"אז מי ניצח?": פרק אחרון בסדרת הדוקו "המחתרת היהודית" - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אז מי ניצח?": פרק אחרון בסדרת הדוקו "המחתרת היהודית"

הערב ישודר ב"יס דוקו" הפרק השלישי "אל לב השלטון". מרבית החילונים הליברלים מקוראי עיתון זה מצטמררים נוכח נחישות המעשים והשפה המשיחית לאומית, ומתאמצים להיטיב להבינם כדי להתגונן מפניהם ביום פקודה, אולם מתחת לכל מלמולי האימה, מסתתרת שפה אחת ברורה שכל ישראלי שולט בה היטב: שפתה של המדינה

תגובות
"המחתרת היהודית"
דן פרץ / יס דוקו

בשנת 2014 יצא סרטו המרתק של דרור מורה "שומרי הסף" בו קובצו ראיונות עם שישה ראשי שב"כ לשעבר. הסרט שזכה לביקורות מהללות, השמיע לראשונה את קולו הממסדי של שירות הביטחון החשאי בדרך כלל, וניסה לחשוף את התרבות הארגונית, השפה הנוהגת ומנגנון החשיבה שלו באמצעות הקשבה למוציאים לפועל שניהלו אותו. למרות שנתגלו סגנונות ניהול מעט שונים ומאפייני אישיות המבחינים ביניהם, דבריהם סומנו כווריאציות על מגמת התפכחותם לכאורה, הבנה פרגמטית מבוססת-למידה של המצב הפוליטי, והתחבטות מוסרית (מוגבלת למדי) המאפיינת את מי שעזב את "השירות" ומביט לאחור בחוכמה שלאחר מעשה. אחד המרואיינים, עמי איילון, נדרש אז לסוגיית התוצאה הסופית האפשרית בין ישראל לפלסטינים ואמר: "ניצחון זה בסך הכל לייצר מציאות מדינית טובה יותר". אף על פי שלכאורה תשובתו נראתה ברורה, אין עמומה ויחסית ממנה.

טריילר ל"שומרי הסף" מ-2014

 גם הערב, בפרק השלישי בסדרה שיצר שי גל על המחתרת היהודית, תהדהד השאלה "מי ניצח"? הפעם, הכוונה היא למאבק הפנים ישראלי בין המדינה לבין קבוצות יהודיות משיחיות ולאומניות, המאיימות על ריבונותה. את השאלה מציב גל למי שהיו מעורבים בתכנון וביצוע פעולות טרור יהודי נגד פלסטינים, לסוכני הממסד המדינתי: ראשי השב"כ לשעבר, כרמי גילון ויעקב פרי, שרואיינו גם ב"שומרי הסף", ולשופטת בית משפט עליון לשעבר, דורית בייניש. זו שאלה מרתקת ונדמה שהסדרה מנסה לקדם תשובה אחת דומיננטית ומאיימת, אבל התשובה התרבותית עליה דווקא מורכבת יותר ועשויה להפתיע. אשוב אליה בהמשך.    

הסדרה "נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית" ממשיכה ז'אנר פופולרי של תיעוד אנשי ממסד, מקבלי החלטות ומבצעים המביטים לאחור ברפלקסיביות עם סיום תפקידם השנוי במחלוקת מוסרית. היא נמצאת בחברה מכובדת של סרטים כמו "שלטון החוק (רענן אלכסנדרוביץ'), "ערפל המלחמה" (ארול מוריס), וכאמור "שומרי הסף" (דרור מורה). הסוגה הזו ידועה בשימוש ב"ראשים מדברים" – ראיונות עם דמויות חזקות ומסקרנות החולקות לכאורה מידע פנימי עם הצופה, בנוסף לחומרי ארכיון, וסרטונים היסטוריים.

אצל גל ב"מחתרת היהודית" מתווספים גם שחזורים, בימוי המדמה מהלך ההתחקות אחר הטרוריסטים, על פי קלישאת ריגול הוליוודית פשטנית אך יעילה ליצירת האווירה הנדרשת: לוח שעם על קיר, עליו מודבקים תצלומים, פיסות מידע, חוטים אדומים הנמתחים בין נעצים כדי להראות קשרים בין תא זה לאחר, ומוזיקה של שמוליק ורועי נויפלד הבונה מתח ודרמה במקומות הנכונים. בנוסף, כפי שנעשה לא אחת בסרטים כאלה, נדמה כי הוקלטו גם ידיעות חדשותיות בקולו של רוני דניאל והולחמו לתוך הסרט כפיסות סאונד ארכיוניות. כך שאפשר היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בכתבת "עובדה" או תכנית תחקירים אחרת, שכבודן הרב במקומן אך הן תואמות לעתים לסוגת דוקו-דרמה יותר מאשר סרט תיעודי שנצמד בלעדית לחומרים קיימים. עם זאת, ניכרת מקצועיותו וחוכמתו של גל בניהול ריאיון והובלת האינפורמנטים שלו, בעריכה המוצלחת ובחלוקה הנבונה של הפרקים.

יהודה עציון, ממורשעי המחתרת, על רקע כיפת הסלע מתוך "המחתרת היהודית"
יס דוקו

צפיתי לראשונה בגרסת הסרט המקוצרת שהוקרנה בבכורה בפסטיבל "דוקאביב", וכבר שם היה ברור שהסדרה תזכה לתהודה גדולה ויחסי ציבור מעולים. הביקורות והסיקורים על הסדרה נעו בין דיווחים על היצירה עצמה וערכה האומנותי לבין דיון בתוכנה המטריד. אולם דווקא הביקורת של שני ליטמן כבר למחרת ההקרנה זיהתה איזה שלם הגדול מסכום חלקיו, שיש להתעכב עליו. ליטמן כתבה שהחלק המעניין בסרט התחיל עוד לפני הקרנתו, בלובי של הסינמטק, עם לחיצות הידיים וטפיחות השכם בין אנשי המחתרת לראשי השב"כ לשעבר, המצולמים בסרט וזאת, למרות הבדלי התפיסות, וההתנגדות העקרונית אלה למעשי אלה, כפי שעולה מהסרט. החביבות ההדדית הזו שמתכתבת באדיקות עם הפרק המשודר הערב, רומזת שיש כאן מגמה שהיא מעבר לגורם מאיים שצץ לפתע, אלא היא משוקעת עמוק בתרבות של המקום ובשפתה.

מאז שקמה מדינה בארץ ישראל, מנהיגיה לא האמינו שדי בזהות האתנית המשותפת של אזרחיה היהודים כדי ליצור גיבוש תרבותי ואידיאולוגי באומה. לכן, כתב הסוציולוג אורי בן אליעזר, המדינה כוננה "אומה במדים" ששאבה את כוחה המאחד והלאומי מתרבות צבאית. בן גוריון רצה לייצר אומה "אינסטנט", במהירות וביעילות, והצבא נראה כגשר יציב בין לאום לחברה, בין ליברליות דמוקרטית למבנה סמכותי, וכאמצעי לגיוס והנעה של כמה שיותר אזרחים לטובת מטרה לאומית נעלה. הפרויקט של "צבא העם" הצליח מעל למשוער ותרבות המיליטריזם התפשטה והעמיקה, וחלחלה עוד ועוד לתחומי החיים האזרחיים, לחינוך, לתרבות, לשפה, לאופן בו מסתכלים על הכל במשקפיים של תגמול ותוקפנות.

זה לא מקרי שפעילי המחתרת היהודית ונאמני הר הבית המתראיינים בסדרה הם רהוטים וחדורי משימה, ממש כמו רעיהם מהשב"כ. חיתוך הדיבור שלהם דומה, הלך המחשבה שלהם גם כן. זה לא מקרי שאת הנשק ההכשרה והידע קיבלו תוך שירות או מעורבות כזו או אחרת בצה"ל. זה לא מקרי שגם אלה וגם אלה מוצאים את עצמם מסתובבים במסדרונות הכנסת וזולגים לפוליטיקה בניסיון "לשנות מציאות מדינית" מתוך בית המחוקקים. זה לא מקרי שחברי המחתרת נדמו בעיני רבים בממסד הישראלי לכל היותר כילדים מופרעים ומוכשרים, שלקחו ברצינות רבה מדי את ההובי שלהם. זה לא מקרי ששיטות הפעולה של כל מי שעושים למען בטחון ישראל נותנות השראה לשיטות הפעולה של המחתרת, ואף שואבות מאותה אידאולוגיה ציונית מיליטריסטית.    

מתוך "המחתרת היהודית"
יס דוקו

בדרך כלל אחד ממוקדי החיכוך בין קבוצות המתנגדות למדינה ופועלות באלימות או פשיעה, לבין מוסדות החוק שלה, הוא האופן בו יגדירו אותם המתנגדים: אם הם פושעים לכל דבר וענישתם שווה בפני החוק לכל עבריין אחר, או שמא יש להכיר בהם כאסירים פוליטיים ולקבל את ההנחות וההילה שאלה מקבלים. כאשר תאצ'ר סירבה להכיר בלוחמי המחתרת האירית כאסירים פוליטיים הם פתחו בשביתות רעב ומריחת צואה בבתי הכלא, ואילו כאן ממהרים המנהיגים ומחוקקי החוקים להכיר במתנגדים היהודים הלאומנים דווקא כאסירים פוליטיים שטעו, ולהבדילם מפושעים רגילים (ובוודאי מאסירים פוליטיים פלסטינים). כל כך מתוקה אהבתם למדינה, שחייבים להמתיק גם את עונשם.      

המדינה, כתב הסוציולוג מקס וובר, תובעת מונופול על שימוש לגיטימי באלימות. המדינה מאוד לא אוהבת כשארגונים הבאים מתוכה מתחרים בה או דורשים לקחת את מקומה, ודאי בתחום הביטחון והשימוש בכוח. ויגי'לנטים שצצים חדשות לבקרים עם פרויקטים אלימים כ"תג מחיר", חיסול ראש ממשלה או טרור נגד פלסטינים, מאיימים על המונופול שיצרה. הצרה היא שזה מה שמרגיז את ראשי השב"כ לשעבר, יותר מהסבל שנגרם לפלסטינים על ידי הוויג'ילנטים. נציגי שתי הקבוצות לא מתעכבים בסדרה על הפגיעה באוכלוסייה פלסטינית, אלא מרוכזים באופן בו פעולותיהם עשויות להשפיע על ישראל ואזרחיה היהודיים, כל אחד מצידו ועל פי אמונתו הוא.  

יוצר הסדרה שי גל
אמיל סלמן

אם כן, לשאלה "מי ניצח" אין תשובה אחת. יש כאן מורכבות הנובעת מהיזון חוזר בין כוחות בחברה הישראלית. אז נכון, במידה מסוימת המחתרת והאידיאולוגיה שלה ניצחו את המדינה ושירותי הביטחון, כמו שאומר בחיוך נוס היועץ הבכיר למפלגת הבית היהודי: "אני לא אוהב להשתמש במושג מנצח כי כשאתה אומר מנצח יש מנוצח... אני חושב שאם אני מנסה להבין מה הקב"ה רוצה מעם ישראל בארצו, התקדמנו מאד...הקב"ה מרוצה מאיתנו. אנחנו חלוצים שמקדמים מהלך לאומי חשוב, והם במקרה הטוב שותפים טובים או פחות טובים אליו. אבל הם לא עושים טובות. הם מבינים את זה". בהתחלה המתנחלים המשיחיים נתפסו כטפילים, לאחר מכן, נוצרה סימביוזה בינם לבין המדינה, ולאט לאט הם הופכים לדבר עצמו: פניה הממלכתיות של המדינה כפני אחרון המתנחלים ועימם גם הדתת הצבא וסחף של חלקים גדולים משירותי הביטחון והאכיפה. אבל שפת המחתרת, שפת מטרות הטווח הארוך והקצר, הרתעה, ענישה ותגמול, טקטיקה ואסטרטגיה, היא שפתה של המדינה שניצחה ניצחון תודעתי ותרבותי הרבה לפני כן. זה לא שהמדינה באמת מוקיעה אותם על מעשיהם, היא בסך הכל מבקשת להיות היחידה שקובעת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#