שבוע הבימאיות והיוצרות: שתי דמויות נשים בנשף המסיכות הפטריאכלי - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שבוע הבימאיות והיוצרות: שתי דמויות נשים בנשף המסיכות הפטריאכלי

הסרטים "מסכת פאה" ו-אשה של בית" דנים בנשיות שנעה בין קונפורמיות כואבת של העולם החרדי למרדנות סוערת במשפחה שמרנית. עניין הנישואין הוא אלמנט עיקרי בשניהם

תגובות
מתוך הסרט "מסיכת פאה". סממן השתייכות ל"אסורות"
אביגיל שפרבר

הסרטים "מסכת פאה" ו"אשה של בית" בשבוע הבימאיות מעלים סוגיות מרתקות על הגבולות בין הפרט לחברה, על נשיות במערכות פטריארכליות שמרניות, על קונפליקט בין תפישות של קידמה למסורת, ועל המחירים שנשים משלמות כשהן מנסות להפסיק להתחפש למודל שגברים עיצבו.

לפני 20 שנה, בקורס לתואר ראשון בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב נדרשו הסטודנטים לבחור שדה מחקר חברתי כלשהו, ולערוך בו תצפית משתתפת. היו מי שבחרו לתעד שכנים ודמויות מזדמנות במעלית הבניין שלהם; היו מי שערכו תצפיות במקום עבודתם כדי לחסוך זמן; והיתה אני, החנונית, שלאורך הסמסטר התלבשה פעמיים בשבוע בבגדים צנועים ונסעה לרחוב רבי עקיבא בבני ברק, לסלון הכלות החרדי "פאה". הסקרנות להציץ לראשונה לעולם מסתורי שלא הכרתי הביאה אותי אל ליבת ההכנה לטקס המעבר החרדי מבתולה, לאשת איש.

בחברה בה שני הסיפים הללו כל כך מהותיים ומהווים נדבך חשוב עליו מתבססים רבים מאורחות החברה המסורתית כולה, זו הייתה חוויה שהותירה בי רושם עז. עם זאת, כיוון שלא הייתי צעירה חרדית, וגם לא נראתה אז שום חתונה באופק חיי, היכולת שלי לנהל את המחקר כצופׇה משתתפת היה מוגבל. הייתי החוצנית המחופשת שבאה להשקיף על ה"ילידים" - עניין מורכב מבחינה אתית באנתרופולוגיה - דיסציפלינה הדורשת ריחוק מה משדה המחקר, אך גם מבקשת לה מעורבות ואינטימיות בו. לאחר שביססתי יחסי אמון עם נשות הסלון החשדניות, הפכו המפגשים לעליזים ופתוחים וגילו עד כמה הנשיות שלנו מאחדת חרף ההבדלים התרבותיים. כולנו התחפשנו בחוץ, כך או אחרת, אבל בפנים הוסרו המסיכות.

"מסכת פאה" ו"אשה של בית" מעניינים ונוגעים ומציגים לנו אתנוגרפיה "מִבּפנים". זוהי אוטו-אתנוגרפיה של שתי יוצרות שהשותפות המגדרית ביניהן מטשטשת ההבדלים התרבותיים ומעוררת שאלות על האופנים בהם נשים משתפות פעולה עם דיכויין. מסכת פאה, סרטה של רחל אליצור, מנהלת השלוחה החרדית בבית הספר לקולנוע מעלה, ראוי לתשומת לב, ודאי לאור העובדה שמדובר בשבוע הבימאיות. אליצור החרדית, בתיעוד עצמי ומשפחתי אותנטי, מעלה דיון חשוב ומרתק בעניין שטרם נדון בציבוריות הישראלית ולא כל כך מוכר לעולם החילוני.

מתוך הסרט "מסיכת פאה"
אביגיל שפרבר

שטף סדרות וסרטים שעסקו בעולם החרדי, על נוקשותו ההלכתית והפרוצדורלית (שטיסל, חרדים, המשגיחים ועוד) ועל ההתמסרות הסוחפת אליו, סיפק את ליטרת הבשר וחשף לכאורה כיצד מתנהלים כוחות הזיווג, האמונה, החוקים, והכוחות הפוליטיים ומשפחתיים המארגנים את מערך התפקידים בקהילה. אולם, מעט מאד מאלה עסקו בזרמי העומק הרגשיים והתרבותיים הרוחשים תחת הפאה, כאביזר טעון סמליות בעולם החרדי האשכנזי.

אליצור שהתגרשה למרבה הצער, מבקשת להסיר את הסממן המובהק המשייך אותה לעולם ה"אסורות", לפחות על פי המראה. כאשה שהתגרשה היא מחוייבת הלכתית לחבוש כיסוי ראש למרות שמבחינה טכנית היא מצופה, וברוב המקרים אף רוצה, לשוב לריטואל השידוכים שבסופו ממתינה לה חתונה נוספת. היא מיטיבה למשוך אותנו לתוך מחשבתה ונפשה בעודה מתעדת את ההתנגשות החזיתית בין תפישות של קידמה למסורת כובלת, בין אינטלקט לרגשות עוצמתיים, ובין רצון הכלל לרצון חופשי.

הפאה, אנו למדים, נחווית לא אחת כסיוט גופני מתמשך. היא כואבת ומציקה ודורשת עיסוק תמידי. היא גם מקור להתפלפלות הלכתית העוסקת באסתטיקה נשית. פאה יקרה השזורה משיער טבעי מגרה יותר או פחות משיער האשה? הפאה אינה מחוברת למקור חי ומכאן שגבר לא ילטף אותה. אבל השיער הנשי הטבעי הוא לעזר רב בתקופת השידוכים, בשל יופיו ופוטנציאל המשיכה שבו, אז למה שאשה שחזרה לנקודת ההתחלה לא תתהדר בו שנית? על כך עונה אמה הפגועה של אליצור, המאוימת מהסרת הפאה של בתה: "את לא כמו חנה. האינפורמציה שיש לחנה שונה מהאינפורמציה שיש לך". הפאה מסמנת מה שאשה כבר יודעת על העולם הזה. אם נישאה, בהכרח ידעה גבר, לכן היא מסומנת.

אליצור ואביה. "תלוי איזה רב. אני מכיר רב חזירוביץ' אחד שיתיר"
אביגיל שפרבר

היופי בסרטה של אליצור הוא ההזדהות העמוקה שהיא מייצרת דווקא כמי שאינה מעוניינת לעשות מהפכות, אלא לרענן את המבט מתוך הקונפורמיות שלה לחוקים והלכות, האהבה שלה למשפחתה ולקהילתה, האמונה החזקה שלה ונשיאת העיניים אל פוסקים מוערכים שאינם "הרב חזירוביץ'", כפי שקורא אביה של אליצור לשרלטני דת. היא בסך הכל מעוניינת להציף ולעדכן קצת את אופן ההסתכלות ולהקל במעט את כאבן של מי שממילא נעשה להן עוול והופכות אוטומטית לראויות פחות בצאתן לשידוכים מחדש. וכך, פונה בעיניים דומעות לאביה החביב מפנטזת על שידוך לתלמיד חכם שימלא את רצון האב: "אתה חושב שיש לי סיכוי היום למישהו שיושב ולומד?" נטול כל מלת עידוד, הוא מטיל את האחריות על כתפיה ועל הקב"ה, ואומר: "תתפללי על זה".  

נשיות משוחקת

הסרט השני הוא סרטה הבוסרי והסוחף של ג'יין ביבי, בת לעדה הגיאורגית, המתעדת את היחסים המשפחתיים והתסכול שלה ושלהם מכך שהיא מפרת מוסכמות סדרתית: חיה עם גבר שאינו מהעדה, ללא נישואין, מביאה עימו ילד ובוחרת להמשיך בלעדיו.

ביבי, סוערת ומרדנית יותר מאליצור, מפנימה פחות את הצורך שלה להתחפש למה שהקהילה שלה מכריחה אותה. כמי שמילדוּת מקבלת מתנות "נדוניה" מרגיזות, מחבתות וסדינים מבנות המשפחה, אך בעלבונה מאבדת אותן לטובת תרומה שמסרה אימה המיואשת לזוג אחר שכן בחר להתחתן, היא הופכת כמו אליצור, לקורבן כפול: פעם של מערכת הנורמות הנוקשה, ופעם של הפרתן. כבר בתחילת הסרט, ביבי מסירה את המסיכה הנשית המקובלת ומספרת לנו שבן זוגה טרם פרידתם עוסק במטלות הבית בעוד היא מפרנסת אותו. למרות שהיא נהנית להקניט אותו על כך, היא מצהירה שאין לה שום בעיה עם חילופי התפקידים הללו.

הנשיות כמטאפורה של נשף מסיכות, נדונה על ידי תיאורטיקנים כג'ואן ריברה, ז’אק לאקאן וסלבוי ז'יז'ק. הם פיתחו בזה אחר זה את הרעיון שנשים מסתתרות מאחורי תחפושת שמחצינה נשיות משוחקת, המותאמת לפנטזיה גברית. נשף המסכות הזה הוא מרכזי ביצירה של נשיות שגברים מוכנים לסבול. למרבה האירוניה, זוהי הסיבה שלאקאן אמר "האשה לא קיימת", כיוון שללא המסיכה, היא היתה שקולה מגדרית (לא ביולוגית) לגברים. המסכה פותרת את משבר ההזדהות הגברית בכך שהיא מאפשרת לגברים להגדיר את עצמם ביחס למה שהם אינם: נשים.

מכיוון שאף אשה אינה פטורה לחלוטין מהתפקוד הפאלי הגברי, אומר ז'יז'ק, אף אחד מהם אינו יציב לגמרי: במקרה האחד, האשה מופנמת ובשני מוחצנת. חלק ממנה מועבר לתפקוד הפאלי וחלק ממנה פטור ממנו. אבל בניגוד לגברים, הטריק של מסכת הנשיות הוא להסתיר את הסוד הנשי. כלומר, בניגוד לגבר, שפשוט מנסה לתת את הרושם שהוא באמת מה שהוא מתיימר להיות, האשה מוליכה שולל. היא מציעה את המסכה כמסיכה, כעמדת שווא, כדי לעורר את החיפוש אחר הסוד שמאחוריה. בהתאם לכך, הפילוסופית ג'ודית באטלר טענה שהמגדר הוא פרפורמטיבי: חיקוי של ריטואלים שעוברים מדור לדור, מופנמים היטב, ומוצגים כהופעה בעלת איכויות תיאטרוניות, ממש כפי שהמסיכה היא משחק תפקיד.

בצומת זה מצטלבים הסרטים. עניין הנישואין הוא אלמנט עיקרי בשניהם. החתונה היא טקס ציבורי המחבר רשמית בין אנשים ומתיר את המגע הגופני ביניהם. זוהי התרת הנשיות תרתי משמע. לכן היא נתפשת כאלמנט מסדיר המייצר ציות ושקט חברתי. מכאן שמדינות למשל אוהבות זוגות נשואים ולכן מעודדות מתן משכנתאות ושאר הטבות עבורם. הפוטנציאל לשקט הזה נובע ברובו מהציפייה להסדרת חיי מין רצופים וזמינים. בחברות מסורתיות, הנשים יכולות לשחק אחד משני תפקידים בינאריים ומתנגשים: תמה או זונה. שם, הצורך מוביל את המעשה. מי ש"הגיע לפרקו" ולא הוסדרו לו יחסי אישות כשרים עלול להפוך נפיץ ומסוכן חברתית. זו אחת הסיבות שאימה של ביבי הובלה לחופה בגיל 14. ולא, לא כי זו היא שהיתה מסוכנת, אלא כי בעלה המכה לעתיד, היה. כך, רוב הנישואים בגיל צעיר מתבצעים במסווה של שידוך, התאמה, "נפש תאומה", "זיווג משמיים", אך מקפלים בתוכם הסדר כלכלי וגופני, שידה של האישה בו אינו על העליונה.

בשני הסרטים מייצג הפער הדורי בין הורים לבנות גם פער אידאולוגי שעיקרו מתבטא בתביעת דור הבנות לשאול, להבין, ואף לערער על המצב הקיים. הסבתא כמוסד משפחתי מייצב ומנחם בשני המקרים, מהווה כתובת לשאלות שההורים עדיין אינם רפלקסיביים מספיק בכדי להשיב עליהן. הסבתות (המקסימות של שתיהן), בעלות הפרספקטיבה וחוכמת השנים, משוחררות יותר מהצורך לעמוד בקריטריונים חברתיים נוקשים משום שהן בעצמן בלימבו של הזיקנה, שמעקר נשים מנשיותן ומשקף להן את החיים בצל הפטריארך. דווקא הן רואות את המצב נכוחה, פתוחות וכנות ומבקשות את אושרן של הנכדות, לעומת האימהות שקושרות את אושרן ואישורן החברתי בזה של בנותיהן. אימהותיהן של ביבי ואליצור, שהן דמויות דוקו נפלאות, מלאות טענות כרימון. הן משעתקות בבנותיהן את כבלי המסורת והדיכוי שהן חוו, ומטילות עליהן אשמה כבושה כשהמסכה מוסרת, ההצגה משתבשת, ומערערת סדרי עולם.

הסרט "מסכת פאה" יוקרן הערב והסרט "אשה של בית" מחר. שבוע הבימאיות והיוצרות בסינמטק תל אביב יימשך עד ה 8.9.

ג'יין ביבי (מימין) ואמה, בסרט "אשה של בית".
ג'יין ביבי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#