לינה צ'פלין: "ישבתי במעבדה לכימיה וקינאתי בבעלי, אז הלכתי לעשות קולנוע"

עם עשרות הפקות ברזומה ואחרי שסרטה "אנדרגראונד בלט" זכה בפרס בפסטיבל חיפה, הבמאית בת ה-85 מספרת מה מוציא אותה לצלם, מה חשוב יותר מדמות טובה, ומה בין מצלמה לאפונה

רוני דורות
רוני דורות
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לינה צ'פלין. "חוץ מהכישורים המוגבלים שלי שום דבר לא מפריע, רק כסף"
לינה צ'פלין. "חוץ מהכישורים המוגבלים שלי שום דבר לא מפריע, רק כסף"קרדיט: דניאל צ'צ'יק
רוני דורות
רוני דורות

לינה צ'פלין, מהקולנועניות הפעילות הוותיקות ביותר בארץ, ביימה והפיקה עשרות סרטים לאורך הקריירה הארוכה שלה. היא זכתה בפרסים בפסטיבלים בינלאומיים, פורום היוצרים הדוקומנטריים העניק לה פרס מפעל חיים ובפסטיבל חיפה האחרון זכה סרטה "אנדרגראונד בלט" בפרס הסרט התיעודי. ניתן לצפות בו בימים אלה ב-HOT8 וב-HOT VOD.

צ'פלין, בת 85, היא האורחת השלישית בסדרת הראיונות "גרסת הבמאי", בה מוצגות לדוקומנטריסטים שאלות דומות ועוד כמה שנבחרו במיוחד עבורם. המטרה: לספק את תאוות הבלוג לקסם שנולד בין אנשים וסיפוריים אמיתיים לבין נפלאות האמנות השביעית.

ספרי איך התגלגלת לקולנוע דוקומנטרי? היתה חוויה מכוננת?

"הכל החל לפני יותר מ-50 שנה. עשיתי דוקטורט בכימיה בזמן ההוא והתחתנתי עם סלבה צ'פלין. הוא כבר עשה סרטים אז ומאד קינאתי. הקולנוע נראה לי זוהר. רוסיה היא ארץ גדולה, הצילומים נעשים תמיד רחוק מהבית, השחקניות יפות ובכלל החווייה מרתקת - ואני בכל בוקר הולכת לעבוד במעבדה. זה היה בלתי נסבל, אז החלטתי שגם אני צריכה להיכנס לתחום. התחלתי ללמוד באקדמיה לקולנוע. באותה שנה קיבלו אותי לסדנה דוקומנטרית ונתפסתי. בחיים לא חשבתי שאתעסק באמנויות ובקולנוע, אבל ככה יצא. מקנאה".

האם יש מכנה משותף לכל סרטייך?

"אני לא עושה סרטים פוליטיים, אני לא עושה סרטים כדי לתקן את החברה, קודם כל כי אני לא יודעת איך צריך לתקן אותה. לראות סרטים פוליטיים אני דווקא כן אוהבת, אבל לעשות לא. בעצם היו כמה דברים ל'מבט שני' וסרט אחד שהוא אולי די פוליטי. זה הסרט הראשון בארץ על נישואים מעורבים (ערבים ונשים סלאביות). ב-1967 בריה"מ ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ולא נותר בידיה שום ערוץ 'להשגיח' מה קורה פה. לכן הם פתחו את הדלתות לנוער קומוניסטי. גברים צעירים (רבים מהם ערבים) יכלו פתאום לנסוע וללמוד מקצוע על חשבון בריה"מ בכל הבלוק המזרחי. היו הרבה הורמונים ונוצרו זוגות. אני מקווה להשיג תקציב לחזור לראות מה קרה איתם אחרי יותר מ-40 שנה. אני זוכרת שהיה לי קל לצלם מפני שכולם דיברו רוסית. כשצילמתי אותם לא דיברתי עברית, אפילו לא עברית כזו מסכנה כמו שאני מדברת עכשיו".

עם הקילומטראז' שלך, מה את יותר: דוקו או עלילתי? לאן הלב שייך?

"לראות - אני אוהבת יותר דוקו. לעשות - אני יותר נהנית מעלילתי. יותר משעשע אותי ולפי דעתי קצת יותר קל. בדוקומנטרי יש לך פחות שליטה. עכשיו אני כבר לא יכולה לעשות עלילתי. אין לי את הכוחות הפיזיים כבר. גם אף אחד לא יתן לי. זה לפחות 28 ימי צילום רצופים שאני לא יכולה לעשות. דוקו פשוט מצלמים במנות".

מה ההישג הדוקומנטרי הכי גדול שלך?

"יש סרטים שאני אוהבת והם לא תמיד אלה שקיבלתי עליהם פרסים או ביקורות טובות. את רוב הסרטים שעשיתי אני שונאת".

"הרקדנים כבר התרגלו לשבת מתחת לטריבונה בטדי בלי חלונות". מתוך "אנדרגראונד בלט"
"הרקדנים כבר התרגלו לשבת מתחת לטריבונה בטדי בלי חלונות". מתוך "אנדרגראונד בלט"צילום: איציק פורטל

שונאת?

"נו, מפני שאת אף פעם לא מגיעה למה שאת חולמת. מפני שהכל הולך נגד הרעיון שהיה בדמיון, ובגלל זה התוצאה אף פעם לא מספקת. רק אם זה מצליח וזה נעים ומקבלים מחמאות - אז אפשר לסלוח לעצמך. אבל ככה, זה קשה כשהתוצאה היא לא מה שחולמים".

תארי את הקושי הגדול ביותר עמו התמודדת בזמן הפקה

"בכל הפקה יש דברים שנופלים מכל מיני סיבות. בכל עשייה יש פחד שלא ייצא סרט. חוץ מהכישורים המוגבלים שלי שום דבר לא מפריע לי, רק כסף. אם יש תקציב, אפשר לצלם. בזמן האחרון תקציב הפך למחסום הכי גבוה. את 'אנדרגראונד בלט' עשיתי ל-HOT8. היה בלתי אפשרי לגמור אותו בלי הכסף שהגיע מהערוץ. מאד רציתי לקבל מענק מאיזו קרן, לא תליתי בזה הרבה תקוות, כי את מי מעניין בלט קלאסי? ועוד בירושלים? בכל זאת הגשתי וקרן רבינוביץ' נתנה לנו בסופו של דבר. אבל הסטטיסטיקה היא פסיכית: מתוך בערך מאה הגשות לקרן, רק עשרים מגיעות לפרזנטציה ורק ארבע-חמש יקבלו תקציבים. איך אפשר לבחור בין החמישה הכי טובים? זה מאד שרירותי. הכסף בדרך כלל מספיק עד הראף קאט וזהו. לימדתי הרבה מאד שנים, יש לי בוגרים באמת מאד מוכשרים, אך לצערי הם לא יכולים לפרוץ בגלל הבעיה הזו".

למה את מתגעגעת, ולְמה לא?

"אני מתגעגעת לבעלי שנפטר לפני שש שנים. הגעגועים חזקים. זה מאד קשה. במיוחד כי היתה לנו זוגיות מצוינת וחייתי איתו כמעט 60 שנה. לרוסיה אני לא מתגעגעת. שנאתי את המשטר. חסרים לי כמה אנשים משם, האקלים והטבע. אני מאד אוהבת טבע צפוני. נו, גדלתי במקום אחר".  

איך השפיע המבט הנשי על היצירה שלך? איך הרגשת להיות אשה יוצרת?

"לא הרגשתי שום דבר חריג. אני מכירה את הסטטיסטיקה העצובה שאין מספיק נשים בתחום. לא הרגשתי חלשה או מוטרדת. כנראה אני אובייקט לא מספיק אטרקטיבי. עכשיו בטח שלא מטרידים אותי. זקנה בלה. אבל אולי תהיה מכל ההתעוררות הזו של הזמן האחרון איזושהי תועלת לנשים".

איך סרט שלך נולד? מה הדבר שדוחף אותך לצאת להרפתקאה?

"זה אף פעם לא הסיפור שמוציא אותי לצלם. אני פחות חסידה של סיפורים. דווקא עכשיו יש אופנה של סרטים דוקומנטריים בלי סיפור, או עם סיפור שהוא חלש ככה. בדוקומנטרי תמיד מעניין אותי מה אפשר להגיד על תופעה יותר מהעובדה שיש שם סיפור כזה או אחר. הקונספט נראה לי הכי חשוב לדוקומנטרי. הכי מעניין זו הגישה למה שמצלמים, הרי כבר צילמו הכל, והיום המצלמה בהישג יד לכולם. בסרט על הצייר מאיר פיצ'חדזה למשל ("נוף עם מאיר פיצ'חזדה", 2000) היה לי מאד מעניין לבדוק מה זו נפש של אמן, מה המנוע שלה. כמובן בשביל דוקומנטרי צריכה להיות דמות ששווה את זה. אני לא קונה את 'כל אחד הוא עולם' ולא את 'כל אחד הוא סיפור'. אני תמיד צריכה למצוא דמות שנראית לי מיוחדת, לא קונפורמיסטית".

מאיר פיצ'חדזה ב-2008
מאיר פיצ'חדזה ב-2008. לבדוק מה זו נפשו של אמןצילום: טלי שני

ספרי על סרט שלך שנשאר איתך זמן רב אחרי שסיימת אותו, או דמות שלא יוצאת לך מהראש ואת "הולכת לישון" איתה בלילה?

"ברגע שאני מצלמת - אני תמיד מתאהבת בדמויות שלי. אני לא יכולה להיות בקונפליקט עם מי שאני מצלמת. אין לי סרטים שפתאום מגלים שהבן אדם מנוול. בדרך כלל אני אוהבת את הגיבורים שלי. אחר כך אני יכולה להתחרט, אולי". 

כדוקומנטריסטית, באיזה כוח-על היית בוחרת: היכולת לעוף או להיות בלתי נראית?

"זו שאלה קצת רומנטית. הייתי רוצה שהמצלמה תהיה כמו גרעין אפונה שאני זורקת לאיזה מקום והיא מצלמת את האנשים שם כמו שהם. הדוקומנטרי הוא תחום צנוע. בסרט עלילתי את יכולה לחיות בארמון, לשחק עם עבר ועתיד, אפשר הכל. אבל דבר אחד אין לך: בן אדם אמיתי. יש שחקן. בדוקומנטרי הדבר הכי חזק שאפשר להשיג זה את האותנטיות של המצולם. ב'אנדרגראונד בלט' היה מאד נחמד לצלם את הרקדנים, מפני שהם כל החיים שלהם מול המראה, אז המצלמה היא כאילו עוד מראה אחת והם בכלל לא שמו לב, התנהגו טבעי. זה היה תענוג".

באיזה מקצוע, אחר משלך, היית רוצה לעסוק? באיזה ממש לא?

"אם היו לי הכשרונות לזה הייתי רוצה להתעסק במוזיקה או בלט. אני בכלל אוהבת אמנויות שלא משקפות את החיים, בגלל זה אני אוהבת בלט קלאסי הרבה יותר ממחול מודרני. זה מקום שאפשר לברוח אליו".

מתי מפסיקים לעבוד על סרט ומחליטים שהוא מוכן?

"סרט עובר הרבה שלבים בדרך שבהם הוא עוד לא עובד לך. עובדים עד שזה נראה לך ולעוד אנשים מסביב סביר. גם אם רוצים אין אפשרות בלי סוף לעבוד. זה תעשייתי. זו לא היצירה החופשית שהייתי חולמת עליה. התעשייה דורשת באיזה שהוא שלב לסיים ולהמשיך הלאה". 

מה יותר מהותי לסרט: תסריט או חדר עריכה?

"אני יוצאת לסרט עם קונספט מאד ברור. אף פעם לא כתבתי תסריט ממש, אבל יש משהו כתוב כי אני יוצאת עם כוונה לקבל חומר שישקף מה שאני רוצה להגיד וגם כדי לקבל תקציב. בזכות זה אני לא מצלמת כל מה שזז בסט ויש לי פחות ימי צילום. עריכה זה נחמד, אבל אין אפשרות לעשות שום דבר אם את לא מגיעה אליה עם תוכן בעל ערך. למזלי, העורכת ותסריטאית ברכה זיסמן כהן והמפיקה שלי דניאלה רייס הן שותפות ליצירה ועוזרות לי מאד. שלושתנו עשינו יותר מעשרים הפקות יחד. בשנים האחרונות הצטרפה אלינו צלע נוספת, איציק פורטל הצלם".

מה העמדה שלך לגבי מיקום הבמאי ביחס לקבוצה/אדם שהוא מצלם? הבמאי יכול לייצג נאמנה קולות שונים משלו?

"בסדרה "תקומה" יצא לי במקרה לעשות פרק על המזרחים. נתנו לי בהתחלה לעשות את הפרק על הדתיים, אבל הרבנים לא רצו להתראיין אצל אשה. לוי זיני, שהיה צריך לביים את הפרק על המזרחים, התחלף איתי. 'הקשת המזרחית' אמרה בזמנו שזה בעייתי שאשכנזים עושים סרט על מזרחים. אבל בשביל לצלם בלט אני לא צריכה להיות בלרינה. לדעתי אין שום בעיה אתית. זה לא עניין של איכות האמנות או עומק. העניין פה הוא רגישות ופוליטיקה. במקרה שלי, כמעט לא יצא לי לצלם רוסים. במעט שצילמתי לא הרגשתי שאני עושה סרט יותר טוב או יותר רע כי אני רוסייה".

הפרק על המזרחים מתוך הסדרה "תקומה"

האם יש דמות או סיפור שלא תסכימי בשום פנים ואופן לתעד?   

"לא הכל בר צילום. אמנם אני מרשה לעצמי מרחב חופשי די רחב, סקס או מה שלא יהיה, אין לי גבולות חזקים. אבל ודאי שיש דברים שבחיים לא הייתי מצלמת, ודאי אם זה פוגע בבן אדם. שום סרט לא שווה את זה. יש לי דוגמאות ספציפיות אבל אני לא רוצה לדבר עליהן".

האם "האמת" היא עיקרון דוקומנטרי חשוב בעידן של אלף אמיתות והינדוס המציאות?

"מאוד מאוד חשוב לי. אם אני רוצה להמציא משהו, אצלם סרט עלילתי". 

מה הוביל אותך ב"אנדרגראונד בלט"? הסיפור של אצטדיון טדי והכדורגל קצת מטושטש...

"הקונספט. באתי מסנט פטרבורג שזו הבירה בה"א הידיעה של הבלט הקלאסי. יש משהו מוזר וסוריאליסטי בכך שהסטודיו לבלט יושב בטדי, מתחת לטריבונות. כאילו מודל הפוך של החלוקה לתרבות גבוהה ונמוכה. פתאום למעלה יש משהו פופולרי שכולם אוהבים ולמטה יש אמנות קלאסית שרוב האנשים לא מתעניינים בה. נראה לי מיוחד ומעניין לראות איך זה בפרקטיקה. תכננתי לצלם הרבה יותר כדורגל, אבל בית"ר ירושלים לא נתנו לי לצלם כלום".

"לא חיפשתי להיות פוליטיקלי קורקט, אבל מישהו אמר לי שנדמה כאילו אני מתנשאת על הכדורגל. זה פשוט עניין של טקסטורה אחרת של חיים, אבל אנשים לא היו מבינים, אז נשארתי רק עם המסגרת הקונספטואלית. גם הרקדנים שלמטה לא מתייחסים למשחקי הכדורגל למעלה. הם עובדים כל-כך קשה שכבר התרגלו לשבת בלי חלונות מתחת לטריבונה".

נדיה טימופייבה. מתוך "אנדרגראונד בלט"
נדיה טימופייבה. מתוך "אנדרגראונד בלט"צילום: מתוך "אנדרגראונד �

אימה הרקדנית של גיבורת הסרט, נדיה, נבנית כמיתוס. אנחנו לא יודעים עליה כמעט כלום, אפילו לא מתי ואיך מתה, אם בכלל. איזו ילדות חוותה נדיה בצל אימה?יש שם פאזל מסקרן

"הפרימה בלרינה נינה טימופייבה, אמא של נדיה, היא אישיות חזקה ומעניינת מאד שהיתה אחת הרקדניות הגדולות בתקופתה. הסיפור שלה שמור איתי והוא לא יכול להופיע בעיתון. יש בסרט הרבה גוונים. אפשר היה לספר סיפור של בת ואמא, אבל רציתי מסגרת אחרת".

"פינת הריבאונד" ובה את שואלת שאלה פתוחה לבחירתך, ואף עונה עליה

"שאלה: לכל בן אדם, ובמיוחד אם הוא מתעסק באמנויות, יש כישורים או מזל שכאילו ניתנו לו השמים. האם הצלחתי למצות את כל האפשרויות והכישורים שניתנו לי?"

"תשובה: כן מוחלט. מיציתי אותם במלואם. לא חושבת שמשהו הפריע לי לבטא את עצמי וזה לא תמיד קורה. לבעלי לא היה ככה. היו לו הרבה יותר כישורים ממה שהצליח למצות. אני לא יכולה לדעת אם היו נסיבות יותר טובות, או אם היו נותנים לי כך או אחרת, אז היו לי סרטים יותר טובים, אבל הייתי בת מזל".

"עליתי לארץ ב-1976, בת 43, ובכל זאת הצלחתי לעבוד במקצוע שלי. זה סוג של נס. לי זה היה ברור, אבל לפקידים ממשרד הקליטה פחות. הם רצו מיד לעשות לי הסבה מקצועית. אולי הנאיביות עזרה להיכנס מיד לעשייה. אני מאוד אוהבת את העבודה הזו, עדיין אוהבת לצלם. אני חושבת שזה מחזיק אותי בחיים. זה מעניין, זה אתגר, זה מפחיד, זה הכל ביחד. זה הכי מעניין שאפשר לעשות בחיים. להיות בת 80 פלוס זה גיל מיותר. העולם כבר שייך לדור אחר, אבל זה לא שאני רוצה למות מחר, הייתי רוצה עוד קצת להישאר".

רוני דורות

רוני דורות | |דוקומניה

"דוקומניה" הוא זירה לדיון והתרשמות מסרטים דוקומנטריים בארץ ובעולם מפרספקטיבה סוציולוגית ותרבותית.

רוני דורות היא ד"ר לסוציולוגיה פוליטית ומכורה כבדה של הז'אנר. מאמינה אדוקה בכוחם של סרטים דוקומנטריים להשכיל, לעורר חשיבה ולהניע לשינוי חברתי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ