מי כוכב (פורנו) של אמא? - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי כוכב (פורנו) של אמא?

סרטו של תומר הימן "יונתן אגסי הציל את חיי", זוכה פרס הדוקו בפסטיבל ירושלים, מספר סיפור על פורנו גייז, על גבריות, על הוויית הגוף המיני, אבל בעיקר על האופן בו משפיע הבית בו גדלים על עיצוב נפשו של אדם

תגובות
יונתן אגסי ואימו בחוף ביוון
גונן גלזר

ארווין יאלום הפסיכיאטר היהודי הנודע, פותח את ספרו "אמא ומשמעות החיים", בתיאור של חלום מוזר ובו הוא רואה במקרה את אימו המתה מזה עשור, מנפנף לה וקורא לעברה: "אמא, איך הייתי?" האם, יידישאית, טרחנית וחמוצה, היתה בנערותו מקור לריבים ובושה. הוא לא מבין מה פתאום היא התפרצה כך לחלומו ומדוע הוא בכלל מנפנף לה? ייתכן שניהל את כל חייו כשהאישה המצערת הזו משמשת כקהל החשוב ביותר שלו? אימו הביקורתית והנוקשה, דווקא כמהה לשיחה איתו אבל במקום לדבר היא מטיחה בו צרורות אשמה. לאחר חילופי דברים קשים ביניהם הוא מתרכך קצת ומודה לה על כל מאמציה, אחרי חמישים שנה בהן נמנע מכך. אולי עכשיו אחרי המפגש התת-הכרתי, הוא יוכל להירגע ולחיות עבור המטרות שהוא בוחר לעצמו, בעצמו, והיא תנוח סוף סוף על משכבה בשלום?  

סרטו של הימן על יונתן אגסי, מספר לנו סיפור אישי על דילמות, עליות ומורדות בחיי גבר צעיר מחולון שזכה לתהילה בעולם הפורנו גייז. אגסי, הוא גם ילד טוב של אמא שהיא לכאורה ההיפך המוחלט מהאם היהודייה הסטריאוטיפית של יאלום, אך ממש כמוה, נושאת עימה פצע הכרוך בהורות. ייתכן שבלי להיות לגמרי מודע, הימן מביא לנו סרט על אמהוּת ועל השבר המובנה בתוכה.

 דמותו המרתקת של אגסי ודאי זכורה היטב למי שראה את "משפחות", סדרת הדוקו של האחים הימן מ-2013. ככלל אפשר לומר שהימן מיטיב לזהות ולתעד דמויות חד פעמיות המגלמות בתוכן מתח תרבותי שהוא כמעט בלתי נתפס. כך היה ב"תומר והשרוטים", ב"בובות של נייר", ב"מי יאהב אותי עכשיו". כשרוצים לתעד מתחים תרבותיים שכאלה יכולים בקלות לגלוש אל האזור המציצני הזול שהופך לפריק שואו, אך אפשר גם לצלול פנימה אל תוך נפשם של הגיבורים וללכוד את האמביוולנטיות ואת המחיר שמשלמים על להיות הם עצמם. בכך נחשפת דמות שלמה ואנושית שהייחוד שלה הוא רק גוון בוהק מני רבים על החומר האנושי ממנו עשויים כולנו.

אגסי זוכה במדליית פורנו לשחקן הטוב ביותר
עדי רייס

ב"משפחות" הבית הנורמטיבי לכאורה שימש רקע לדמותו של אגסי, שנתפסה כהיפך המוחלט מכל מה שהיינו מכנים נורמטיבי. כך, כבר אז, נוצר דיסוננס קוגניטיבי עמוק אשר מיגנט את הצופה למסך. מסיבה זו בחר הימן להמשיך לעקוב אחר דמות הזו באינטואיציה של מתעד שהבין שהסרט מתחיל איפה שיונתן אגסי של "משפחות" נגמר. ניכר כי הבמאי הבשיל עם דמותו של אגסי ובסרט הוא מציג בתחכום עד כמה נורמטיביות היא חמקמקה ועד כמה הקיצוניות והשוני אף פעם אינם ערכים אבסולוטיים. כל אלה מהולים יחדיו.

הקיום של אגסי הוא נוגע ללב וכמעט פיקטיבי. השם אגסי נברא יום אחד על ידי יונתן עצמו, שביקש לו זהות חדשה: אקסהיביציוניסטית, קיצונית, מינית, אמיצה. זהות שכזו בעולמות מקבילים – בהם הוא ילד של אמא, דחוי על ידי אביו ההומופוב הגס, בדירה פשוטה בחולון, בישראל הפרובינציאלית והעדרית – הם לא דבר של מה בכך. אגסי קורם עור וגידים ברשתות החברתיות, באתרי ההיכרויות, בסרטים פורנוגרפיים. הוא סימולקרה של עצמו המומצא, והוא אוהב את השתקפויותיו כפי שרק הוא מעצב אותן. זהותו החדשה העניקה ליונתן הקודם שליטה וגאווה. ולכן לטענתו, "אגסי" הציל את חייו. במידה מסויימת זה נכון, וכדי למנוע ספוילרים אומר רק שזה עבד פחות טוב משחשב. יונתן "לובש" את "אגסי" שמספק לו מעין חומר סיכה להתמודד עם העולם המחוספס בו הגוף נחגג ונחקר עד כאב, ורק הנפש עוד מעזה לזכור שמישהו שילם בכסף על החגיגה הזו.

אבל כל אלה הם רק הבמה עליה מתרחש הפרפורמנס של אגסי. מאחורי הקלעים של סצנת החשק והבכחנליה הברלינאית בה הוא עובד, ישנו סיפור משפחתי מורכב וישנו יונתן הילד העדין והטוב -- היהלום של אמא אנה. הכמיהה של יונתן לאביו האדיש, האיש שעזב אותם לפני שנים והתקשה לקבל את בנו כהומו, מייצרת כמה מהסצנות העצובות שראיתי בין הורים לילדים. אחריהן, כלום כבר לא אותו דבר בחיי יונתן והוא קורס אל תוך הסתירות של עצמו. אבל מול כל הכאוס הזה, מזדהרת לה אמא אחת, שמביטה בבן שלה וממש רואה אותו: ככה עם העקבים והביריות, עם מכנסי הויניל חושפי הישבן והצלליות בעיניים. היא לא מסיטה את עיניה ממנו לרגע, למעט ברגעים אינטימיים במיוחד. הוא הכי יפה והכי נהדר מבחינתה. היא לא מטיפה לו מוסר ולא משדרת מסרים כפולים. היא גאה בו כמו שהוא, למרות שנדרשות תעצומות נפש להורה שלא לראות בילדו כאילו הוא המשך אורגני המייצג אותו בעולם. הרי ילד הוא לא דגל או אביזר לנופף בו כדי להעיד על טיב הוריו. ובכל זאת, היא מתקשה לשחרר אותו מחבל הטבור המטאפורי.

אגסי מתוך "יונתן אגסי הציל את חיי"
איתי רזיאל

 כל זהותה ומהותה של אנה אומרת אימהוּת. אנחנו לא יודעים במה היא עובדת, אין לה זוגיות, היא ממשיכה להזין ולהלין את ילדיה הבוגרים בביתה, והיא נלחמת כלביאה את מלחמתו של יונתן, הגור הפגיע ביותר שלה, גם מול אחיו ואחותו. כששחף, בנה השני מתמרמר על היחסים ביניהם ועל הסבל שנגרם לו כנער עם חשיפת נטייתו המינית של יונתן, האם מטיחה בו: "אתה מרוכז כל הזמן בעצמך וסביב הבעיות שלך... אני אין לי רק את הבעיות שלך, יש לי את הבעיות של שלושתכם. אני צריכה להתמודד עם כולכם".    

אדריאן ריץ', מחברת הספר "ילוד אישה", אחד הטקסטים הפמיניסטיים המכוננים בשנות ה-70, היתה מהראשונות שהציעו קריאה המאתגרת את האמהוּת התקינה פוליטית. היא כתבה אז שורת מחץ מדויקת ומתסיסה: "ילדיי גורמים לי את הסבל המעודן ביותר שחוויתי מעודי. סבל כפל הרגשות: המעברים הרצחניים בין הסלידה המרה והעצבים החשופים ובין הסיפוק והעדנה". לאימהוֹת רבות, היא אמרה, אין זהות עצמית או נוספת מלבד האמהוּת עצמה. אימהות רדופות על ידי הסטריאוטיפ של אהבת האם ש"אינה תלויה בדבר". מוסדות חברתיים פטריארכליים כמו משפחה והמדינה, לא ממהרים להיפטר מהסטריאוטיפ הזה. הם מסתייעים בו כדי לשמר את חלוקת התפקידים הקיימת באופן ששולח לנשים "סוררות" חיצי רעל מלאי אשמה וביקורת.

אביו של יונתן למשל, באגביות מרשימה אך ארסית, מספר לבנו כיצד בינקותו שכב בלול, לבוש, שבע ומטופל, אך איש לא חיבק אותו. כלומר, אמא לא חיבקה. אנה, הוא מספר ליונתן, סבלה אז מדיכאון. הוא שופט אותה בחומרה על שהעזה לעבור משבר שטרף את הקלפים ושם את בריאותה בראש סדר העדיפויות הביתי. לעצמו הוא לא בא בטענות. אסור לשכוח שיש כאן יד מכוונת של במאי ולכן אנחנו צריכים תמיד לזכור שהמצלמה אוהבת לספר לנו את מי היא אוהבת ומי הרעים בסיפור. ועדיין, זוהי סצנה כואבת המעידה על אותו סד הלחצים בו אימהות מתפקדות.    

אנה היא כאמור האנטיתזה של היידישע מאמע. היא אינה מטילה אשמה ואינה מבקרת. היא אינה מבקשת לה ילדים בצלמם של תארים אקדמים, ומפנימה היטב שבנה יצור מיני, עניין שמקשה על לא מעט הורים. בתמורה, אגסי באמת משתף אותה בחייו ומחשבותיו – פנטזיה נפוצה בקרב הורים לילדים מנוכרים. למרות זאת, מרוב שאנה רוצה באושרו והכלתו של יונתן, היא אינה מתמודדת עם העובדה שהגוף של הילד שהביאה לעולם הפך לאובייקט סחיר ופגיע. מרוב שהוא חלק ממנה, היא כל כך רוצה בטובתו עד שהופכת לחברה טובה מדי. היא לא משקפת לו את העולם אלא מסתפקת באופן בו הוא משקף אותו לעצמו. היא לא קוראת לו לחלום חלומות שיטיסו אותו למקומות טובים יותר, והוא מצידו, טועה לחשוב שחלומותיו הם גם חלומותיה.

אימו של ארווין יאלום, עימו פתחתי, "זכתה" לעומת אנה, לבן פסיכיאטר, חוקר וכותב ספרים, שהיא נושאת עימה לכל מקום, אך לעולם לא תוכל לקרוא. בנה המרוחק גם לא יחלוק איתה את מה שכתב בהם. "אלה גם הספרים שלי!" היא אומרת לו בחלום, "כל חיי עבדתי בשבילך ובשביל הספרים שלך". "אבל את לא מבינה אמא" הוא משיב, "אנחנו חייבים להיפרד. זה מה שנחוץ כדי שאוכל להפוך לאדם. אני רוצה שילדיי וכל הילדים, יהיו משוחררים, חופשיים... לכן אני רוצה שיהיו לי המחשבות שלי והחלומות שלי...אני רוצה שתצאי לי מהחלומות". "אבל בן", היא עונה לו, זוכר שנפנפת לי בחלום?" היא מזכירה לו את פגישתם המדומיינת, "זה בכלל היה החלום שלי, לא שלך. גם לאימהות יש חלומות".

__________________________

"יונתן אגסי הציל את חיי" יגיע לבתי הקולנוע בסוף השבוע, וישודר בבכורה טלוויזיונית בהוט8 בחודש דצמבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#