"מוות ליואב קוטנר, מוות למיקי מאוס": רטרוספקטיבה לאלטרנטיב-רוק של שנות ה-90 - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מוות ליואב קוטנר, מוות למיקי מאוס": רטרוספקטיבה לאלטרנטיב-רוק של שנות ה-90

ארבעה סרטים הוקרנו בערב ניינטיז בסינמטק תל אביב, והזכירו איך לא מזמן היה כאן שבט, אבל היתה אופציה תרבותית להתנגד לו. נושאי המגבעת, אאוסוייס, פלסטיק ונוס ועיתונאי הרוק האוונגרדי קובי אור הם סיבה טובה להתכנס ולחשוב מה היה אז שאין היום, ומה עדיין לא זז מילימטר

תגובות
התקליט "נושאי המגבעת"
דניאל צ'צ'יק

כש"מתנה לחג" יצא באלבום "מי רצח את אגנתה פלאסקוג" של נושאי המגבעת, אייל, אשר זה מכבר הצטרף לחטיבת הביניים, זימזם אותו ללא הרף. אנחנו, הבנות, נדלקנו מהשיר, אבל לא פחות מאייל, שקטף בזכותו הילת מגניבות בלתי מתאמצת. בהיעדרם של יוטיוב, ספוטיפיי והיכולת לממש סיפוקים מיידית, הרבה לפני ששמענו בכלל את השיר המקורי, נאלצנו לסמוך על אייל שקלט את המסר הטקסטואלי ואת ההגשה הספק צועקת-ספק אדישה של אוהד פישוף הסולן, ושזמזם אותו בכזה דיוק שאפשר גם לנו לשיר אותו, כאילו נכחנו אתמול בהופעה של "המגבעת".

אחר כך כבר ראינו אותם ב"זהו זה" והיו קוטנר, ועיתונים, ומקומונים, וידענו יותר, אבל אז גם התוודענו באיחור מביך ל"אינקובטור" של פורטיס, ול"איגו אינטריגו" של הקליק, ואוזן הנעורים האפרוחית והעדרית שלנו נדדה, ונחה לבסוף בשלווה על "משינה" ו"איפה הילד". ה"מגבעת" הפכו לאפיזודה חולפת, מה גם שהם התפרקו.

את התחכום הנונסנסי והפוליטי והמחשבה המוזיקלית מחוץ לקופסה הישראלית גיליתי מאוחר יותר, כשכבר לא ניתן היה לראות אותם בהופעות. כשראיתי לבסוף את פישוף בהופעה חיה זה היה ב-2001 על בימת הביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בוונציה, שבה עבדתי כסטודנטית. הוא כבר היה בגלגולו השני כרקדן מחול מודרני במיצג של האמן אורי קצנשטיין.

בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית הופיעו דברים מעניינים, אבל לא הרבה מהם בעטו בחן ובכוונת מכוון במכונה הבורגנית, הלאומית, שמשתקפת למשל בסדרה הדוקומנטרית, הסחית אך יעילה, "בית-פזמון", המשודרת ביס דוקו. אם היו יציאות מיוחדות הן לא בהכרח הופיעו בצורת רוק מכסח קרומים. ערן צור, למשל, עם ליווי הצ'לו של יובל מסנר, או מאיר אריאל "הטרובדור" עם הגיטרה והקלידים, או שנים אחר כך הבילויים עם הסאונד הקברטי שלהם.  

ובכל זאת, הערב הזה סיפק הזדמנות לצפות בארבעה סרטים שהופקו לאורך שנות התשעים, וכמעט בלי להתכוון הקפיאו איזה רגע גועש בהיסטוריה התרבותית של כור ההיתוך הדמיוני. שלוש להקות רוק, ועיתונאי מוזיקה אשף מלים אחד, בסרטים לא ארוכים, מספרים סיפור של אלטרנטיבה שהיו בה אסתטיקה אודיו ויזואלית ממחוזות הפאנק-טראש-רוק המחוספסים והכעוסים.

"שמים שרוטים של גלויה" של חן שינברג, מספר את סיפורם של נושאי המגבעת, להקה שיותר משזכתה להצלחה מסחרית בזמנה, זכתה לעלות לדרגה של מיתוס בקרב יודעי ח"ן. הסרט עצמו, בהתאם לז'אנר, מביא קטעים ארכיוניים מהופעות ו"ראשים מדברים" שבונים נרטיבה פנימית וחיצונית על היווצרותה ופועלה. הסרט המעניין מקדם את הרעיון שמעבר ליצירתיות המתפרצת והשימוש האוונגרדי לשעתו בשפה הם לא חיפשו את החיבוק הישראלי, שאמנים כל כך כמהים אליו. שרון מולדבי, המרואיין בו, מיטיב לתאר זאת באומרו שבניגוד לשלום חנוך, יהונתן גפן, יענק'לה רוטבליט או מאיר אריאל, שכתבו טקסטים מרובי תוכחה כלפי המציאות הישראלית אך עשו את זה כמו "בנים המורדים באבות, או מרד מתוך המשפחה, מאהבה", נושאי המגבעת "היו הראשונים שבאו ואמרו אנחנו לא מרגישים חלק... אנחנו לא שייכים".

בהמשך ישיר לכך, "אדום שחור כחול לבן", בבימויו של דוקי דרור חד העין, הגדיל לעשות והאיר פינה חשוכה בפאזל התרבותי הישראלי של אז, בהגדירו את גבולות השיוך וההדרה שלו. בתיעוד של "אאוסוייס", הלהקה הפחות מוכרת מבין השלוש והאוונגרדית ומנומקת מכולן, הוא מספר לנו את סיפורם של עולי ברית המועצות שהגיעו עם מטען תרבותי עשיר ומסורת של התנגדויות שלטוניות אפילה ומבוססת, ומתמקד בדמויות המהפנטות שהרכיבו את הלהקה ובראשן הסולן, אנטון וייס.

האינטלקט שלהם, הזרות, "הגטו הרוסי" שהם מתארים, הקושי להרגיש שייכים למקום שבו הם חיים, כמו גם לזה שממנו באו, הוליד פרץ של יצירתיות מתנגדת שביקשה להיות חלק ממשהו גדול יותר מאשר המקום הקטן שאליו נקלעו. כפי שאמר אחד מהם: "להיות מהגר זה מאוד מעניין, אתה רואה מבפנים תרבות אחרת וגם רואה מרחוק את תרבות האם. אני בעצם רוצה להמשיך להגר". בכך הוא סימן את עצמו כמי שרק עובר כאן בדרך לעוד מקום, כאזרח העולם המבקש להתחבר לתרבות אוניברסלית נטולת לאום. בשיר הסוגר את ההופעה המתועדת בסרט הם שרים "מוות ליואב קוטנר, מוות לקורט קוביין, מוות ליהודים ומוות לערבים", ומותקפים באלימות על ידי פאנקיסטים באוטומט פטריוטי, שלא מבינים את האירוניה.

אנטון וייס

כדי להעמיק את תחושת הניכור מגיע "אור קשה, אור רך", סרטו השני של חן שינברג על עיתונאי הרוק החד פעמי קובי אור. בסרט הזה אנו נזרקים לגמרי מכל הקולקטיבים ומסופר לנו סיפור אישי יותר, של מי שלמרות היותו בן המקום חש זרות ודחייה, שהולידו בו את הכמיהה לכתיבה ולצריכת מוזיקה מאתגרת וחדשנית.

בחיפושו המתמיד אחר עומקים רגשיים ואינטלקטואלים כותב קובי אור: "אתם חושבים שאני מנפח לכם את השכל, אבל בעצם אני מנפח לכם את האבובים שיצילו אתכם מטביעה בבינוניות". זהו פורטרט נוגע ללב על פגיעות וחשיפה דרכה אנו לומדים גם על כוחה של מוזיקה.

קובי אור

ולבסוף, אחד מסרטיו הראשונים של ניר ברגמן, "רעש בשקט" על פלסטיק ונוס והסולנית הכריזמטית רונית ברגמן, אחותו. הסרט, למרות בוסריותו, מעניין באופן שבו הוא מציג חברי להקת נויז ישראלית, שמבקשים את נפשם לצאת מהמקום החונק הזה ולמצוא להם ביטוי יצירתי ברוק העולמי, שהוא נטול שורש לאומי ושפת אם. כפי שאמר בזמנו יורם גור, בסיסט הלהקה ובן זוגה אז של ברגמן: "כשאנחנו כותבים שיר, אנחנו כותבים שיר לעולם. לא לישראלים, או לערבים, או לתוניסאים, או לאנגלים. כותבים את זה לאנשים".

משקלם הסגולי של הסרטים שהוקרנו לא מצוי בהכרח באיכות ההסרטה או העריכה שלהם. במונחים של היום חלקם נראים מיושנים לדוקו הישראלי, שהפך למהוקצע ומשויף. כוחם ברעיון התוכני שהם מביעים ובעצם התיעוד של פיסת ההיסטוריה התרבותית, המקומית, שיותר מאשר העידה על היוצאים מן הכלל העידה על הכלל התרבותי הישראלי בשנים ההן, אולי עד היום. מהסרטים עולה הרבה עיסוק בטקסט משמעותי, או לסירוגין נונסנסי אבל מתוחכם, ניסוח רעיונות פוליטיים פילוסופיים העומדים מאחורי המוזיקה, הרבה אקספרימנטליות מוזיקלית ללא חשש מהבעה ווקלית עוצמתית ולאו דווקא "יפה" במונחים שמרניים ואימוץ בפועל של סממני תרבות-נגד שלא פחדה להתנגד לשבט ורצתה להיות חלק ממשהו גדול ואוניברסלי יותר.

הסוציולוג, חוקר המוזיקה והתרבות מוטי רגב קרא לכך "טקסים של קוסמופוליטיות אסתטית". לשיטתו האמונה הרומנטית באפשרות של מוזיקת הרוק בכלל, ובישראל בפרט, להיות אמנות אוונגרדית, וההתגייסות האישית של הדמויות בסרטים לממש זאת, היא המזהה יותר מכל את התקופה ואת חברי הלהקות שתועדו. בספרו האחרון על מוזיקת פופ ורוק במודרניות המאוחרת הוא מסביר בין היתר, כיצד תרבויות אסתטיות של רוק קורצות לקוסמופוליטיות משום שהן מוהלות את השיח עליהן ברעיונות סמי-רומנטיים על היכולת של המוזיקה הזאת לשמש גשר בין דתות ולאומים עוינים. בנוסף, רוב העשייה המוזיקלית בעשור הזה התנהלה טרם כניסתו של האינטרנט לחיינו, והיכולת לייצר אוספי מוזיקה עצומים היתה מוגבלת. לכן המאפיין העיקרי של התקופה כפי שהיא משתקפת בעיני המעריצים, הצרכנים ומה שרגב מכנה "האינטליגנציה" של הרוק – מומחים כמו קובי אור – היה הפיצול בין השיח והידע הנרחב על רוק לבין ההיכרות האמיתית עם החומרים המוזיקליים שבהם דנים. זוהי הבחנה מעניינת בעיקר כשעוסקים בתחומי האינדי-אלטרנטיב-רוק, המהווים בדרך כלל אישור לטעם טוב ולסגנון, לחסידיהם. במילים אחרות, רבים ממי שידעו על פועלן של הלהקות מעולם לא שמעו יותר משני שירים שלהן, אם בכלל, אבל הם יודעים לנמק מדוע מגיע להן תו איכות.

לבסוף, אחד הדברים שעדיין לא השתנו הוא צרכני תרבות ויצרניה מחבר העמים לשעבר, שאמנם הגמישו את גבולות הגטו אך עדיין נשארו מובלעת רעבה לתרבות רוסית חתרנית ואלטרנטיבית, כפי שניתן ללמוד מהסרט "ילדי פרא", שעליו כתבתי לאחרונה:

לראיה, ובמקרה לגמרי, אומן הנויז והבסיסט של להקת אאוסוייס לשעבר הוא סרגיי אנגל, אביו חובש הכיפה (כעת) של אהרון המופנם מהסטודיו הקסום לאנימציה "ילדי פרא", לילדי העלייה הרוסית בירושלים. זהו פרט טריוויה שנראה לכאורה בלתי רלוונטי, אך הוא מעיד רבות על פני הדור ההוא וגלגוליו, על כך שיצירתיות היא לא רק תורשתית אלא מוסללת משפחתית ותרבותית ועל כך שייתכן שמהפכה היא גם עניין של אמונה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#