מפה יוצאים רק בארון: מה קורה כשהסביבה מצפה מגברים להיות גיבורי צבא? - דוקומניה - הבלוג של רוני דורות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפה יוצאים רק בארון: מה קורה כשהסביבה מצפה מגברים להיות גיבורי צבא?

הסרט "אליפלט דוד שלי גיבור" מגולל סיפור מפתיע על הנצחה וגבריות החיילית. בלוג הצילום "חשיפה" מביא תיעוד מרגש לאב המתמודד עם פוסט טראומה. כשהחוטים נטווים והתמונה נרקמת אנחנו מקבלים אשרור אכזרי לכוחניות של חברות קולקטיביסטיות, לפולחן המוות הצבאי ההירואי, ולסכנה הקיימת בהגדרות קשוחות של מה נחשב טבעי

תגובות
אליפלט
נדב בן צור / דוקו ye

ב-2010 ריאיינתי חייל משוחרר ששירת כלוחם בחטיבת כפיר, בדרום הר חברון. הבחור שהיה מבריק ומנומק סיפר סיפור סתמי לכאורה, על הבית בו גדל, אבל אני לא שוכחת אותו כבר כמעט עשור: לדבריו היה תמיד נמוך ורזה מכפי גילו. כשהחלו ראשוני חבריו לקבל הודעות גיוס וזימונים הוא שקל 40 קילוגרם ולא התקרב אפילו במילימטר לפרופיל קרבי, ודאי לא לגבריות. כיוון שגדל כנצר למשפחת לוחמים פטריוטית – סבו הפלמ"חניק ואביו ואחיו הצנחנים, היו בעלי עבר קרבי מפואר – היתה בבית הסללה אגרסיבית להכשיר גם אותו. העניין הפך לפרויקט משפחתי תומך בהובלת אביו, שהשקיע בו אלפי שקלים ושילם עבור דיאטות השמנה עם מוצרי אבקות ושייקים, ובתכניות אימונים מפרכות ומינויים לחדר כושר. 

המשימה הוכתרה בהצלחה והבחור אכן גוייס לבסוף כלוחם. לאחר תקופה של שירות צבאי קשה ומעורר מחשבה, הוא חווה את מה שהוא מכנה התפכחות. ניסיונותיה של אימו לשכנע אותו ללכת לקצונה, למרות הקושי הנפשי והפיזי שחלק עימה, גרמו לו להבין עד כמה הוריו "התמכרו" לשכרון הגבורה הזה, ולמיתוס הבן הלוחם. הוא אפילו הטיח בהם פעם שאין משהו שהיו רוצים יותר משהוא ייהרג, כדי שגם הם יוכלו לומר שבנם הוא חלל צה"ל. 

באחד מסופי השבוע בהם שב לאחר שבועות מטריפי דעת במחסומי עין עריק ושכם, ככל שהתקרב הביתה גבר כעסו על מפקדיו, על הצבא, על הסיטואציה הכוחנית שנכפית עליו יום יום, אבל בעיקר על הוריו, שלתחושתו היו בכלל מוכנים לשלם את מחיר אובדנו.

בזעמו, תקפה אותו רוח שטות אכזרית. הוא צלצל לדירתם באינטרקום מלמטה, הרצין והנמיך את קולו כדי שלא יזהו אותו, ואמר לאימו שענתה: "שלום, אנחנו מקצין העיר, מבקשים למסור למשפחה הודעה מצערת. תוכלו לפתוח?" ההתחזות, כך סיפר, הצליחה מעל למשוער. הוריו התרסקו למול הדלת הנפתחת, בדיוק כפי שקיווה.  

"אליפלט, דוד שלי גיבור", סרטו של שקד גורן שהוקרן בערב יום הזיכרון ביס דוקו (וכעת ב- VOD) , זוכה פרס הבימוי בפסטיבל ירושלים 2018, לוקח את חומרי הסיוט האלה, בהם ילד פגיע בתוך גוף חייל אמיץ, נאלץ לצפות בהוריו מוכנים לאפשרות להעלות אותו קורבן בשם קולקטיב כלשהו, ומראה לנו שסיוט העקדה הזה לא כל כך דמיוני. גורן בונה מחומרים ביקורתיים שרבים מאיתנו כבר יודעים למלמל, סיפור מקורי ומרגש, מבלי ללחוץ עם מניפולציות זולות. 

שקד, נכד לסבתא שרה, בת ה-90, מבקש לממש את זכויותיה כאם שכולה ולהשיג לה עזרה ביתית בסיוע משרד הביטחון. סיוע כזה מסתבר, מגיע למי ששכלו ילדיהם במהלך קרב או פעילות מבצעית. בירור קצר מעלה שעמי, דודו המת של שקד, שזִכרו תמיד הונצח במשפחה כגיבור לוחם במלחמת ששת הימים, לא בדיוק נהרג בעת התגוששות עם האויב, ועל כן סבתא שרה לא זכאית לסיוע, כך מתברר.  

חיטוט קל בתיעוד האישי מגלה שהדוד לא מת מות גיבורים "ראוי" בתרבות הישראלית המיליטריסטית, אלא התאבד ביריה בחדר הקיבוץ. מלאכת מחשבת חושפת אותנו בעדינות מחד למכתבים הישנים ששלח עמי למשפחתו ובהם אלפי רמיזות על צערו, על הקושי להשתלב, על תחושת חריגות קשה ובחירה להתנתק, ומאידך מגלה לנו עד כמה סבא יוחנן, אביו של עמי, היה אדם קשה עורף שתמיד חיפש קולקטיב להשתייך אליו בהיותו פטריוט ציוני, איש מפלגת מפא"י ומתנדב מילואים נלהב. 

הסיפור אמנם נטווה שתי-וערב, אך שתי הדמויות הנפקדות, אב-ובנו שאינם כבר בין החיים, הם שני קווים מקבילים שלעולם לא היו נפגשים, אלמלא שקר והסתרה התערבו והסיתו כל אחד מהם ממסלול האמת הפנימית שלו. שיחות מעניינות עם חברי הגרעין ששירתו עם עמי באותה תקופה, מאשרים שתמיד היה "אחר" ושכל קשר בינו לבין גבורה "לא היה ולא נברא". הם מגלים לשקד את סוד המיתוס המשפחתי השגוי, שאיש במשפחה, חוץ מסבא שדאג לטיוח רשמי, וסבתא שלא ברור מה דוּוחה, לא היה מודע לו. הגילוי מתפתח עם הסרט ובעדינותו דוחף אותנו קלות להשלים את התמונה הסוערת רגשית מבלי לגמרי להכריע. 

בסיפור המסגרת מצוי שקד (גורן, הבמאי), שמבלה שעות רבות עם סבתו אך אינו מסוגל לומר לה את האמת על היותו הומו, בתשובה להפצרותיה שימצא בת זוג. רק רמז אחד דק המרחף בקלילות מעל הסיפור כולו אך מעולם לא נאמר בו מפורשות, קושר את כל החוטים ומייצר רקמה עדינה ורב שכבתית ועל כך גדולתו של הסרט: ייתכן שתחושת הניכור והדיכאון שחווה עמי, דודו של שקד, בצבא ובגרעין, בישראל של שנות ה-60 המאוחרות, מקורה בנטייתו המינית שנאלץ להסתיר עמוק בארון. פשוט ומורכב בעת ובעונה אחת. אפשר רק לדמיין עד כמה סבא יוחנן המאצ'ו הארצישראלי, היה מתרסק נוכח התמודדות עם הידיעה הזו. מספיקה ההכרה בכך שבנו הוא חייל חלשלוש שלא מסוגל להביע נאמנות לקולקטיב. הצלבת שתי החולשות יחדיו היתה מחסלת אותו. עמי עזר לאבא ונפרד מהחיים ו"הקל" על כל המערכת המשפחתית-חברתית מהצורך להחביא אותו במחשכים לתמיד. טובה אהבת הגיבור בארון המתים מבושה בחולשת הרוח והגבריות המוטלת בספק, של הגבר-חייל החי. 

בספרו העוסק בחברות הגברית בצבא, חוקר הגבריות והצבא דני קפלן מתאר את פולחן השכול כ"נקרופיליה קולקטיבית" ששימושו המקורי ביוונית עתיקה מקושר לאהבת הרוחות המתות בעולם הבא. הנקרופיליה הקולקטיבית הישראלית המופנית כלפי חיילים, לדבריו היא כזו המקשרת זיכרון והנצחה עם השתוקקות אל המתים הגיבורים שבדימיון הלאומי שלנו נצרבים כגברים חזקים, אמיצים ועטורי תהילה. מן הסתם, טקסי הזיכרון ביום הזיכרון הלאומי מזקקים את התחושות הללו וחונקים ניסיון לשיח אלטרנטיבי.
 
הניסיון לצאת מהארון מול הסבתא המכילה, אך השייכת לדור ההוא שהחביא, הוא גם הבחירה בחיים. תחושת המחנק בארון המטאפורי לא מותירה אלא לבחור בארון הקבורה הממשי. חיים בשקר, משמעותם מוות, רומז לה שקד הנכד ומהדהד את בנה המת. מה תבחרי סבתא? האם תעדיפי את הגדרות הטבע הנוקשות של בני דורך? אולי עם הגיל באה גם חוכמה עמוקה שזורקת הצידה כל מיני מבני חשיבה מקובעים וחשש מאי-שייכות? האם תברכי את נכדך בחיים מאושרים, חשופים לאור וחום? סצינת הסיום קטנה ומרהיבה ומספקת מענה לכל אלה.     

אוסף צילומים העוסקים בהלם קרבד

לתפיסת חולשת הגבריות החיילית פנים רבות. בערב יום הזיכרון עלה פוסט של הצלמת שירז גרינבאום בבלוג הצילום "חשיפה" ובו צילומי אביה המתמודד עם תסמונת פוסט טראומה, ממלחמת יום הכיפורים. התיעוד, חכם ופוצע, דוחף לנו לפנים את האיש שפעם היה הבטחה חייל, גיבור, לוחם, וכיום הוא כל מה שהחברה הישראלית האכזרית עשויה לדחות מעליה: גבר מבוגר, חלש, ביקורתי, מנותק וחריג. אדם שהולך בשוליה החשוכים של דרך המלך הקולקטיבית, הרבה בגלל שנדחף, וקצת כי נפל ממנה החוצה, ומהווה תזכורת ביקורתית ומאיימת לאחריות שכולנו נושאים על כתפינו. אולי זו הסיבה, למרבה האירוניה, שאנשים כמותו, שאיש לא מתעניין בהם עכשיו כשהם בחשיכה, מטופלים במקלחות אור במחלקות פסיכיאטריות מנוכרות. מטאפורת החשיכה היא לא סתמית. הקולקטיב, הסולידריות והרעות המפורסמות, האומה וצבאה, הם טובים לשעתם ומאירים את הדרך אם אתה מתאים להם, מאמין בהם ומשרת אותם.  

החוזקה של הצילומים היא שנמצא בתוכן עוד יותר ממה שהן מראות והן מעוררות מחשבה ורגש. לצערנו, ניתן לשער כי לו היו כל נפגעי הטראומה מתים חלילה באותם אירועים, מלחמות, שגרת לחימה תוקפנית, או מבצעים בהם נפגעו, קרוב לוודאי שהיו זוכים להרבה יותר עדנה וכבוד מאשר זוכים לה כמי שלא התקשחו מן הזוועות אלא נשברו מהן. אם בסרט "אליפלט" הגבריות השבורה בחשכת הארון נפתרה במין מקסם שווא של אור, בסדרת הצילומים המהלך הוא הפוך. מאור גדול נולדת חשכה תהומית. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#