שנות דוקאביב מציינת המנהלת האומנותית שלו, קרין ריבקינד סגל, את חוק הקולנוע, קרנות הקולנוע וריבוי מחלקות ותכניות לימודי קולנוע כגורמים משמעותיים. אוהד לנדסמן עורך הגיליון מונה גם את קרן השיווק "קופרו" לשיתופי פעולה ואת מיסוד פורום היוצרים הדוקומנטריים כמנועים משמעותיים, ומבקר הקולנוע ד"ר שמוליק דובדבני מתאר במאמרו את חשיבותו של הפסטיבל עצמו לשגשוג הזה.

יש מי שטוענים שבום תוכניות הריאליטי החו"ליות והמקומיות של העשור האחרון פיתח את שריר צריכת הדוקו, ובראשן החלוצה "מחוברים" של הוט, שבה כל אדם הפך לדמות המספרת על עצמה סיפור אנושי. ביציאה מאחד הסרטים השבוע שוחחתי עם דורון צברי מיוצרי הסדרה שהיתה מהפכנית לזמנה. לדבריו, הטכנולוגיה הנגישה היא שהפכה את התיעוד לפשוט, זול ובר הפצה ובזכותה גם גדלה צריכת הקהל. הפסטיבל לכשעצמו חגג עשרים שנה אבל נדמה שמעולם לא היו האולמות מלאים כך. גליה בדור מנכ"לית הפסטיבל מסרה כי חלה עלייה של 9% בכמות הצופים השנה (2018) ומספרם עומד על כ-60 אלף. עלייה מכובדת למדי.

הצפייה בדוקו היא חוויה מזככת כי היא מעמידה אותנו מול מצבים אמיתיים, קיצוניים ומטלטלים המהווים תזכורת לכך שהם יכולים לקרות גם לנו. הריאליזם של הדוקו מעורר בנו הזדהות, או שאט נפש, ומעלה את שאלת השאלות "מה אני הייתי עושה במקומם"? ישנם גם סרטים אומנותיים או ניסיוניים המעלים תזה המאתגרת אותנו מחשבתית ומשאירים בנו רושם עז.  בנוסף, פסטיבל דוקו מייצר חווייה טקסית וקהילתית. טקסית כי  נוסד בה ריטואל  חגיגי, בתוך בועה המופרדת מעולם החולין. קהילתית כי במסגרת הפסטיבל נפגשים במאים, מפיקים ושאר אנשי התעשיה ומסתופפים עם הקהל האנונימי ובכך מייצרים חוויה משותפת שכולם לוקחים בה חלק.

הנוהג שהתמסד להזמין להקרנות בכורה ישראליות את הדמויות שצולמו בסרטים מייצר מומנט מכשף המתגמל את כל  צדדי המשוואה: למצולמים הוא מספק הכרה "בשידור חי", מעין צ'ופר פיקטיבי על החשיפה העצומה, ליוצרים הוא נותן גושפנקא של אותנטיות ואמינות, ולקהל הנוכח במקום הוא נותן תחושה של שותפים באחורי הקלעים של הסרט ומאריך את חוויית ההצצה. זו חוויה קולקטיבית כי היא הופכת את הקהל כולו לאנתרופולוגים ליום אחד. כך יש לכל צופה הזדמנות להפנות מבטו אל האקזוטיקה של האחרוּת החזותית. כמעט כמו לנסוע לפפואה גינאה מבלי לזוז מתל אביב. הסרט הישראלי הזוכה השנה הוא ״משפחה בטראנס״ שהדהים במידת החשיפה ובתנועה שלו בין נורמטיביות לשבירת מוסכמות. בבכורת הסרט אולם שלם עמד על הרגליים ומחא כפיים חמש דקות לסיפור המרגש ולמשפחה מעוררת ההשראה הזו שעלתה על הבמה. למבט הסקרני שבא על סיפוקו היה חלק ניכר בכך.  

חברי צוות "משפחה בטראנס" על הבמה
נועם פריסמן

אחרוּת נוספת נדונה בפאנל של פורום היוצרים הדוקומנטריים, אשר התבסס על מאמרה של ענת דן ב"תקריב 16" ועסק בתיעוד של מתנחלים. בדיון עלו שאלות חשובות על הצבת המתנחל "האחר" כסובייקט פוליטי מורכב שיש לתת לו קול ותמונה. איריס זכי, יוצרת הסרט "מתנחלת", אומרת שהבינה שאינה יכולה להיטמע בקהילת תקוע בה היא צילמה ולכן מראש קיבלה החלטה להיות הכי נראית במרחב. לא מתחבאת ולא מתנצלת, ישבה ליד שולחן במרכז ההתנחלות ו"זימנה" את המקומיים לשיחה. הרב מרדכי ורדי, יוצר "השדה" (דוקאביב 2017), סיפר על החשדנות הרבה משני צדי המתרס כשנתן קול לחילונים שמאלנים ולמתנחלים. הוא ציטט את השאלה הנפוצה הנישאת אליו כיוצר שהקשיב לכולם: "אתה מאמין להם?" לדבריו, כל מי שדיבר בסרט הותקף מתוך המחנה שלו על הניסיון להידבר עם האחר. המפיקה אסנת טרבלסי חידדה את הדילמה בשאלתה המהדהדת: איך היו מתקבלים מתנחלים במרכז תל אביב החילוני, השמאלן, הפתוח והליברלי לכאורה, במידה והיו מגיעים לעשות סרטים מהצד השני?     

מהתרשמות אישית נדמה לי שממוצע הגילים של באי הפסטיבל נוטה להיות מעל גיל 30. ברובו זהו קהל בורגני שבע, חילוני, הרבה פנסיונרים, אנשים ממרכז הארץ ובעיקר מגוש דן, אשכנזים ברובם וצרכני תרבות סדרתיים. אך לא רק. מגוון הסרטים מעשיר את תמהיל הצופים ומושך קהלים מובחנים. למשל, קבוצה משמעותית של דתיים בלטה בריכוזם הבלתי שגרתי בסינמטק, עם הצגת הסרט "מסכת פאה" של רחל אליצור. בהזדמנות זו חשוב לציין עד כמה הנהלת הפסטיבל מנסה כבר שנים להנגיש אותו לקהל הרחב באמצעות קיום אירועים חינמיים ברחבי העיר, מיסוד "שלוחות" בשכונת התקווה, ובפסטיבל דוקאביב גליל והנגב.    

הומלס השקיות בפסטיבל דוקאביב
רוני דורות

שיחות החולין ששמעתי בתור לקפה כללו רכילויות מהנסיעה האחרונה ליפן, הפחתה בכמויות הסוכרזית "כי התרגלתי בלי", ושיתוף בתמונות נכדים. בחוץ, בפינת הזוּלה תחת שמשיות נרשמו כמה פגישות אקראיות של מכרים מעל גיל שישים ששמחו לראות זה את זה "כולם פה היום, איזה יופי", המלצות על סרטים ושיחות ניתוח שלאחר הצפייה. על המדרכה ליד הסינמטק בשישי בבוקר עמדה עגלתו הצבעונית של ההומלס הידוע, עמוּס השקיות. הוא כנראה לא בא לכאן כדי לצפות בסרט. למרגלות המדרגות התהלך "משורר הרחוב הראשון בישראל" אברהם שיין הלבבי עם אסופת שיריו וניסה לפתות קונים פוטנציאלים בצירוף ציור של קדישמן, שהודפס בכרום מבריק ושהוקדש לו אישית מהצייר. באיזה עוד פסטיבל יחשוב משורר רחוב שקדישמן הוא מקדם מכירות מעולה לשירתו?

 לקראת הסרט "פרא" שאלה צעירה את העומדים בכניסה איפה אפשר לקנות פופקורן. "אין פופקורן בסינמטק, גברת", ענה לה מישהו בחוסר סבלנות, משל זיהמה לו את הדוקו ברסיסי קומדיית קיץ מ"סינמה סיטי". לא ברור מה עצבן אותו יותר, שבלבלה בין עממיות לתרבות גבוהה, או שסימנה באי הידיעה שלה את זרותה למנהגי השבט, בפסטיבל שלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#