הדוקו שעוקב אחר חשיפת עברו הנאצי של מזכ"ל האו"ם לשעבר - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדוקו שעוקב אחר חשיפת עברו הנאצי של מזכ"ל האו"ם לשעבר

בסרטה המרתק "ואלס לוולדהיים", שהוקרן בבכורה בערוץ 8, רות בֵּקֶרמן עוסקת בפוליטיקאי חובב שררה וחלקלק ומעלה שאלות של זיכרון ומיתוס לאומי והקו הדק בין לקיחת אחריות אישית, לבין אשמה קולקטיבית

תגובות
וולדהיים מצטחצח לקראת הנאום לאומה
Ruth Beckermann Filmproduktion

האישה הראשונה, כך קוראים לה, לאשת הנשיא. כשצוות טלוויזיה עשה עליה כתבה אישית בביתם האלגנטי בניו יורק ב-1978 הוא עוד לא היה נשיא, אבל אפשר לומר שהיותה אשת המזכיר הכללי של האו"ם, זה כמעט כמו האישה הראשונה של "משפחת העמים". "גברת וולדהיים" היא נשאלה בכתבה, "את עיצבת לבד?" כן, היא עיצבה לבד. המצלמה החנפנית מתלווה אליה לסיור בין החדרים. כאן מארחים לקוקטיילים, חדר האוכל הוא למטה. הנה ציור נהדר שהיא אוהבת "בגלל תחושת עומק הנוף", "וזה הציור האהוב ביותר על בעלי". שאלות אישיות מיד באות: "האם בעלך הוא שמתאמץ לשמר את המשפחה ביחד או שזו את?", "הוא אומר שזו אני", אבל כמובן שהוא אבא נהדר, מבין ונדיב. "לכן הילדים עדיין כל כך אוהבים לבוא".

קורט, האב המכיל של משפחת וולדהיים הפוטוגנית, הוא גם האב של משפחת העמים, שהיא קצת פחות פוטוגנית, אז וגם היום, ולראייה שלל סכסוכים בהווה ושתי מלחמות עולם בעבר. האם יש דבר כזה בכלל, "משפחת העמים"? שואלת הבמאית רות בֵּקֶרמן בתחילת הסרט, ומתחילה לבנות את התזה שלה שמתפצלת להמון שאלות מטרידות. המהותית שבהן: כיצד הצליח פעיל נאצי לשעבר להונות את כולם בהשמטת פרקים מעברו, ולטפס במעלה הדיפלומטיה האוסטרית עד כדי מינוי כפול למזכ"לות האו"ם – סמל הקידמה, האחווה והחופש, המייצג כמעט את "כל תושבי הכדור" – והיבחרותו לנשיא אוסטריה?

רות בקרמן
Ruth Beckermann Filmproduktion

"ואלס לוולדהיים" הוא סרט חשוב ומהודק. הסרט שהוקרן ב"דוקאביב" בחודש שעבר וזכה בפרס התיעודי בפסטיבל ברלין, מוליך אותנו ביד קולנועית יציבה דרך הנחות היסוד והפרכתן. הוא עושה זאת תוך שימוש בלבדי בחומרים ארכיוניים, שבחלקם צולמו על ידי הבמאית עצמה, שהשתתפה בפעולות מחאה נגד המועמד לנשיאות וולדהיים בשנת 1986. היא בונה את הסיפור שלכאורה ידוע לכולנו מראש (כן, ולדהיים נבחר לבסוף לנשיא אוסטריה וכן, הוא שרת בוורמאכט), לאט ובדייקנות מופתית ומעוררת סקרנות. החומרים עליהם היא מתבססת מוכיחים עבודת חיטוט ארכיונים מצטיינת, אך גדולת הסרט ניכרת במלאכת העריכה, ובטקסטים מדויקים עימם היא תופרת את טלאי הסיפור.

הסיפור המציג פוליטיקאי מחונן וחלקלק, אופורטוניסט מקצועי, שכרבים מאחיו למקצוע, מספק נרטיב אוטוביוגרפי שהוא אינו שקר, במובנו האבסולוטי, אך גם לא ממש אמת צרופה, בהתחשב בעדויות ההיסטוריות. באופן מתוחכם, כמעט כמו תכסיס למתקדמים שנרקח במשרדיהם של מיטב יועצי התקשורת, הוא מצליח לזמן מה (20 שנה קריטיות) להסית את תשומת לב העולם מהביוגרפיה שלו, באמצעות שימוש מושכל במיתוסים פוליטיים. הסרט על ולדהיים נותן לנו שיעור מצמרר בפוליטיקה ומראה לנו כיצד שימוש במיתוס פוליטי אחד נועד לדחוק מיתוס פוליטי שני. המיתוס הפוליטי של הרייך השלישי, מיתוס הפאשיזם, הלאומנות, נזרק הצידה ובמקומו נאסף בחום המיתוס הפוליטי של האו"ם כעלה תאנה על ערוותו של וולדהיים.  

כרזת הסרט

בֵּקֶרמן, הצמודה לשעון המתקתק מתחילת קמפיין הבחירות שלו ועד לשני סיבובי הבחירות שהתנהלו ב-1986, מקלפת שכבה אחר שכבה בזהותו השנויה במחלוקת של ולדהיים, חובב השררה והחיים הטובים, שתמיד ידע לבחור בצד המרוח של הלחם. כפוליטיקאי שתדמיתו והמוניטין שלו חשובים, ידע לקדם ערכים שונים מול קהלים שונים, בין אם זה האומות המאוחדות, האומה האוסטרית או מפקדיו הנאצים.

"בבסיס ההיסטוריה, עומד מיתוס הטבע", מצטטת בֵּקֶרמן את הקדמתו של חוקר התרבות רולאן בארת לתערוכת צילומים שארגן האו"ם בשנות ה-60. בארת, שעסק במיתולוגיות בסמיוטיקה ובשפה, כתב זאת אחרת בספרו. הוא הסתייג ממיתוסים משום שטען שהם הופכים כל מערכת סימנים לטבעית ומעקרים כל ניסיון לערער על המצב הנתון. המיתוס מבודד את ההיסטוריה מהשפה ובכך מקפיא אותה באל-זמניות ועושה רדוקציה לתופעות מורכבות הנתפסות כמוחלטות וטבעיות. כזה הוא מיתוס המשפחה למשל, שאבא ולדהיים מאמץ בשני כובעיו, כאדם פרטי וציבורי. כזה הוא מיתוס הלאום שאומות מכוננות. אצל האוסטרים היה זה מיתוס הקורבנוּת של הכיבוש הנאצי האגרסיבי, שכה אהבו לאמץ.

הרגעים המרתקים ביותר בסרט הם אלו שבהם המיתוס הפוליטי מתדפק על דלתות האוסטרים, ודורש בשלום מצפונם. לפתע האומה נדרשת להביט במראה שמציב מולם קמפיין הבחירות המסוכסך של וולדהיים. "זה כבר נגע לא רק למועמד", אומרת  בּקֶרמן, "הסנטימנט הכללי קיבל חיים משל עצמו". לקולנוען היהודי ממוצא אוסטרי, בילי וויילדר, מיוחסת האמרה המתמצתת את הצביעות בה מתייחסים האוסטרים לעברם: ״האוסטרים אנשי שיווק מבריקים. הם גרמו לעולם להאמין שבטהובן היה אוסטרי והיטלר גרמני", כשבפועל ההיפך הוא הנכון, מולדתו של היטלר היא אוסטריה ומולדתו של בטהובן היא גרמניה. אך המיתוס מוכן להתגמש, לאמץ את אלו שניתן להתפאר בהם או להוקיע את אלו שחרפתם מביישת גם את מולדתם.

אבא וולדהיים המכיל. מחבק את משפחתו, את האומה האוסטרית ואת משפחת העמים
Ruth Beckermann Filmproduktion

במקרה של ולדהיים, הוקעתו או הטלת ספק במוסריותו אותתה לאוסטרים רבים שהם עצמם שותפים לאשמה ההיסטורית בשיתוף הפעולה עם הנאצים. על הפרק עמדה לקיחת אחריות קולקטיבית כמדינה, כפי שעשתה גרמניה לאחר המלחמה ולא רק כאינדיבידואלים. כדי להציל את עצמם מעברם נמנעו האוסטרים מלהקריב את ולדהיים. המדרון היה חלקלק מדי מכדי לאפשר לוולדהיים ליפול בו ראשון.

האופורטוניזם הפוליטי הטהור של ולדהיים אילץ אותו לנווט בין גרסאות היסטוריות. יותר מהסיפור שבחר לזכור, עומדת לרעתו ה"שיכחה" שלו. "האם ההיסטוריה קובעת את ההווה, או שההווה בוחר את העבר השימושי עבורו?", שואלת בֵּקֶרמן, ומזכירה לנו שכולנו מחבקים פיסות שימושיות מעברנו בהתאם לצרכינו העכשוויים. ישנם פוליטיקאים שזהו טבע שני להם, וכל אחד מאתנו יכול לחשוב על לפחות עשרה כאלה, בכל רגע נתון. ובכל זאת, למרות עוצמתו של הסרט ומעלותיו הרבות, שני דברים עולים ומטרידים במהלך הצפייה: האחד, העיסוק הכמעט אובססיבי בזיכרון הסלקטיבי של ולדהיים. בקרב תנועת המחאה שהתעוררה אז נגדו, וגם בסרט עצמו מוטל משקל עודף על שאלת האמון במנהיג ששיקר, יותר מאשר במהות השקרים.

מניפים שלטים נגד וולדהיים: התעסקות יתר בשאלה "שיקר או לא"?
Ruth Beckermann Filmproduktion

בֵּקֶרמן אמנם קושרת בחוזקה בין השניים, אולם ניכר שכפי שקורה לא אחת כשמוחים נגד פוליטיקאי, העיסוק הפרוצדורלי ב"שחיתות" או שקר ממסמסות את הסוגיה המהותית של בגידתו בעקרונות מוסר ואנושיות. חברי הקונגרס האמריקאיים, הקונגרס היהודי, מחאתם של אוסטרים שמאלנים ומתנגדי ולדהיים אחרים, עסקו תמיד קודם כל בשאלת השקר. שיקר או לא? ורק אחר כך העמיקו בשאלה מה עשה בשירות היטלר ומה חלקו בשואת יהודי סלוניקי.

בנרטיב של הבמאית טמונה מורכבות נוספת שיש להתייחס אליה. בֵּקֶרמן היהודייה להוטה להוכיח את התזה, אמנם לא באופן נסער רגשית, ובהחלט מבוסס ראיות, אך בכל זאת במגמתיות העלולה להחשיד את טוהר כוונותיה, ונדמית מערכה אישית נגד ולדהיים. הדבר ממחיש עד כמה התיעוד לעד ישמש ככלי בידי המתעד עבור מסגור פיסת מציאות כפי שהוא רואה לנכון. אל לנו להתבלבל מכך שהסוגה התיעודית, גם אם מסברת את האוזן והעין, היא בסופו של דבר רק דרך אחת לספר את הסיפור, קצת כמו גיבור הסרט עצמו.

בקטע ארכיוני אייקוני נראה ולדהיים המרוצה מעצמו מתכונן לנאומו הנשיאותי לאומה, לאחר נצחונו החבול. המנקה מטאטאת את הרצפה מתחת לכיסא הממוקם מול מצלמת הטלוויזיה, המאפר מפדר את פניו למנוע הברקת העור, מישהו מבריש את המקטורן שיהיה ללא רבב, כיחכוח קל בגרון ולגימת מים לפני הנאום, יישור הקמטים בחליפת שלושת החלקים המגוהצת ממילא, עוד הכנה ועוד שיוף, ועוד שיפוץ והנה הוא פורץ ליום הראשון של שארית חייו, כולו נכון לכונן את המיתוס של אוסטריה החדשה תחת הנהגתו -  זקופת קומה, חפה מאשמה ואינה מתנצלת. המשפחה תומכת, האומה מאחוריו, הגל העוין שאיים להטביעו גם הוא עכשיו היסטוריה. מי זוכר?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#