"פרלמן": הרבה אגדה וקצת איש - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פרלמן": הרבה אגדה וקצת איש

הבו לנו סלבריטיז חשובים המתחככים במיני פוליטיקאים ואמנים חשובים בעולם ונעשה עליהם דוקו רך ונעים. על בגידת המתעד והסגידה לכוח בסרט על הכנר יצחק פרלמן

תגובות
יצחק פרלמן
באדיבות יס דוקו

דמיינו נוצת פלומת אווזים, עגלגלה, רכה, נעימה וחסרת משקל, נשמטת מאצבעותיכם. היא מתבדרת ברוח הנפילה, מפלסת את דרכה בתנודות איטיות. ואז, כשפוגשת לפתע את רצפת החדר היא נזרקת בחבטה איומה וקולנית עד כדי כך שמרעידה ממש את קירותיו. מפתיע, לא? מה השתבש? מי לא ביצע מלאכתו כהלכה? כוח הכבידה? מסת הנוצה? אולי דחיסות האוויר? או שהיתה זו בכלל רצפת החדר, שדעתה השתבשה עליה?

יצחק פרלמן, הכנר היהודי המפורסם, בן ה-74, הוא גיבור סרטה של אליסון צ'רניק, דוקומנטריסטית חרוצה מניו-יורק, הנדמית כחובבת תיעוד של  גיבורים מפורסמים ובעלי שררה בתחומם. צ'רניק שתיעדה ביעילות נטולת יומרות אומנותיות אומנים כג'ף קונס ורוי ליכטנשטיין, ומעצבי אופנה כמרטין מרגי'אלה נוגעת שוב באבק הכוכבים עם סרטה הנוכחי, הניתן לצפייה ב'יס דוקו'.

מחד, צריך אומץ לצאת לדרך לתיעוד שכזה. החשיפה היא גדולה, הסיכוי לא לְרצות את הגורמים המעורבים הוא גבוה, ועימו עולה הסיכוי לסגירת דלתות בסרטים עתידיים. מאידך, אם הסרט מספק הצצה אינפורמטיבית דיה לחיי המצולמים, והוא מענג בדרכו, אותה החשיפה שיכלה להיות מסוכנת, הופכת את המתעדת עצמה לסוג של כוכב. הנה, סלבריטאי-על נתנו בה את אמונם, היא זו שנבחרה להכניס את המצלמה לחייהם, זיכתה אותם בהדהוד נוסף של ההכרה והפרסום שהם רגילים להם, וזכתה לתפוצה מרשימה של סרטה בבתי הקולנוע, להזמנות לפסטיבלים, ולראיונות בעיתונים מובילים.

בדיוק את העסקה המשתלמת הזו ארגנה לעצמה צ'רניק בסרטה הנוכחי על פרלמן. מצלמתה מלווה את הגיבור בחדרי הבית הציבוריים (בלבד), בפגישות עם קולגות וחברים, בתמרוני הרכב ברחובות תל אביב, בה הוא מרגיש בן המקום, ובמפגש עם הכינור, המוסיקה, תלמידים, אנשי המקצוע, ובני המשפחה שסובבים (ומעריצים) אותו.

וכמה שזה נעים, קל, ורך לצפות בפרלמן מתנהל לו בפסגת עולם המוסיקה. ממש כמו להביט במחול האווירי של נוצת האווזים בנפילתה האיטית. למה לנו להכביד על עצמנו עם הכוחנות והפוליטיקה הכרוכים במעמד הנכסף אליו הגיע? בסרט מצטייר פרלמן, כאיש רב קסם, יהודי לגמרי "משלנו", נראה צעיר מכפי שנותיו, חביב ונגיש. אפילו העברית התל אביבית אותה דיבר עד גיל 13 נשמעת כמעט מושלמת, אלמלא התלכלכה במבטא אנגלית אמריקאית, כאילו למד את העברית שלו באולפני "תגלית" או בחב"ד ברוקלין.

אז מה בעצם הבעיה? שבשביל להגיע להיות פרלמן, אחד המוזיקאים הבולטים בעולם כיום, לא מספיקים החיוכים, הבדיחות היידישאיות החביבות שלו, או אפילו הדימוי המשפחתי-ציבורי הבורגני, שבני גילו הצופים בסרט, ודאי מתרפקים עליו. אפילו הגניוס היהודי שהוא כל כך מתהדר בו, זה הממליך אוטומטית נגני כינור לעילויים כחפץ ומנוחין, לא מספיק כאן. דרושים כאן כישרון, התמדה, חריצות, ומן הסתם גם חתיכת מרפקי ברזל שצ'רניק מתעלמת מהם במופגן.

הגניוס היהודי ממליך אוטומטית נגני כינור לעילויים
באדיבות יס דוקו

סוד המבע הדוקומנטרי קשור במרחק התיעודי הנכון או אולי במיתון התשוקה לכוח. צ'רניק התאהבה במושא התיעוד שלה ונכבלה בדימוי הציבורי אותו הוא מתחזק. הסרט המהנה שלה, חייבים לומר, הוא שיעור מרתק לתלמידי דוקו, על מה קורה כשהמתעד והמתועד מתמזגים לאחד, והמתעד מוותר על הבחירה והיכולת לשקף את המציאות על מורכבותה. צ'רניק כל כך רצתה לצלם את הסרט הזה שנתנה לפרלמן "לביים" אותו, או לפחות לרמוז רמזים גסים כיצד צריכה להיראות התוצאה הסופית. וגם אם לא, זה מה שיצא: סרט תדמית מתוק, סוחף, אך נמנע מלעסוק בסוגיות מעמדיות או פוליטיות שהסיפור הזה משווע להן, ונמנע מלעסוק ב"אחורי הקלעים" של מה זה להיות פרלמן באמת. מה שאנחנו הצופים קיבלנו זה את הפרסים, התשואות, הבית הניו יורקי רחב הידיים, הזוגיות היציבה (וכמה אשתו רצתה אותו כשרק הכירו), תמונות המשפחה במעלית הפרטית, ארוחת ליל שבת משפחתית (חמימה כמובן), מטבח שמבשלים בו (כרובית) משל "אנחנו אנשים רגילים, כמוני כמוך", הבלטה של תכנית המצויינות שייסדו הפרלמנים לנגנים צעירים, משל "אנחנו מלאי כוונות טובות כרימון".

טובי ויצחק פרלמן. מלאי כוונות טובות
באדיבות יס דוקו

לאורך הסרט נראה פרלמן עם כל מיני פוליטיקאים ואומנים חשובים, וכך מתקבעת בתודעה החשיבות וההכרה המקצועית הבין לאומית להן הוא זוכה. שני מפגשי פסגה יצירתיים מתועדים במהלך הסרט. האחד, כאומן אורח בהופעה של בילי ג'ואל, והשני בהקלטות עם הפסנתרנית המוכרת מרתה ארחריץ'. עם ג'ואל הוא לוחש למנהל המופע שהיה רוצה לנגן כמה מהקטעים סולו כי הוא מוצמד כל הזמן לעוד כלי נגינה, "אחרת מה הטעם"? ועם ארחריץ' באולפן ההקלטות הוא מבקש מהטכנאי להבליט יותר את נגינתו, תוך שהוא מעווה את פניו: "אני חושב שהפסנתר חזק מדי...או שתתנו לי קצת יותר כינור!". ההבחנה המינורית הזו של אגו המבקש מקום להכילו, מתערבלת כל כך יפה עם החשיבות של הרגע, עם המומחיות המקצועית של פרלמן, ועם הנינוחות החביבה שלו, שהכוחניות הגלומה בה מתמסמסת מולם.

מופיע עם בילי ג'ואל במדיסון סקוור גארדן
מתוך האתר הרשמי של פרלמן

ובכן, ההשתחוויה בפני כוח היא אנושית כמעט כמו התאווה לכוח עצמה. הרבה יותר קל לתעד נאמנה ילד, פליט סודני, או קהילה חריגה, פשוט כי הכוח שלהם מחוץ למסך הוא מוגבל ובלתי מאיים על המתעד, ובנוסף ההזדהות עמם נבראת למרבה הצער, מתוך רחמים. ואילו הסיפור שהבימאית מספרת על יצחק פרלמן רב העוצמה הוא בעייתי כי הכוח האמיתי שככל הנראה הביא את הגיבור עד הלום, ואמור היה להשתקף במצלמתה הוא מעומעם במכוון. במקומו בולטים לעין תנאי הסכם מרומזים בינו לבינה לגבי מידת החשיפה שהתאפשרה: אפשר ממש לדמיין את המו"מ בינה לפרלמן בתהליך הצילום על חלקים מחייו האישיים שיוצגו לראווה (בעיקר טובי, אשתו הלבבית).

אפשר גם לנחש כיצד סיפור נכותו של פרלמן, שלקה בפוליו בילדותו, ענה על דרישת הבמאית למידת מה של פגיעות אנושית בים ההצלחות להן זכה. מעין ליטרת בשר מינימלית שתכסה על כל החולשות שלא נחשפו. וזה באמת חתיכת סיפור גבורה והתגברות. ואני כותבת את זה ללא ציניות. בתור נכדה לסבתא אהובה, שהתמודדה עם נכות כל חייה, אני מזדהה עמוקות עם הסיטואציה. אבל בניגוד לסבתא שלי, ששיתפה אותי ברגעי הבדידות, הקושי, הפחדים, והחריגוּת שעברו עליה כילדה, כל אלה אצל פרלמן, למעט היותו בן יחיד להורים גלותיים, מוכי הטראומה האירופית, כמעט ולא נוכחים. הנכות היתה מגבלה ולעתים היתה מנוף (ותמיד ביחס לקריירה בלבד), זה המקסימום שתשמעו ממנו. שערו בנפשכם כיצד רוחות סוערות שכאלה, של עניינים שבנפש, לו נחשפו, היו מעיפות ומסחררות את הנוצה שלנו לכיוונים בלתי צפויים, מאיצות בה או מטיחות אותה אל הקיר דווקא.

אז כמה זה חמור כשהסמכות הנרטיבית של המתועד משתלטת על זו של המתעד, והופכת את היוצרות? הבמאית בוחרת בנרטיב של פרלמן ולא מחטטת מעבר לו. והנרטיב הזה הוא סיפור הצלחה של מעבר ממצוקה למוביליות אישית מבוססת כישרון, ללא שום מראה ושיקוף אלטרנטיביים. אם קיימים, הם כל כך מרומזים שעוד עשויים לעשות נעים בגב למי שאינם מתורגלים בעיבוד ביקורתי של חומרי תרבות. הסוציולוג פייר בורדייה קרא לזה "האשלייה הביוגרפית": הצורך של אדם לספר את סיפור חייו תוך שהוא רוקם לתוכו קוהרנטיות נסיבתית, מטרה, וייעוד, המסופרים כאירועים על ציר זמן בסדר כרונולוגי סלקטיבי. כל זאת כדי ליצוק משמעות אמיתית לסיפור החיים שלו, גם אם היא נוצרת באופן מלאכותי. גם פרלמן מציב כאן את ה"אני" הכמעט דמגוגי שלו במרכז, ללא פגמים ושריטות למעט אחת, נכותו, שלא ניתן להתכחש לה, וללא שום מורכבות. גם לא פוליטית.

מצטייר כרב קסם חביב ונגיש. ללא שום מורכבות. גם לא פוליטית
באדיבות יס דוקו

כך למשל, פרלמן מקבל באהבה את מדליית החירות הנשיאותית מידיו של אובמה הליברל, ויושב לארוחת ערב קפוצת ישבן בבית המלוכה הישראלי אצל הנתניהוז. צופים אוהדים עוד עשויים לרחוש לו כבוד רב יותר על ההתחככות הזו. והבמאית זורמת עם הגמישות העמדתית שלו. כמוה גם הוא מפדר את אפו באבק כוכבים. כמוה,  ולמרות מעמדו הוא עדיין מבקש הכרה והתחככות במוקדי הכוח. כולנו היינו רוצים, רק שהוא באמת יכול. כשהוא נשאל על ידי בתו בבוקר האירוח, האם הוא מתרגש לפגוש את נתניהו? הוא משיב: "פגישה עם כל ראש מדינה היא מרגשת במידת מה. (זה) לפגוש ראש מדינה! אנחנו לא חייבים לדבר על פוליטיקה".

הא-פוליטיות המשוועת הזו זולגת גם לסצנה נהדרת שעוברת חלק, כמעט בלי שום הבעת עמדה. אם צ'רניק רצתה לומר שם משהו היא כל כך נזהרה, שרוב האנשים אפילו לא יחושו דגדוג קל של אי נוחות. וכך זה הולך: פרלמן נמצא באולפן הקלטות  בפריז עם הפסנתרנית הידועה מרתה ארחריץ'. לאחר עבודה ממושכת, פרלמן נדרש אל השירותים. המולה קלה מתעוררת משום שהוא ממתין כבר 15 דקות להיכנס לשירותים והדלת לא נפתחת. בעודו מוקף בפמלייה שלמה, ביניהם מנהלתו האישית ואשתו, ההמתנה מתבררת כהומלס שהתעלף בשירותי האולפן היחידים. המנהלת אומרת בטרוניה למצלמה, שיצחק לא יוכל להמשיך בהקלטה עד שיוכל להשתמש בשירותים. אנשי אבטחה מעירים את ההומלס ששוכב על בטנו וחוסם את הדלת, ומשחררים את השירותים, כאילו שחררו את הבסטיליה. כולם נושמים לרווחה על כך שיכולים להמשיך במלאכה הנשגבת של הקלטת אחת הסונטות של באך בידי שני המאסטרים. כבוד הכנר, החופשי כעת להטיל את מימיו, אומר במבט מחוייך ומעט מאשים, שזו פעם ראשונה שזה קורה לו. לכאורה רגע מזוכך של אנושיות בריאה, הפוגה קומית, הנה לנו קצת מבוכה ופגיעות של אחד האדם. אבל גם כאן, צרכיו של פרלמן גברו בעדיפותם. לרגע אחד אפילו, איש לא שאל את המעולף לשלומו, איש לא הציע לו עזרה, וההקלה שבסילוקו היעיל מעילפון המבטחים שלו, השאירה ריח  מעמדי מתנשא, חזק ביותר.   

בכל יצירה מגולמים תפיסות עולמם וערכיהם של היוצרים. יצירה היא רק מסגור ומיקוד של חתיכת מציאות על פי נקודת ראותם של אלה שבחרו לייצג אותה. אבל כללי המשחק הם כאלה שעל הדוקומנטריסט לייצג נאמנה ככל הניתן את פיסת המציאות עליה הוא מטיל את הזרקור. ככל שעבודת התיעוד פחות מעובדת, פחות מבויימת, פחות "מפוסלת" עריכתית, היא נאמנה יותר. עם זאת, ייתכן שתשלם את מחיר הסיפור שהופך כל סרט לנגיש יותר. את מאזן האימים הזה, חייב כל מתעד לשנן השכם והערב ולהחליט החלטות רבות משמעות לסרט, לדמויותיו, לקהלו ולפיסת המציאות המיוצגת בו. זה לא שהאיש לא מענטש – הוא ללא ספק ביטוי מזוקק של הגניוס היהודי. אבל לא רק. על מתעד מודע, מוטלת הציפיה להביא תמונה מורכבת יותר.

לסיכום, אפשר להבין למה הסרט היה בעשירייה הפותחת בקטגוריית "חביב הקהל" בדוקאביב 2018. זה לא מהדוקואים החמוצים האלה, הפוליטיים, האומנותיים שמשאירים אותנו עם דיכאון מר ונקיפות מצפון עד הדוקו הבא.  אבל גם בקלילותו הנוצתית הוא בוגד במחוייבות הז'אנר, כשמתעלם ממכת המציאות וממשיך לרחף ללא הפרעה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#