בלוגים

ישראליזם / הבלוג של דורון קורן

עד שיוחרם החרם: הסדרה המצוינת של חדשות 13 (אריאנה, טעית)

מבקרת הטלוויזיה לא השכילה להבין כי עצם הצפת נושא החרמות בבתי הספר בכמה שיותר במות היא בדיוק מה שנחוץ כדי לטלטל את התודעה. מאור צור שיקף את הכיעור והסכנה בצורה אפקטיבית

אריאנה מלמד, שכותבת מעולה לא אחת, טעתה לחלוטין כשתקפה השבוע את "מוחרמים", סדרת הכתבות המצוינת והמסורה של מאור צור ב"חדשות 13" על תופעת החרם בבתי הספר. היא טעתה כשכינתה (אחרי הפרק השני מתוך ארבעה) את הסדרה האפקטיבית הזאת "כתבות גנריות משמימות" וטעתה כשקראה לטיפול המקיף של צור בנושא "טיפול חסר אחריות בנושא כאוב".

מלמד טעתה כשלעגה למפגש הסלבריטאים באחד הפרקים - יובל המבולבל, אושיית הרשת דנה זרמון ועוד, כולם מוחרמים לשעבר - עם ילדים שהוחרמו, שנועד לעודד אותם. בנוסף, היא טעתה כשהתייחסה בזלזול ציני לכך שגם ערוץ 12 עסק באותו נושא ("בקרוב בערוץ 11, הרי גם בשבוע הבא צריך למלא מהדורה") מבלי להבין כי עצם הצפת הנושא בכמה שיותר במות היא בדיוק הדבר הנחוץ כדי לטלטל את התודעה הציבורית, כדי להפוך את העניין למדובר ומטופל, כדי להביא להחרמה של החרם ושל המחרימים.

מתוך מוחרמים. תופעה שהתפשטה מבית הספר לכל שעות היום
צילום מסך
להמשך הפוסט

כשמדובר בפדופיליה, היהדות והנצרות שותפות לאותו פשע הסתרה

חקירת ליצמן חשפה את הקלת הראש בעבירות מין בחברה החרדית ואת הניסיון להסתירן מהמשטרה - מה שממשיך לקיים את התופעה הנפוצה כל כך במגזר זה. זהו בדיוק המצב גם בכנסייה הקתולית

יש משהו סמלי בכך שמכל השערוריות שבהן נכרך שמו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן בשנים האחרונות - הפקרת הרפואה בפריפריה, הכישלון במיגור הכאת קשישים סיעודיים בבתי אבות, הניסיון הכוחני להשליט את חסידות גור בערד, הקידום של חברות הטבק - מה שמסכן אותו באמת היא פרשת מלכה לייפר הנאשמת בפדופיליה.

המשטרה בודקת, כזכור, את החשד שליצמן ניסה למנוע את הסגרתה של לייפר לאוסטרליה, אשה הנאשמת בעשרות תקיפות מיניות של נערות, כשלחץ באמצעות עוזריו על פסיכיאטרים בכירים (ובראשם פסיכיאטר מחוז ירושלים יעקב צרנס), עד שהושגה חוות דעת שלפיה לייפר אינה כשירה לעמוד לדין ולכן אינה בת הסגרה.

יעקב ליצמן.
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

"שלום עולמים, שלום עלוּמים": השיר המרעיד של אורי אנסבכר והמשל על עיוורוננו

המפגש בין השיר המואר שכתבה הצעירה שנאנסה ונרצחה בשבוע שעבר בעין יעל לבין הרצחנות הפלסטינית החשוכה מדגים את כל הטעויות המסוכנות שאנחנו עושים בחיפושנו הנואש אחר השלום

בשלב מסוים, כשראו בטלוויזיה שוב ושוב את פניה המוארות והנדיבות בלי גבול של אורי אנסבכר, שנאנסה ונרצחה ביום חמישי שעבר בעין יעל, קשה היה שלא להסיט את המבט. המחשבה על מה שקרה לה, ועל מה שחשבה כשזה קרה לה, היא פשוט מזעזעת ומחרידה מדי.

בהמשך פרסם ynet את השיר האחרון שנמצא במחברתה של אורי, והפעם נוסף עוד קושי: אחרי שורות הפתיחה של הדיווח החדשותי על השיר ואחרי תמונתה של אורי, מופיעה לפתע תמונת דיוקן גדולה - גדולה מדי - של הרוצח עצמו, ערפאת ארפאעיה. מבט אפל של האיש האפל שכיבה את אורי. ושוב היד גוללת במהירות כדי לדלג מעל בור הגיהנום המרושע הזה ולהגיע אל השיר עצמו.  

אורי אנסבכר
להמשך הפוסט

בן שלו לא מבין כלום בברי סחרוף הנפלא

מבקר המוזיקה של "הארץ", שלא מפסיק לתקוף שירים נהדרים של יוצרים עבריים ולא מפסיק להתפעל מיוצרי אינדי שוליים, נחשף בקהות טעם בולטת במיוחד בביקורתו האחרונה על "נגיעות"

אמנם לא הייתי בשבוע שעבר בהופעה של ברי סחרוף בהאנגר 11 לציון 20 שנה לאלבום "נגיעות", זו שבן שלו כל כך הסתייג ממנה בביקורתו ("שוב לא נוגע" היתה הכותרת), אבל שמעתי עדות מוקסמת, הכי מהימנה שאפשר, על המופע ועל התרגשות הקהל. בכל אופן, הנושא הוא לא המופע המסוים הזה, הנושא הוא ברי סחרוף, קלסיקאי מופלא של השירה העברית. "נגיעות" הוא אלבום השיא שלו (לצד עוד שיאים), וגם עליו העיד שלו באותה ביקורת כי לא הצליח לאהוב אותו עוד כשיצא ב-1999, משום ששיריו ברובם היו "חצי אפויים, ללא יופי וללא עומק". ובמיוחד במיוחד שלֵו לא התחבר לשני השירים הגדולים באלבום, "עבדים" ו"נגיעות", שאותם הוא מגדיר ברשימתו "סתמיים".

לא אחת אני תוהה אם בן שלֵו, עמיתי לעיתון "הארץ" ומבקר המוזיקה בו, הוא פשוט תתרן, לפחות בכל הנוגע לפזמונים עבריים. מישהו שלא מסוגל לקלוט יופי ועומק כשהם מונחים פשוטים לפניו. ועם כל אי הנוחות ואי הקולגיאליות לכאורה בעימות פומבי עם עמית לעבודה, גובר מעת לעת הצורך להגיב על השחתות הטעם האלה של שלֵו בביקורות שהוא מפרסם על מיטב היצירה העברית. זה פשוט עניין חשוב מדי.

סחרוף במופע 20 שנה לנגיעות
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

כתריה העבריה לאירוויזיון. אכלנו יותר מדי פופ לועזי נחות

אריאנה גרנדה מכאן ו"יאסו" הריקני של סטטיק ובן אל מכאן: תחנות הרדיו מוצפות פופ ממוסחר, אנגלי ומזרחי, אבל מי ששמע את כתריה שרה "שמע ישראל" ב"הכוכב הבא" ראה את כל ההבדל כולו

התגלגלתי לפני כחודש להאזנה בת כחצי שעה לגלגלצ (את זמן המוזיקה ברדיו אני מבלה לרוב ברשת ג' העברית) ורצף השירים שהושמעו היה גרוע יותר ממה ששיערתי. רובם באנגלית, ובין העבריים היה איזה שיר סתמי של עדן בן זקן, אחד מכמה סתמיים שלה לאחרונה (לא "תל אביב בלילה" היפה). בין הלועזיים היה אחד שלא הכרתי של זמרת שלא הכרתי, אמנם עם קול נעים, שנשמע במילותיו ובנגינתו כמו תמצית הקלישאה. בהמשך סיפר המגיש שזו אריאנה גרנדֶה, ואת שמה דווקא הכרתי, כראש החץ של הפופ כיום. בשבוע שעבר אף פורסמה ב"הארץ" כתבה נרחבת על מפיק-העל שיצר אותה, השוודי מקס מרטין, שפירט את הנוסחאות הבדוקות שלו ליצירת להיטים. ככה בדיוק נשמעה גרנדה, כמו נוסחה נדושה.

לא היה הבדל מהותי, מכל מקום, בין הפופ הסתמי של גרנדה לבין מה ששרה לפניה בן זקן - גם לה יש קול יפה. מבחינה זו, אפשר לפחות לסגור את תיק התלונה הוותיק של מקופחי הזמר המזרחי, שטענו תמיד כי תחנות הרדיו - וגלגלצ בראשן - קידמו בכבוד פופ לועזי אבל התנכרו לפופ הישראלי, שחלק ניכר ממנו נוצר בזמר המזרחי. סוף סוף שולטים בתחנות השידור שלנו (וראו למשל את המצעדים העבריים השנתיים של 2017 ו-2018) שני סוגי הפופ הממוסחר הזה, המזרחי לצד הלועזי.

אריאנה גרנדה
EDUARDO MUNOZ / רויטרס
להמשך הפוסט

מצער, אבל מבקר השירה יותם ראובני לא מבין בשירה

השירים העזים והנדירים של ואן נויין בספרה החדש הם בעיני ראובני לא מהנים, "סתומים" ו"לא מובנים" - אבל בעיית ההבנה היא לגמרי אצלו, והיא מתחילה בדרישתו מהשירה להתנהג כמו פרוזה

ואן נויין היא משוררת טבעית, עזה, מתוחכמת, מינית, גלוית רגש גם כשתוכן השיר מובן רק בחלקו. מעטים כותבים היום שירה בצבע ובעידון כזה. יותם ראובני, אם לשפוט על פי השירים שפרסם פה ושם (למשל ב"הארץ", או באנתולוגיה לשירה מקוונת), הוא יותר מספר ממשורר. שיריו הם טקסטים פרוזאיים ביסודם, המשך מסוים לספר הפרוזה הידוע שלו "בעד ההזיה".

זה בסדר, פחות חשובה לענייננו רמת המשוררות של ראובני, אבל חשובה לגמרי העובדה שבתפקידו כמבקר הוא לוקה באי הבנה מהותית בנוגע לשירה ובנוגע להבדל בינה ובין פרוזה. הדבר השתקף בבהירות ברשימת הביקורת חסרת השחר שכתב השבוע על ספרה החדש והנהדר של נויין, "חיתוך ההבלים" (השני אחרי "עין הכמהין" המעולה). לא די שראובני לא הבין את שירתה, הוא גם השליך את אי-ההבנה שלו על השירים עצמם כשייחס להם חולשה כללית של "אי מובנות".

ואן נויין, 2008
דן קינן
להמשך הפוסט

זה היה נאום מצוין וצודק של נתניהו

כמו בתהליך פבלובי צפוי, רגע אחרי הנאום המדויק של ראש הממשלה, רגע אחרי השתיקה המתרשמת להרף עין - קמה מקהלת ההכחשה, הצועקת בקול אחד את אותם נימוקים משפטפטניים

זאת היתה הופעה מצוינת של בנימין נתניהו. קריאה נכונה וצודקת שלו נגד עיוות המשפט בעניינו. נכון, עדיף היה לכנות מלכתחילה את האירוע "הודעה מיוחדת" או "הודעה בענייני החקירה" ולא "הודעה דרמטית", כדי לדייק יותר כלפי הציבור (התקשורת היתה באה לשדר גם "הודעה מיוחדת"), אבל לא זה העיקר. העיקר הוא עצם טענותיו של ראש הממשלה. וכל מי שצפה בדבריו באמת והקשיב באמת, כל מי שנותר בו מעט יושר אינטלקטואלי גם אם הוא נמנה עם מתנגדיו הכמעט-אוטומטיים, הרגיש, לפחות להרף עין שתוק אחד, את צדקת דבריו ותלונתו של נתניהו.

אבל כמו בתהליך פבלובי צפוי, קמה מיד ההכחשה הגורפת. ופתאום כל המשפטפטנים הופכים את הקערה על פיה. הוא נראה רע, נראה ממש מאופר "כמו מת", הוא לחוץ ורדוף, הוא מנסה "להכתיב למערכת המשפט" איך לחקור אותו - שוב הוא מתנכל למערכת המשפט. הוא השתלט על הטלוויזיה - למה לעזאזל נותנים לו במה, לטוקבקיסט המטריל הזה. ודבריו על המופרכות של טענות השוחד בתיקי 2000 ו-4000 – אלה היו ממש "מתישים". ולמה הוא לא אמר גם כמה מלים על ארנס, הוסיף והקשה אחד המהדרים בנימוסים. וכו' וכו'.

נתניהו במעון ראש הממשלה, הערב
להמשך הפוסט

שלום ילד, ברוך הבא לשדה הקרב של מערכת החינוך

משרד החינוך נכשל זה שנים בהתמודדות עם בעיות המשמעת החמורות בבתי הספר ועם האלימות הנגזרת מהן, שהודגמה בצורה מזעזעת בכתבה של "החדשות" על ילד בכיתה ג' ששבר רגל לילד אחר. לידיעת שר החינוך הבא

לפני יותר מתשע שנים פרסמתי במוסף "הארץ" כתבה על חוויותי כמורה לתנ"ך בכיתות ח'-ט' בתיכון במרכז הארץ, שחשפה בעיות משמעת קיצוניות במערכת החינוך (לצד התוכנית הגרועה להוראת תנ"ך שהיתה חלק מהותי מהבעיה). הכתבה נגעה מטבע הדברים להורים רבים ואכן עוררה הד גדול, שבשיאו המעשי הוזמנתי לפגישה עם שר החינוך אז, גדעון סער. השר נראה מופתע ממה שסיפרתי לו - בין השאר, על העובדה המחפירה שהתלמידים לא יודעים להקריא ברהיטות פסוק תנ"כי, בורות התורמת לשיעמום ולחוסר משמעת - ואף זימן לחדר באמצע השיחה את מנכ"ל משרד החינוך אז, שמשון שושני. לרגע ריחפה באוויר האפשרות שיתחיל טיפול בעניין כבר בשנת הלימודים הקרובה. בסוף, לא תופתעו לשמוע, לא יצא מזה כלום.

בשנה שלאחר מכן החלטתי שאלך ללמד בית ספר יסודי. כאן הילדים הם עדיין כחומר ביד המורה, אמרתי לעצמי, ואם בתיכון לימדתי על תקן בעייתי מראש של ממלא-מקום, הרי כאן אתחיל מראשית השנה. המנהלת בבית הספר ביישוב הוותיק בשפלה התרשמה מאותה כתבה וגם מהסמכתי במכון מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים. קיבלתי לאחריותי כיתה ד'. עברית, תנ"ך, ידיעת הארץ, חשבון, חינוך. כל החבילה מפתחת התודעה.

בית ספר
אילן אסייג
להמשך הפוסט

לאן נוליך את החרפה של גדעון לוי?

במאמרו האחרון נגד המתנחלים שבר לוי עוד שיא תועמלני בהצדקת הרשע הערבי על אלימותו הזוועתית. לוי כבר אבוד, אבל צריך לפחות לנקות מעט את הכתם הזה מעל דפי "הארץ"

מה אפשר לעשות עם העיוות של גדעון לוי שהגיע לעוד שיא במאמרו האחרון "אין בי סימפטיה לכאבם של המתנחלים"? מה כבר אפשר לומר למי שמצהיר שאין בו סימפטיה לתינוקה הרצוח של שירה איש-רן המקסימה שזיעזע את לב כל העם? מה נגיד למי שמטיל את כל האשמה כולה על המתנחלים ועל ממשלות ישראל לדורותיהן, ולא מוצא זה שנים ארוכות מלת גנאי אחת לרצחנות הזוועתית של הפלסטינים כלפינו, שהחלה עוד בראשית המאה הקודמת, שנים רבות לפני היות תירוץ "הכיבוש", ומאז לא נפסקה.

מה נאמר למי שלא מוצא בתוכו גינוי לכוונתם החוזרת ומוצהרת של הפלסטינים - בגיבוי מזדמן של מדינות האיסלאם, מסוריה ועיראק ומצרים בשעתן ועד חיזבאללה ואיראן היום - להשמיד אותנו, כוונה המגובה ברצח מכוון של ילדים ונשים וקשישים, בירי טילים למוקדי אוכלוסיה, בהתאבדות באוטובוסים, בטבח חברון בתרפ"ט ובאבנים וירי ודקירה ושחיטה של משפחות במכוניתן או בביתן בעצם השנים האלה.

גדעון לוי. מקרה אבוד
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

ההבל השירי של רוגל אלפר והשיר הכי שמח של יגאל בשן

התנפלותו של אלפר על "ואלס להגנת הצומח" של נעמי שמר מעידה כי הצליח לא להבין אף מלה ממנו. וגם: פרידה מאחד השירים הכיפיים והפחות מדוברים של יגאל בשן - "מכת שמש"

הוא שר יפה והיו לו הצלחות רבות, אבל יגאל בשן היה מהזמרים שחיבבתי יותר מאשר אהבתי - חוץ משני שירים שלו שאהבתי ממש. האחד, שהוזכר רבות בימים האחרונים עם מותו הכאוב, הוא "קפה אצל ברטה" (מלים: אהוד מנור, לחן: נתן כהן הנהדר), והשני, שכמעט לא הוזכר, הוא "מכת שמש" שהופיע ב-1978: שיר אנטי-דיכאוני שנבע מהצד השמח, המשחקי והמצחיק של בשן.

את המלים כתב דורי בן זאב, זה שהצחוק תמיד אצור בגרונו וביצירתו ("לאה", "למון טרי"), ואת הלחן המצוין כתב בשן עצמו. הקליפ המובא כאן קולע למלים וללחן ובזכותו בעצם נתפסתי לשיר - כי הוא מפליא להעביר איזו הזדמרות קיץ. זה מתחיל בתחנת דלק "פז" הסמוכה לים: "מזמזם לי פזמון בפזנון/ ואני מחפש עט ונייר/ רעיון שעלה לי עכשיו/ עם ריח הדלק באף". מכאן גולשת ההתרחשות אל החוף עם הפזמון החוגג "קיץ/ בין קרניים/ שתו עוד מים/ אין גזוז", ועד השורה המסיימת - "שפוך עלי הרבה שמחַ/ והים כולו מלא". בשן באחד ממופעיו המקסימים.

נעמי שמר. "מחאה כה רומזנית, מקודדת ומעודנת עד שהיא מתפוגגת", טוען אלפר, שאוהב פטישים בשירים שלו
צילום מסך מתוך ער?
להמשך הפוסט

בואו נדבר על אריק, האוהב הנפלא של ארץ ישראל

יצירתו של אריק איינשטיין היא מחצב נדיר בימים שבהם אהבת הארץ נעלמה כמעט מהתרבות העברית. מה היה בו, באיש השירה והמשוררים, ואיך זה אבד לנו?

האהבה לארץ ישראל היא אחת המהויות הזוהרות ממרחק השנים ביצירתו של אריק איינשטיין, שהשבוע מלאו חמש שנים למותו. היא זוהרת גם בגלל שהפכה לנדירה כל כך בפזמון הישראלי ובחלקים ניכרים מישראל בכלל, וגם בזכות הטקסטים היפהפיים שנשאו אותה - משירי אלתרמן, דרך הטקסטים של עלי מוהר ועד המלים שאריק עצמו כתב. אכן, בתוך הנהייה הישראלית המתגברת זה שנים אחר המוזיקה האנגלו-אמריקאית, בתוך הבוז הוותיק למה שמריח מ"אנחנו" ולא מ"אני", בתוך הטינה למה שמריח מציונות ולא מפלסטיניות, בתוך שכחת תחושת הצדק היסודית בנוגע לעצם חיינו כאן - בתוך הדברים האלה ואחרים הלכה והסתתרה גם האהבה לארץ.

לא אצל אריק. מי שיצירתו עמדה ברוב שנותיו בלב ההתרחשות הפזמונאית העכשווית, הפורצת דרכים חדשות ומגלה יוצרים גדולים - שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, יצחק קלפטר, יוני רכטר, שם טוב לוי, אתם מכירים - נשאר תמיד אוהב המקום. "כמה שאני אוהב אותך, ארץ ישראל", כמאמרו הפשוט בשירו "ארץ ישראל".

אריק איינשטיין
ז'ראר אלון באדיבו�
להמשך הפוסט

"אתה יכול לנגוע בשדיים שלי", היא אמרה (וד"ש מחאשוקג'י)

אל ההקרנה בהרצליה של הסרט המקסים "ארמי אוף לאברז בארץ הקודש" הגיעה גם דומיניקה, זמרת הלהקה, עם בעלה, שר האוצר השוודי, שבוע אחרי חתונתם היהודית בשטוקהולם

סוף סוף ראיתי במוצאי שבת האחרונה את "ארמי אוף לאברז בארץ הקודש", שזכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל חיפה, והוא אכן מקסים ושובה לב ושובר מוסכמות, כמו שסיפרו. ההקרנה היתה בסינמטק הרצליה, ואחריה התכנסנו כולנו בחלל הפאב הצמוד, לשאלות ולמסיבה עם גיבור הסרט וזמר הלהקה, ז'אן פייר ברדה הכריזמטי, שעבר לחיות בישראל לפני שלוש שנים. אליו נלוותה זמרת הלהקה, דומיניקה פז'ינסקי, שהגיעה לאירוע כחלק מירח דבש בישראל עם חברה מזה שנים ובן זוגה הטרי (הם נישאו לפני שבוע), אנדרס בּוֹרְג. בורג הוא שר האוצר לשעבר של שוודיה (2006 עד 2014), ובמאי הסרט, אסף גלאי, סיפר לי שהוא נחשב לגיבור לאומי בארצו אחרי שהציל את הכלכלה המקומית, ושבחתונתו השתתפו שלושה ראשי ממשלה (הנוכחי ושני קודמיו), ורבים מעשירי המדינה. 

מכיוון שדומיניקה, כמו ז'אן פייר, גם היא יהודיה (היא נולדה בפולין ומשפחתה עברה לשוודיה כשהיתה בת שש), החתונה היתה ברוח יהודית ליברלית, וכל האורחים הנכבדים רקדו בה הורה לצלילי כלייזמר. "זה היה כמו סרט של לארס פון טרייר שפוגש את בית התפוצות", סיפר גלאי.

מתוך הסרט "ארמי אוף לאברז בארץ הקודש". מימין: אלכסנדר בארד, דומיניקה פז'ינסקי וז'אן פייר ברדה
נעמה פיריץ
להמשך הפוסט

מרומי נוימרק עד לשוקן 21: כשהעברית עוברת ניתוח לשינוי מין

מה שהתחיל בקטן אצל המגישה שפונה לצופיה בלשון נקבה, התייצב במרכז שולחני כשקראתי את ההסכם הקיבוצי ב"הארץ" ובו העיתונאים נקראים "עיתונאיות". אל מול התעלול הזה כדאי להיזכר במלותיה של יונה וולך

לא הסכמתי עם שבחיה הנסחפים של אריאנה מלמד לפני כשבוע לרומי נוימרק ומהדורת חדשות הלילה שלה בכאן 11, ולפיהם היא "המגישה הטובה בישראל". נוימרק היא מגישה נבונה עם איזו נינוחות איטית (אני עצמי שיבחתי אותה לפני כשנה), אבל היא בהחלט לא טובה יותר מהמגישות (והמגיש קושמרו) המצוינות בשלוש מהדורות החדשות המרכזיות, הזריזות והאינטנסיביות יותר. לא הסכמתי גם עם טענתה של מלמד בכותרת מאמרה כי נוימרק "חפה ממניירות": יש לפחות מניירה בולטת אחת שנוימרק אימצה לעצמה, וזו נטייתה לפנות אל צופיה בלשון נקבה ("שלום לכן", "מתחילות" וכיו"ב). פה ושם כשנתקלתי בזה זפזפתי הלאה מהתוכנית. אני יודע מתי אני לא מוזמן, גם אם זוהי בסך הכל הדרה לשונית קטנה ומשעשעת.

לא הייתי נזכר בכך שוב אלמלא נחת השבוע בתיבת הדואר האלקטרוני שלי נוסח ההסכם הקיבוצי החדש בין ועד עובדי "הארץ" לבין ההנהלה, ובו גיליתי, למרבה המבוכה והבדיחה, שהפנייה בלשון נקבה מסתמנת כמגמה. בהסכם הזה העברית כבר ממש עברה ניתוח לשינוי מין: אחרי סעיף פתיחה שלפיו "מלים המתייחסות למין נקבה, כוונתן גם למין זכר וכך להיפך" - הפנייה מכאן והלאה לנמעני ההסכם היא בלשון נקבה. למשל, "הסכם זה יחול על כל העיתונאיות המועסקות בחברה", או "שכרן של העיתונאיות לא יפחת מהאמור בטבלה" או "עיתונאיות שנקלטו לצורך העסקה זמנית" - וכך לאורך 19 עמודים וכ-140 סעיפי ההסכם. "עיתונאיות", מיששתי את עצמי כדי להיזכר, זה גם אני. פשוט הלבישו עלי שמלה. עלי ועל העברית. את ההסכם עצמו, מיותר לציין, לא המשכתי לקרוא. יש מעקשים שאני נוטה לעקוף.

רומי נוימרק ואיור של יונה וולך
ינאי יחיאל ונורית ספיבק
להמשך הפוסט

האם אתה חתום על הרשעות הזאת, שלמה מור יוסף?

באמצע הליכי התאזרחותה, קיבלה סוסנה הפיליפינית צו גירוש כיוון שבן זוגה הישראלי לקה באירוע מוחי והפך סיעודי. הדבר מונע מהזוג להתייצב יחד ברשות האוכלוסין ולהוכיח שהקשר נמשך. עקב כך נדרשה לעזוב את ישראל תוך שבועיים

קשה להאמין לסיפור שהביא גלעד שלמור ב"החדשות" בשבוע שעבר, קשה להאמין לרשעות, לטמטום ולאטימות המנגנונית. אבל הוא קרה, וכמוהו קורים שוב ושוב אירועים דומים בחסות משרד הפנים שלנו, הנתון זה שנים ארוכות לשלטון שרי ש"ס, כלומר לרוח החשוכה והמגרשת של הרבנות החרדית המתבטאת בתקנות רשות האוכלוסין וההגירה. וכל זה אינו רק עניינו של משרד הפנים, הרוע הזה שפוך על הפנים של כולנו. אם מדברים על הדתה, כאן פועלת אחת ההדתות הסמויות, הוותיקות והמרכזיות ביותר של חיינו בארץ.

הנה הסיפור: סוסנה גרסייה הגיעה לישראל כעובדת חוקית לפני 13 שנה, ולפני שמונה שנים התחברה בקשר זוגיות ואהבה עם ישראלי בשם ציון. אחרי בדיקות קפדניות השתכנע גם משרד הפנים באמיתיות הקשר וסוסנה החלה בהליך של קבלת מעמד אזרחי במסגרת חיים משותפים, ואף קיבלה תעודת זהות זמנית. כחלק מתהליך ההתאזרחות הסיזיפי האופייני לישראל, התחייב הזוג להתייצב אחת לשנה ברשות האוכלוסין וההגירה כדי להוכיח שהקשר ביניהם נמשך.

סוסנה גרסיה
צילום מסך "החדשות"
להמשך הפוסט

אורי משגב, העיירה החילונית לא בוערת מהדתה

א"ד גורדון ובן גוריון, שולמית אלוני ויוסי שריד, מאיר שלו ויורם ברונובסקי, וגם גדולי השירה העברית - כולם ראו בתנ"ך אוצר רוח עצום. אז למה משגב מזדעק כשמשלבים כמה פסוקי תנ"ך בשיעור?

"ילדי ישראל נתונים למתקפת הדתה... נפשותיהם הרכות מופקרות לשטיפת מוח מיסיונרית ואין מי שייחלץ לעזרתם", כתב אורי משגב בפוסט האחרון שלו, וקשה היה להתעלם מקריאת הגעוואלד. כדוגמה בולטת הביא משגב בית ספר ממלכתי בתל אביב שבו נתלו בכיתת מדעים פוסטרים על גוף האדם, כאשר "ליד איור של הלב הופיע פסוק מתהילים: 'לבי ובשרי ירננו אל אל חי'. ליד שרטוט של מערכת העיכול עוד פסוק מתהילים: 'והיה לבי כדונג נמס בתוך מעי'. ליד דיאגרמה של מחזור הדם, הציטוטים 'הלב - מלך על כל האיברים' (אבן עזרא) ו'הדם הוא הנפש'".

ואני מנסה להבין: מה רע בשילוב פסוקי התנ"ך המעולים האלה בלימודי מדעים? מה רע בשילוב תחומי הדעת, ברוח ימי האקדמיה הקלאסיים שחיברו מדע ושירה ופילוסופיה, וגם ברוח מגמה עכשווית במערכת החינוך לשילוב תחומי לימוד. "הדם הוא הנפש" הוא פסוק מרתק מספר דברים המתייחס בהקשר זה לכך שהדם מקיים את החיים ושהרכבו - המושפע למשל ממה שאנחנו אוכלים - משפיע על הנפש. והלב הוא אכן "מלך האיברים" במובן המכאני הפשוט. אז ברור, פסוק כמו "לבי ובשרי ירננו אֶל אֵל חי" מזעזע את משגב, שמשוכנע כי אין שום אל חי וכי עצם האמירה "אֵל" היא בגדר הדתה. אבל זה הרי טיבו של התנ"ך, הוא מספר על אלוהים ועל אנשים.

דמותו של א"ד גורדון בבית הספר על שמו בתל אביב
אלון רון
להמשך הפוסט

מ"שני משוגעים" עד אבי אוחיון: מצעדי הרדידות השנתיים

הפזמונאי אבי אוחיון מכנה "שירי אהבה מדויקים" את המסחרה שהציפה את מצעדי תשע"ח ושהוא אחראי לחלק ניכר ממנה, יחד עם העורכים המוזיקליים שקידמו זאת. אבל מעט מזה יישאר בזיכרון, יישארו הרבה יותר השירים היפים שנותרו מחוץ לדירוג

מצעדי הפזמונים השנתיים מאחורינו וגם אלה של תשע"ח הציגו מבחר ממוסחר, מביך בשטחיותו, ששולט בו פופ ציני המתחנף בין השאר לנערות שמחבבות הבטחות אהבה ריקות. השירים האלה דחקו לשוליים שירים יפים באמת - והיו השנה גם לא מעט כאלה.

אופייני בהקשר זה המשפט שאמר אבי אוחיון, הכותב המרכזי בפזמון העברי בשנים האחרונות, לאיתי שטרן בראיון ראש השנה, בו ניסה האחרון לחלוב מחאה מזרחית מכמה נציגים של "הזמר הים תיכוני". אוחיון התנגד - בצדק במקרה זה - לניסיון לגייס אותו למה שהוא לא ("שירי מחאה? וואט דה פאק") והסביר איפה כן מונח החוזק שלו: "שירי אהבה כשהם מדויקים, הם עובדים. קח את 'שני משוגעים' של עומר אדם, אתה רואה מה עובד". במלה "מדויקים" אוחיון התכוון בוודאי לנוסחה המייצרת שירי אהבה - בראיון כלשהו לאחרונה אף שמעתי אותו מפרט את הנוסחה: כך וכך זמן לקטע הפתיחה, כך וכך לפזמון. אבל שירי אהבה אמיתיים, שירים אמיתיים בכלל, הם כידוע ההיפך מנוסחה.

עומר אדם ואבי אוחיון
אלדד אלוני ודניאל צ'צ'יק
להמשך הפוסט

הנר של מאיר בוער: אלבומו החדש של שחר אריאל הוא זמן קסם

בגיל 49 מוציא בנו של מאיר אריאל אלבום בכורה נפלא שמהדהדים בו שירי אביו. הופעת ההשקה היתה עמוסה בדמויות מוכרות, אך האם יש ליוצרים כמו אריאל מקום במצעדי הפזמונים המוצפים בכותבים ממוסחרים?

זה היה זמן קסם, למרות שאת השיר הנפלא הזה שכתב שחר אריאל על סף שנת 2000 ("זה זמן קסם", הלחינו ושרו יזהר אשדות וברי סחרוף), הוא לא ביצע בהופעה שלו השבוע בזאפה תל אביב. בגיל 49, השיק אריאל בהופעה את אלבומו הראשון, הנפלא גם הוא. הוא סיפר על הבמה שאביו, מאיר אריאל, הרגיע לפני שנים בשיחה ביניהם את מוטרדותו הצעירה מכך שאינו יוצא לאור כיוצר והזכיר לו שגם הוא הוציא את אלבומו הראשון רק בסוף שנות השלושים שלו.

היה משהו נינוח ומחשמל בערב הזה. מלווה בלהקה חדשה, חדת צליל ונהדרת, "היוצאים מהסבך", במראה טבעי, מעט מרושל, שר אריאל שירים פנימיים, רגשיים, מבודחים או מסתוריים לרגע, ושוב ושוב נשבה מתוכם רוח האב עד שלרגעים כמעט לא ידעת מי הוא השר. בשיר "תמיד אתה איתי", סיפר על הנוכחות הזאת בחייו: "אבל תמיד אתה איתי, ניחוח פתע, הרף ריס/ מלים של פעם ואף פעם/ זה ערגונות, זו התחכמות, זה כפרסלי אלביס". ה"ערגונות" הם כזכור מ"זרעי קיץ", וה"כפרסלי אלביס" הוא מהשיר "אולה בבו" (תודה למגיבים שהעירו) והוא גם הנוכחות הכוכבית של האב בחיי הבן העורג. "ותמיד אנחנו ביחד בלילה בלי הרף, ציידים וטרף, שד מתרוצץ/ ציירים, היא נפתחת, מגבעות ומטפחת/ אין עוני אלא בדעת, אומר וקורץ".

שחר אריאל
צילום מסך מתוך הקליפ "תמיד אתה איתי"
להמשך הפוסט

ועכשיו לאחראים הראשיים למחדל אסונות הבנייה: כחלון, גלנט ואביגדור יצחקי

מטה הדיור העצום שיצר השר כחלון, "טירוף הבנייה" שהנהיג יצחקי והיעדר אכיפה מצד השר גלנט. יש לקוות שקורבנות בניית השלוך לא מבשרים את הברוך בכל פרויקט הדיור הזה, שבעיותיו כבר נחשפו

אחרי שדיברנו על אחריות משרד העבודה והרווחה למות הפועלים באתרי הבנייה, עקב פיקוח לקוי וסנקציות רפות על קבלנים עברייניים, צריך להקשיב גם למה שאמר השר חיים כץ ב"פגוש את העיתונות" עם רינה מצליח במוצאי שבת. שר העבודה והרווחה דיבר על 18 אלף אתרי בנייה שעליהם מופקדים 29 פקחים בלבד, ואחרי שטען לשיפור הפיקוח בתקופתו, הבטיח כי במושב הכנסת הבא ידרוש סמכות לסגור אתרי בנייה לא בטיחותיים, שכן "לא ראיתי את רשם הקבלנים סוגר אף אתר שיש בו ליקויי בנייה".

זו הערה מהותית כי משרד השיכון והבינוי בראשות השר יואב גלנט, שבו פועל רשם הקבלנים, אכן אחראי הרבה יותר לאסונות. בנייה היא בתחום הגדרתו וסמכותו וסגירה של אתר מסכן חיים היא כלי אפקטיבי הרבה יותר מקנס של פקחי משרד העבודה. כתבת "הארץ" המצוינת לי ירון כבר ציינה לפני כחודש כי בשמונה השנים האחרונות ביטל הרשם אילן אליהו יותר מ-2,700 רישיונות של קבלנים - אבל אף לא אחד מהם בשל ליקויי בטיחות.

אתר בנייה ברמת גן
מגד גוזני
להמשך הפוסט

הפגיעה של בן שלו בפזמון העברי, הקשקוש הפמיניסטי של אברי גלעד

בן שלו משתפך על אריתה פרנקלין אבל לא מפסיק לקטול שירים עבריים מצוינים, אברי גלעד תוקף ברוח Metoo משפט תמים של עומר אדם, והרקדנית אצל סטטיק ובן אל היא פויה. דברים שאמריקה עושה לנו

ברור, אריתה פרנקלין היתה זמרת גדולה, וחלק מהותי מגדולתה היה הקול הצועק והפולח שלה בימים שהשחורים התקשו להשמיע את קולם. כשהיא קראה "פרידום" בשיר Think ב"האחים בלוז" המגניב, היא היתה לגמרי נכונה וקוּלית. כששרה "ליטל פרייר פור יו", שיר שאהבתי במיוחד בנעוריי, זו היתה תפילת אהבה נהדרת. וכשהיא שרה "שינוי עומד לבוא" זה נגע ללב וניבא עתיד. היתה עם זאת, יש לומר, איזו פשטנות פּוֹפית בטקסטים שלה, כולל You make me feel like natural woman  שהיא שרה גם בהשבעה של אובמה. אבל כן, ברור למה ועד כמה היא יקרה לאמריקה (ובמיוחד לחלק באמריקה שהיום מתעב את טראמפ ומתגעגע לאובמה). הכבוד והאהבה מגיעים לה.

מה שהתקשיתי יותר להבין זה איך גרמה פרנקלין למבקר המוזיקה בן שלו, איש צונן ומסויג בדרך כלל כשמדובר במיטב היוצרים הישראלים, שלרוב זוכים ממנו לשבח קמצני או לקטילות - להשתפך עם מותה של פרנקלין ולקבוע כי היא היתה "באר של רגש" וגם "ההתגלמות הנעלה ביותר של השירה האנושית בתקופתנו. עם מותה (...) נגרע משהו מיופיו של העולם". וואו.

עומר אדם, אריתה פרנקלין, אברי גלעד
דודו בכר, מריו סוריאני / אי-פי, אייל טואג
להמשך הפוסט

באדישותה לחיי הפועלים הנהרגים ישראל דומה לקטאר

הגיע הזמן שהרשויות יפעלו באפקטיביות - קנסות כבדים, סגירה ממושכת - מול חברות הבנייה הקטלניות, שאתמול נהרגו בהן עוד שלושה פועלים. והגיע הזמן לנקוב בשם המנהלים הנוגעים בדבר: הנה כמה מהשמות

לקטאר יש משימת בנייה - מתקני המונדיאל לשנת 2022. מאות רבות של עובדים זרים, מנפאל והודו ועוד מדינות, כבר מתו בבנייתם, בחום ובנפילות מגובה, ומעריכים שעד תאריך היעד ימותו כ-4,000 איש. גם לישראל יש משימת בנייה, גם אצלה רוב ככל ההרוגים הם עובדים זרים או ערבים, ואמנם אנחנו רק חצינו זה עתה את רף 300 הנספים בשמונה השנים האחרונות, אבל השנה למשל חלה עלייה של כ-50% במספר ההרוגים לעומת התקופה המקבילה אשתקד (27 הרוגים מאז ינואר, ועוד שני עוברי אורח), ככה שאנחנו בכיוון. האדישות של הרשויות כאן ובקטאר, מכל מקום, נראית דומה.

אתמול נהרגו אצלנו שלושה: רמי באדר, בן 34, ואיברהים אל חדידי, בן 32, שניהם מרמאללה, צנחו אל מותם מהקומה ה-15, במעלית-פיגום שניתקה באתר בראש העין של חברת "אלקטרה בנייה". תמונתם לא פורסמה. ונהרג גם פועל סיני בנפילה מהקומה הרביעית באתר בנייה של חברת "תדהר" במושב אחיסמך. שמו, כרגיל, לא פורסם ובוודאי שלא תמונתו. יש מיליארד סינים, ויהודי, כאמור, הוא לא.

פועל בניין
אליהו הרשקוביץ
להמשך הפוסט

הלהקות הצבאיות החדשות הן בשורה גדולה, חבל שאוזני המבקר ערלות

בטורו האחרון התנפל איתמר זהר על שני שירים עדינים ומקסימים שכתבו ושרים חיילים, "געגועיי" של שי המבר ו"אצלנו בגן" בביצוע שי לי עטרי. ככה זה כשהטינה לצה"ל מקלקלת את השורה ואת הצליל

איתמר זהר, עמיתי לעבודה, הוא ידען גדול במוזיקה ואוהב אמיתי שלה, אבל גם בעל טינות זרות לכל מיני שירים מקסימים. אתמול זה נעשה מוגזם במיוחד, כשהתנפל על שני שירים יפהפיים ועדינים שכתבו חיילים: הראשון הוא "געגועיי" של שי המבר המעולה (היא כתבה, הלחינה ומבצעת), שיצא בימים אלה במסגרת הלהקות הצבאיות המתחדשות, והשני הוא "אצלנו בגן" של שי לי עטרי מימי מבצע "צוק איתן" (מילים ולחן: יפתח קרזנר).

חזרת הלהקות הצבאיות היא בשורה גדולה, ואם השירים האלה הם מבשריה ומדגימיה, היא גם עשויה להצליח מאוד ולהכניס קצת טעם טוב ועומק לטבלאות ההשמעה בתחנות הרדיו, ששולטים בהן כיום שירי פופ חקייני וממוסחר, בגרסתו המזרחית או הלטינית או הכמו-אנגלית - רק תבחרו.

מתוך הביצוע של הלהקות הצבאיות לשיר "אין לך מה לדאוג"
ערוץ היוטיוב של צבא ההגנה לישראל
להמשך הפוסט

הגירוש של יוסוף הצדיק, ההיתממות האולימפית של קרמניצר

אסור למינהל האזרחי להחזיר לחברון את הפלסטיני שהציל משפחה בפיגוע ומצא כאן מקלט מהמאיימים על חייו, כי אנחנו לא סדום. וגם: מדליה אולימפית בהיתממות לפרופ' קרמניצר בפרשת דארין טאטור

אפשר להסתדר עם ענן הסיסמאות הנדושות והכוזבות בגנות ישראל וצה"ל - "מדינה פשיסטית", "נאצית", אפרטהייד", "מיליטריסטית" וכיו"ב - אבל קשה להסתדר עם המקרים שבהם ישראל באמת פועלת ברשעות וגומלת רעה למיטיביה. לא מדובר הפעם בעלבון הדרוזים (יפה היתה האחווה הדרוזית-יהודית-ישראלית ויפה אהבת צה"ל והמדינה שבקעו מתוך הכעס על חוק הלאום) - אלא במקרה נסתר וחריף הרבה יותר: זה המקרה של הפלסטיני שהציל את משפחת מרק בפיגוע ב-2016 ליד עתניאל, שבו נרצח האב, מיכי מרק. את שני הילדים והאשה שנלכדו ברכב חילץ ממוות תושב אזור חברון שהזדמן למקום עם אשתו ופינה למכוניתם את הפצועים. בימים הבאים התנכלו לו בני עמו, יידו על רכבו בקבוקי תבערה, מנעו עבודה מאשתו, אחות בבית חולים, ואיימו על חייו. הוא נמלט לישראל ומצא בה מקלט דחוק. בימים אלה החליט המינהל האזרחי שאשרת השהייה שלו לא תוארך והוא יוחזר למקום שבו חייו נתונים בסכנה.

בני משפחת מרק אסירי התודה פנו למינהל בבקשה לא לגרש אותו. הוא עצמו סיפר בראיון לגל גבאי בגל"צ ביום חמישי האחרון, שבו הזדהה בשם יוסוף: "הם (במינהל) יודעים שיהרגו אותי שם. אחרי שעזרתי למשפחה התקשרו ואמרו שאני משת"פ. זרקו עלי בקבוקי אש ואבנים כשהייתי ברכב עם אשתי, פעם אמרו שירצחו אותי, יָרו בי. אני פה (בישראל) כמעט שנה וחצי, שנתיים, ואני סובל. לא נתנו לי אישור לעבוד. גם שם - אשתי הולכת לקנות משהו, מאיימים עליה. גם על הילדים".

אוהד חמו מדבר עם יוסוף ב-2016
חברת החדשות
להמשך הפוסט

חיים אתגר הדהים וגיא לרר עשה בית ספר ליואב אבן

מבחר מתוכניות הטלוויזיה העזות בשבוע החולף, שמתחיל ב"סליחה על השאלה" המצוינת. וגם הערה על המפגש האמריקאי בין גיבורי-העל האינפנטילים לתקינות הפוליטית

זו לא היתה בדיוק תוכנית קלה לצפייה אבל היא היתה חזקה, כנה באופן נדיר. בתוכנית השנייה של "סליחה על השאלה" בכאן 11 הופיעו נשים וגברים באמצע שנותיהם, חולים במחלה סופנית (רובם בסרטן וחלקם בניוון שרירים) וענו בענייניות חשופה, לעתים קלילה, לשאלות ישירות כתובות על דף. על השאלה "אתה פוחד למות?" ענו מחציתם שלא. על "מה הדבר האחרון שהיית רוצה לעשות?" נעו התשובות בין "קפה וסיגריה בשמש", "סקס טוב", "הרואין" ו"לחבק את הילדים" - אבל התשובות המצוטטות כאן אינן מעבירות את החוזק של האנשים המדברים עצמם.

גם התוכנית הראשונה בסדרה זו, שבה הופיעו טרנסג'נדרים, היתה מעניינת, וגם בה נראו המרואיינים כמי ששמחים על ההזדמנות לענות ולהבהיר. לכן טעתה מאוד בעיני אריאנה מלמד, מבקרת טלוויזיה מעולה בדרך כלל, אמנם עם נטייה מסוימת לצדקנות, כשקטלה לפני כשבועיים את הסדרה הזאת, שמקורה באוסטרליה, בטענה שהיא "מציצנית", שהשאלות "קשות, מטומטמות, בוטות" והשואלים "נותרים עלומים". לא, ממש לא. זוהי תוכנית אנושית ואמיתית עם שאלות שמבטלות מחיצות ועם נשאלים שרצו לדבר. לא במקרה סיכמו הקרובים-למותם בסוף התוכנית את החוויה באמירות כמו "תודה לכם", "היה כיף", ו"קיבלתי תשומת לב, מה עוד אני צריך?".

גיא לרר, חיים אתגר. טלוויזיה טובה ומשמעותית
רשת 13, קשת 12
להמשך הפוסט

מכות לתלמידים בחברה החרדית: הגיע הזמן לתקן את הטעות של בן גוריון

התמונה המזעזעת של הכאת תלמידים רכים שהתגלתה אמש בתוכניתו של אמנון לוי היא עוד ביטוי להסתאבות החברה החרדית. עלינו האחריות להבריא אותה, ולא בשיטת עצימת-העין של המפכ"ל אלשיך

הכתבה המזעזעת ב"פנים אמיתיות" של אמנון לוי אמש, שעסקה בתופעת האלימות בכיתות הלימוד החרדיות המתחילה כבר בחיידר, המחישה שוב עד כמה החברה הזאת, המעלה ומורידה אצלנו ממשלות, המתחזה לשומרת אוצרות הרוח שלנו - "לומדי התורה" כביכול, בני שבט לוי כביכול המשרתים בקודש ולכן הם פטורים מצבא ומעבודה - חיה באפלה נפשית ורוחנית ולמעשה חיה ככת. כת ענקית, 15 מנדטים בערך, שהמכות הן אחד האמצעים לשימורה ככת.

המרואיינים סיפרו על מקלות ההכאה - היו כמה סוגים, כל מלמד מתעלל וסגנונו - שהיו מונחים דרך קבע על שולחן המורה. הם סיפרו על מכות כואבות במיוחד בקצות האצבעות ובציפורניים, על סטירות ומכות בגוף עד זוב דם ועד חבלות, שהם אף פעם לא דיברו עליהם בבית, כי "המלמד הוא חצי אלוהים" וההורים ממילא היו תומכים בו. מישהו סיפר איך ליקק את אותיות הא'-ב' בדבש ביומו הראשון בחיידר, כמנהג היום הראשון ללימודים, אבל כבר למחרת הפסיק ללקק דבש והחל לחטוף מכות.

אמנון לוי מתוך התוכנית ששודרה אמש
מתוך "פנים אמיתיות" / ערוץ עשר
להמשך הפוסט

בשבחה של אורית קמיר

בפודקאסט הנפלא עם קמיר שאולי החמצתם, היא כועסת על הפוריטניוֹת שחטפו לה את את חוק ההטרדה המינית, על פגיעתן הקשה בחופש הביטוי ועל משפטי השדה נגד גברים. חשוב שגם עיתונאים יקשיבו לזה. גם אתה, אורן פרסיקו

סתימת-הפיות המוסרנית האחרונה בעידן הטפות המוסר שאנחנו מצויים בו, כללה את ההתנפלות על המשפטנית אורית קמיר לאחר הראיון המרתק והחשוב שלה שנתן פתחון-פה לארי שביט, שהתנצל מעומק ליבו, ואת הניסיון למנוע מחיים רמון ש"לא התנצל מספיק" להרצות באוניברסיטה, ואת ההשחתה של עשרות שלטי-חוצות מהופעת אייל גולן, באמצעות ציטוטים מתוך חקירתו (שלא הניבה כזכור כתב אישום), כולל ציטוט האמירה המפורסמת שלו "למרות שיש לך סטייק אנטריקוט אתה רוצה לפעמים שוקולד". כי גם על עזיבת אשתו אילנית לא סולחים לגולן בכנסיית הצניעות החדשה שלנו, שבה העונש למי שריצו את עונשם או למי שלא נשפטו כלל או למי שסתם הודו ועזבו - כדוגמת ארי שביט - לעולם לא נגמר ולעולם לא ירוחם.

בתוך בלבול הדעת הצדקני והרודפני הזה, שתפח עלינו לצד קמפיין #MeToo, הגיעה בשבוע שעבר השיחה השפויה והנדירה-בחוכמתה של אורית קמיר בפודקאסט "הארץ", והיתה כמו מי מעיין צוננים בקיץ הזוי. ברקע עמד אותו ראיון שלה עם ארי שביט, ובשיחת הרדיו עם ליאור קודנר הציגה קמיר ראייה מורכבת, חדה ובקיאה של הזמן העכשווי ביחסי גברים ונשים. באותו פודקאסט נפלא בן 20 דקות התרכזו בבהירות כמה עניינים עקרוניים במיוחד (שקמיר כבר נגעה בהם במאמריה וגם באותו ראיון עם שביט), ואני מבקש לצטט מתוכו בהרחבה יחסית.

אורית קמיר
אבישג שאר-ישוב
להמשך הפוסט

חרדים משתמטים, הסירו את ידיכם מהכותל שצה"ל קנה בדמו

הקישור המתועב שעשה ח"כ ינון אזולאי מש"ס בין רעידת האדמה ובין פשרת הכותל, ודברי הבלע שלו נגד יהודי ארה"ב, הם פרי הבאושים של החזקה החצופה שהחרדים תפסו על הכותל

לא רק אנשי ש"ס מדברים ככה, גם אנשי יהדות התורה עם דגל התורה, ולאחרונה גם רבני הציונות הדתית - אבל אתמול היה זה הח"כ ינון אזולאי מש"ס שטימא את שפתיו בדברי בלע מתועבים נגד היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים בארצות הברית. הח"כ הצעיר קישר בין רעידת האדמה ובין פשרת הכותל הדחוקה והמשפילה כלפי הרפורמים, כשאמר: "אולי נעשה קצת חשבון נפש שרעידת האדמה הזאת היא בגלל שמישהו פה מנסה לגעת בקדוש לנו". וכדי שהניסיון להעליב את יהודי אמריקה יהיה ברור, הוסיף ואמר להם: "מה לכם ולעתיקות של אבני הכותל? אני מציע לכם הצעה, קחו את הכסף שאתם משקיעים במדינת ישראל ותבנו לכם כותל בארה"ב".

ובמקרה הזה, החוצפה גרועה אף יותר מן הטיפשות גסת הרוח. הטיפשות ברורה: כמו שר הפנים השס"י לשעבר יצחק פרץ, שקישר ב-1985 בין אסון אוטובוס התלמידים במחלף הבונים ובין מזוזות פסולות, גם הח"כ החרדי הצעיר והפוחז הזה נכנס לנעלי נביא ובא להסביר לנו את סכנות חיינו מתוך השקפת דתו הילדותית, הפרימיטיבית והשתלטנית. הרי לפי אותו היגיון אפשר לטעון למשל כי גם מחלתו הקשה של דוד אזולאי, השר לענייני דתות ואביו של ינון, שבעטיה הוא התפטר מהכנסת במרץ השנה (ובמקומו נכנס הבן ינון), נגרמה בגלל אמירתו לפני שלוש שנים, כשר דתות חדש, כי הוא "לא יכול להגיד שהרפורמים הם יהודים". אותה אמירה מזיקה צוטטה ב"ניו יורק טיימס" וחוללה סערה בארה"ב, שכ-35% מיהודיה מגדירים עצמם רפורמים (וזיכתה את השר אזולאי בנזיפה מראש הממשלה נתניהו). אני לא טוען שדברי ההבל של דוד אזולאי הם הסיבה למחלתו, ומאחל לו באמת רפואה שלמה, אבל ההיגיון המצוץ מהאצבע של בנו הוא כפי שניתן לראות חרב פיפיות.

חרדים בכותל ב-2014
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

עיוותים משמאל, עיוותים מימין: בין תיק המעונות לאתר "מידה"

מ"חותם נתניהו" שהתגלה בירושלים, דרך פרשת המעונות ועד צהלתו של אתר "מידה" על פסיקת בג"ץ נגד מרכזי הלידה. אנחנו מוצפים בשיפוט כיתתי, לא ענייני

הטינה האוטומטית לנתניהו והאווילות של "חקר המקרא" - ענף מחקרי שאחראי בין השאר להשחתת לימודי התנ"ך במערכת החינוך והמתתם בהרדמה אקדמית - חברו יחד לדיון קטן ומוזר שהציג השבוע רועי צ'יקי ארד במוסף "הארץ". מתברר שנמצא חותם בירושלים מהמאה ה-7 לפני הספירה, ועליו כתוב "לנתניהו בן יאש". באותה מאה מלך בירושלים המלך יֹאשיהו, כך שעולה האפשרות שהמילה "יאש" מתייחסת לשמו.

אבל הדיון סביב החותם הלך לכיוון אחר: האם "יאש" צריך להיקרא כ"יָאוּש" או כ"יוֹאָש" (שמו של מלך מוקדם יותר). מתברר שראש הממשלה נתניהו בחר ב"יואש" באחד מנאומיו, שבו הזכיר את החותם כעדות נוספת לקשר של עם ישראל לארצו, והגרסה הזאת אומצה גם בכרזה ארכיאולוגית ליד הכותל. זה ממש הרגיז את חתן פרס ישראל לחקר המקרא, פרופ' שמואל אחיטוב, שטען בתוקף כי מדובר דווקא ב"יָאוש", שם שהתגלה בחרסי לכיש ונגזר מהשורש או"ש שמשמעו באוגריתית ובערבית "הענקת מתנה". הבנתם? זה בכלל לא עברית אלא אוגריתית וערבית. אם כך, אולי מדובר בכלל במלך ערבי ושמו יָאוּש? כאן גם אחיטוב וגם הארכיאולוגית שמצאה את החותם, ד"ר שלומית וקסלר בדולח, מודים כי "יָּאוּש" מתייחס כנראה לשם יאשיהו. אם ככה, למה בשום מקום בתנ"ך לא הוגים יָאוּשיהו.

שרה נתניהו בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, רן ברץ מייסד אתר "מידה"
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

ליצמן ניצח את הנשים: פסיקת בג"ץ נגד לידה טבעית פוגעת בחירותן

בג"ץ דחה את עתירת מרכז הלידה בגדרה נגד סגירתו בצו משרד הבריאות, אבל דעת המיעוט הנאורה של השופט גרוסקופף מוכיחה עד כמה מטעים את הציבור. ואחרי הכל, הסתמן בפסיקה גם פתרון פשוט

בדומייה כמעט מוחלטת, בלי שום מחאה, התקבלה בשבוע שעבר החלטת בג"ץ בנושא מהותי מאוד - זכות הנשים על גופן בלידה. ברוב של שני שופטים נגד אחד דחה בג"ץ את עתירתו של מרכז הלידה הטבעית "בית יולדות" בגדרה (ולצדו עוד כמה גופים), שהוא אחד המרכזים הבודדים בארץ וכנראה המאורגן ביותר בהם, נגד סגירתו ב-2017 בידי משרד הבריאות לאחר שפעל להפליא כשש שנים. משמע: אשה הרה שלא מעוניינת ללדת בבית חולים ומבקשת לעצמה לידה אינטימית נטולת התערבויות תרופתיות וכירורגיות למיניהן - תתקשה היום הרבה יותר למצוא אלטרנטיבות.

האבסורד המשווע הוא שלידת-בית עדיין מותרת היום (תחת מגבלות בטיחות מקובלות כמו מרחק מבית החולים) - אבל במרכז הלידה, מקום מצויד ובטוח יותר, קרוב לבית חולים, עם מיילדות מנוסות במיוחד - הדבר נאסר. השופט יוסף אלרון, אחד משני דוחי העתירה, אף הודה בסוף פסיקתו בצורך לפתור את האבסורד הזה. ובלטה בפסיקה המאכזבת של בג"ץ דעת המיעוט הנאורה והמבריקה של השופט עופר גרוסקופף, שבניגוד לעמיתיו קיבל את העתירה והפריך בשיטתיות את עמדת משרד הבריאות - הן מצדה המהותי והן מצד חוקיותה - שאותה הוא כינה "הכבדה על הכבדה".

לידה טבעית במרכז הלידה "בית יולדות" בגדרה
עדנה כהן
להמשך הפוסט

וכשאתם פוגשים שקר פמיניסטי אצל הערבים - מה אתם עושים?

מאביגדור פלדמן שלא מוצא ראיות למטענים ובקת"בים אצל מפגיני עזה אבל מוצא החפצת נשים אצל גדי טאוב המגן על צה"ל, ועד הסרט הצבוע של הקולנוענית הישראלית שהציע לפלסטינים "לזיין יהודייה"

קשה היה לעקוב אחר סבך הדימויים במאמרו הכעוס של אביגדור פלדמן השבוע על גדי טאוב שכתב על אירועי הגדר ("עלילת דם בעזה", 7.6), אבל נדמה לי שהמסרים העיקריים היו אלה: פלדמן מדמה את עצמו, במין הפוך על הפוך מתנשא, לטיל כיפת ברזל שבא "לקרוע את הצורה" כדבריו, לטאוב, המושווה לעפיפון אש; פלדמן מאוכזב מטאוב שהפסיק להיות איש שמאל; ובעיקר - פלדמן מלגלג על טאוב ש"לא טורח להסביר למה לא ראינו אקדחים, בקבוקי תבערה, רימוני יד ואמצעי לחימה אחרים, אם אלה אכן היו קיימים. למה צה"ל מסתיר אותם מאיתנו". כלומר, עורך-הדין הפלילי רומז שצה"ל משקר ואין בכלל ראיות לדיווחי התקשורת על בקת"בים, אקדחים ורימונים, מטעני נפץ בגדר ולאחרונה עפיפוני נפץ (בקישורים כאן מובאות בכל זאת כמה ראיות). האם את השריפות פלדמן לפחות ראה?

וכיוון שלפי פלדמן אין ראיות, הרי שביום הדמים של ה-14.5 (מעבר השגרירות האמריקאית לירושלים) הרגנו בעיניו לחינם 61 חפים מפשע שכלל לא עמדו לחצות את הגדר למרות שניסו שוב ושוב לחתוך אותה, וכלל לא התכוונו לחדור ברבבותיהם במסגרת "השיבה הגדולה לפלסטין" כדי "לשים קץ למפעל הציוני", כהבטחת הנייה שלושה ימים קודם לכן, וכלל לא עמדו לסכן את יישובי עוטף עזה.

אביגדור פלדמן, גדי טאוב
מוטי מילרוד, נתן דביר
להמשך הפוסט

בזמן שבזבזתם זמן על סדרות: דברים מקסימים בטלוויזיה

כתבה של איתי ורד על עורבים, אהבות לוהטות ב"האח הגדול", דיוקנאות של מאיר אטינגר וצרויה שלו, ותחקיר מוזיקה של קובי אוז. מקבץ שבועי של תוכניות מעולות הנסתרות מביקורת הטלוויזיה וממעריצי נטפליקס

העונה האחרונה של "משחקי הכס" תעלה אמנם רק ב-2019, אבל השבוע התבשרנו שכבר החלה העבודה גם על סדרה מקדימה (פריקוול), ככה שהובטח עתידם של המכורים לדרמת הדרקונים, הזוועות והתככים הילדותית והמלוטשת הזאת, שהיא רק דוגמה בולטת לנהייה הישראלית אחר הסדרות האמריקאיות הרבות מספור. אני לא בדיוק משוויץ בכך שאני לא רואה אף אחת מהן: לצד פנטזיות אלימוּת ובעתה נוסח "משחקי הכס" או "המתים המהלכים" הפופולריות במיוחד, יש בוודאי גם סדרות משובחות, ומגוחך לטעון נגד כל הסדרות שברובן אפילו לא הצצתי. ובכל זאת, עצם המחשבה להתמכר לסדרה אמריקאית מומצאת כלשהי, עם כל דידקטיות הפי-סי המוסווית או הגלויה, עם כל האנגלית שהיא לא העברית המופלאה (מבלי לגרוע מגדולת האנגלית), עם כל הבדיה שאיננה מציאות, עם כל עמדת ההתבטלות התרבותית שביסוד הצפייה הזאת - כל זה משעמם אותי מראש.

הנה לעומת זאת כמה דברים מרתקים ואמיתיים לגמרי שכן ראיתי בטלוויזיה בשבוע החולף. למשל כתבתו המקסימה של איתי ורד ביומן ליל שבת של חדשות עשר, על מתקפת עורבים עונתית בכמה יישובים בארץ: אחת המותקפות היתה כוכבת הילדים מיקי מוכתר, שעורב חבט בראשה (לרוב מדובר רק במעוף הרתעה). בכתבה לא נמצא אמנם פתרון לתופעה המציקה אבל כן פוענחה סיבת התנהגותם של העופות החכמים האלה: חגית חנן, ספרית כלבים ומצילת עורבים פגועים, הסבירה כי זוהי תקופת החניכה של הגוזלים הבוגרים לקראת תעופה עצמאית, וכשגוזל כזה עומד למשל על גדר ברחוב, להקת העורבים משגיחה עליו מרחוק ומאיימת על כל מי שבעיניה מסכן אותו.

 הזמר והמוזיקאי קובי אוז בתוכנית "צליל מכוון" בכאן 11
כאן 11
להמשך הפוסט

כנראה שילדיכם ימאסו גם בתוכנית החדשה להוראת תנ"ך. כמה חבל

התוכנית החדשה תיקנה כמה רעות ישנות אבל אינה מטפלת בעיקר - בחיבור התלמידים לתנ"ך. כי לימוד שאינו מבוסס על הקראת הפסוקים הנפלאים בפי התלמידים דומה ללימוד שחייה בהתכתבות

אחרי שסילקה כמה רעות חולות מתוכניות הוראת התנ"ך הקודמות, המשמימות והאקדמיות עד לזרא, שהמאיסו על התלמידים את המקצוע וניכרו אותם מהתנ"ך - מציבה לעצמה התוכנית החדשה לכיתות א'-י"ב, שהופיעה לפני חודש, את המטרה "להאהיב את התנ"ך". הלוואי שיצליחו. אבל בהכירנו את התלמיד הישראלי, ממש לא נראה שזה הולך לקרות. קודם כל משום שהתוכנית הזאת, על פי הדגשיה, לא תצמיח אף תלמיד שיודע להקריא ללא שגיאות את פסוקי התנ"ך המנוקדים - ואיך אפשר לאהוב משהו שאינך מסוגל לקרוא בו בביטחון?

מבחינה זו, מזכירה גם התוכנית הזאת, למרבה הצער, את הבחור ההוא מהשיר "יו-יה" של כוורת, ש"למד שחייה בהתכתבות". ללמוד תנ"ך בלי להגות בשפתיך ולשמוע באוזניך את טעמם וצליליהם של הפסוקים הנפלאים - הרי זה ללמוד ממרחק. וכדי להתאהב בתנ"ך צריך לחוש את יופיו מקרוב, במגע הלשון עם הפסוקים.

תלמידות בשיעור תורה
ניר קידר
להמשך הפוסט

אדוני האפיפיור, אתה בטוח שהצעיר שעבר התעללות מינית ״נברא הומו״?

ממש לא בטוח שהצעיר מצ'ילה שנאנס בילדותו בכנסייה פשוט "נברא הומו", כדברי האפיפיור. וכן, הפדופיליה שם אינה שונה מזו במוסדות הלימוד החרדיים שלנו. מקור רוב הצרות האלה קשור בהפרדת גברים מנשים

ניצן הורוביץ זרח מאוד ב"לילה טוב ישראל" (רשת 13) עם דוריה למפל שלשום, כששיבח את האפיפיור פרנסיסקוס שאמר לצעיר הומו מצ'ילה: "ככה ברא אותך אלוהים וככה הוא אוהב אותך". ואכן, הקהילה הלהט"בית כולה הזדרזה לברך על הדברים, וכמוה גם ערוצי השידור שראו בהם אמירה פורצת דרך. אבל קשה מאוד להתפעל מהאמירה הזאת, שיש בה כמדומה צד מניפולטיבי שבא להסוות את אחריותה של הכנסייה הקתולית לבעיית הפדופיליה החמורה במוסדות החינוך שלה.

כי כשהאפיפיור אמר "ככה ברא אותך אלוהים", הוא בעיקר ניסה - ואכן הצליח - להסיט את האש מן הטענה שההתעללות המינית בקטינים במוסדות שהוא ממונה עליהם היא זו שמערערת את זהותם המינית, כולל זהותו של אותו צעיר צ'יליאני. ובמילים פשוטות: ייתכן מאוד שהם לא נבראו ככה בידי אלוהים אלא נעשו ככה בידי הכמרים שאנסו אותם.

האפיפיור פרנציסקוס ברומא בתחילת מאי
מקס רוסי / רויטרס
להמשך הפוסט

מגילת רות ופועלי הבניין הצונחים אל מותם

רוחה הנדיבה של מגילת רות מבליטה את הקמצנות של מנהיגינו כלפי זרים, ובמיוחד הרשלנות הפושעת מול פועלי הבניין הנהרגים. העיקר שדרעי ובנט צועקים געוואלד על מערכון התפילין

בשבוע שעבר נפל אל מותו באתר בנייה של סולל בונה בהר חוצבים בירושלים פועל סיני. יש לו שם שלא נודע לנו ופנים שלא הכרנו, יש לו משפחה, היו לו אהבות. איש תם ומקצועי שבא לעבוד. דמו של האיש הזה בראשם של שר הכלכלה אלי כהן, שר האוצר משה כחלון, השר לביטחון פנים גלעד ארדן, מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך ומנכ"ל סולל בונה אהוד דנוך (באלפי האסונות האחרים בשנים האחרונות חטאו מנכ"לים אחרים בחברות בנייה אחרות). כל ראשי הגופים הממשלתיים והכלכליים האלה אחראים לכך שהרג הבנייה נמשך בישראל באין מפריע ובאין בודק.

קו לעובד ועמותת מען עתרו בשבוע שעבר נגד המפכ"ל והשרים האלה, ודרשו בין השאר להקים במשטרה יחידה לחקירת תאונות בנייה - המתעכבת מטעמים תקציביים - ולפתוח חקירה פלילית בכל תאונה שגורמת למוות או לפציעה קשה ובינונית. האם בית המשפט יכפה מרות משפטית על האחראים האטומים, או שמורא פסקת ההתגברות כבר הוטל עליו? האם המשטרה, שמגישה בקול תרועה כתבי אישום בכל מקום שזרקורי התקשורת שוזפים אותו - תתחיל להגיש גם בפשעי הרשלנות הקטלניים והבלתי-פוסקים האלה, הסמויים מעין הציבור?

זירת אירוע באתר בנייה במרכז הארץ בו פועל נפל מגובה
דודו בכר
להמשך הפוסט

רוית הכט, רוגל אלפר - לא יעזור אם תמאסו בנטע ברזילי. נחשו למה

אייל גרוס ורוית הכט תקפו את השיר בגלל הכיבוש ובגלל ירושלים, וכותב אחר תקף את איכותו, אבל האמת לא השתנתה: זהו להיט פופ מקסים עם בשורת פתיחות, וטוב לשמוח בו

אפשר היה לנחש שדברי האהבה לישראל שהשמיעה נטע ברזילי לפני ואחרי הזכייה באירוויזיון יפוגגו את חינה בסביבת "הארץ", ושהדיבור הלאומי שלה ייחשב ללאומנות. ובמיוחד עם ה"בשנה הבאה בירושלים" שאמרה והתחבר ככה לטקס העברת השגרירות האמריקאית לירושלים (טקס שהופגנה בו ידידות רבת השראה, חשובה מאין כמותה לישראל). כי עם כל הכבוד לדגל הפמיניסטי ולדימוי הגוף המשוחרר שהניף "Toy" בביצועה המושלם של ברזילי, גבוה מעליהם מתנוסס אצלנו דגל "הכיבוש". הכיבוש עם כל דבר.

אייל גרוס למשל, פירסם למחרת הזכייה מאמר שבו מחה על כך ש"בימים שבהם השתתפה ברזילי בתחרות, המשיכה ישראל לכבוש מיליוני פלסטינים חסרי זכויות... כך מטושטשים המציאות של כיבוש ואפרטהייד". מה הקשר? הנה הקשר. רוגל אלפר מצידו שוב לא הפתיע וקבע ש"נטע ברזילי שרה את פס הקול של ישראל הלאומנית ושיכורת הכוח".

דורון מדלי ונטע ברזילי בנתב"ג, השבוע
אבישג שאר-ישוב
להמשך הפוסט

החשפנית שניצחה את חברת הכנסת מיכל רוזין

הצעת החוק של רוזין להשוות חשפנות לזנות ולאסור גם אותה, פוגעת בחֵרות הנשית ומייצגת את הצד המסוכן במהפכת MeToo. אולי נשות "צעדת השרמוטות" יסבירו לח"כית ממרצ?

ליהי שגב בת ה-16 עלתה בשבוע שעבר על האוטובוס מתל אביב לפתח תקווה, לבושה במכנסונים קצרים, והתיישבה בספסל האחורי ביותר. בתחנה בבני ברק עלה חרדי ומכל האוטובוס הריק בחר להתיישב מרחק שני ספסלים ממנה, הניח את מגבעתו בספסל שביניהם כמין מחיצה, וכל הנסיעה בהה בה וגילגל את עיניו מבעד לידו המסוככת, מניע את גופו בתנועות תפילה. היא התעלמה. ואז בא אליה איש חילוני, אמר לה שהוא לא הצליח להתעלם מהסבל של החרדי ו"מישהו חייב להגיד לך את זה". החרדי הנהן לאישור. ליהי, נערה דעתנית ומגובשת, גערה בחילוני והחלה לצלם את הדו שיח ביניהם, והוא נסוג בהתנצלות - מה גם שבינתיים התערבו לטובתה נוסעים אחרים. "זו היתה הטרדה מינית, הרגשתי מושפלת", היא סיפרה בתוכנית הבוקר של אברי גלעד ומיה זיו-וולף, ביום שישי האחרון.

הסיפור הזה, שהידהד גם ברשתות החברתיות, הוא מקרה קל: הצקה מינית מצד בן החברה החרדית האובססיבית למין ולאיסוריו (וכצפוי גם עמוסה בתקיפות מיניות כלפי ילדיה וילדותיה). ומה אצלנו? באותו יום שישי נערכה בתל אביב "צעדת השרמוטות": אלפי נשים, חלקן בביקיני או חשופות חזה, צעדו במחאה נגד ההצקות בענייני לבוש ונגד הטרדות מיניות, אונס והאשמת הקורבן, עם שלטים דוגמת "אל תגיד לי מה נורמלי, אני אלבש מה שבא לי", "לא זה לא" וגם אחד בוטה בזכות השוויון - "אל תגיד לי צלע, אתה יצאת מהכוס שלי". נישאו שם גם שלטים בגנות הרב ברלנד ואלון קסטיאל והנשיא לשעבר קצב.

חברת הכנסת מיכל רוזין והחשפנית עדן ב"עולם הבוקר"
רשת 13
להמשך הפוסט

אל תפגעו במפעל הנפלא של המכינות

בעיצומם של ההלם והאבל על הנספים בשיטפון זינקו כמה כותבים אטומים, ובראשם רוגל אלפר, כדי לנכר אותנו מהאסון ולהכפיש את רוח המכינות

יש אנשים עם לב של אבן, ולא אחת הם דעתנים מסוגו של רוגל אלפר, שהיה דחוף לו להבהיר מיד עם מותם בשיטפון של הנערות והנער המקסימים בלי גבול, כי לא מדובר באסון לאומי וכי תחנות השידור פשוט נסחפו בסיקור מוגזם מתוך שיקול של תחרות רייטינג. ככה ממש, וקשה ליד המקלידה לצטט את מחשבת הרוע והכסילות הזאת. אריאנה מלמד הזדרזה אמנם לחלוק על אלפר אבל היא קבעה כי "הבעיה העיקרית בסיקור התקשורתי היתה חשיפת היתר של הדרמה ומיעוט העיסוק באחריות" - בלי להבין כמה קרה כאן המילה העיתונאית השחוקה "דרמה" וכמה חפוז הדיבור על "אחריות". וכמוה גם גלית דהן קרליבך, שיצאה בזעף נגד מה שנראה לה טיפול רגשני בנושא, ודרשה שהאחראים ישלמו את המחיר למרות ש"מדובר בבטן הרכה של הישראליות החלוצית: מכינה קדם צבאית. שלוש מלים מרוממות נפש ומסעירות שרירים". למקרה שלא הבנתם במי ובמה מזלזלת דהן-קרליבך.

אבל כל מי שליבו מונח במקומו פשוט שהה בשני ימי האסון הראשונים עם הזעזוע והכאב הבלתי נתפסים. עם התמונות והסיפורים של הנספים, עמוקי הנפש והנדיבים ויפי התואר. לכן קשה היה להפסיק לצפות בטלוויזיה: לא היתה דרך אחרת לשמוע את הסיפור כולו, להבין ולא להצליח להבין, לעכל את האובדן, להזדהות עם המתנדבים-בעם שנהרגו, ועם משפחותיהם וחבריהם, להגיד תודה כואבת אחרונה. הפניית הזרקור בשלב הזה, כשהמתים הרטובים עוד מונחים לפנינו, אל עבר חיפוש אשמים היא פשוט התנכרות ובריחה מרגש, וברור שצדקו לגמרי תחנות השידור כשסיקרו בהרחבה את האירועים. קוראים לזה שייכות, אכפתיות, רגישות, לא "תחרות רייטינג".

פתח המכינה הקדם צבאית בני ציון ביום האסון בנחל צפית
עופר וקנין
להמשך הפוסט

מירי רגב, ליברמן, לחיילים יש הפתעה בשבילכם, והיא מתחבאת במצעד של גלגלצ

אחרי שסיפרו לנו שצריך יותר מזרחית בגלגלצ כי זה מה שהחיילים אוהבים, בא מצעד ה-70 והוכיח את ההיפך. וגם: אחד השירים הכי שוברי לב במצעד

אחרי כל הרעש סביב גלגלצ, כששרת התרבות רגב לחצה להשמיע בתחנה יותר מוזיקה מזרחית בטענה שזה מה שהחיילים שומעים ואוהבים, וכמוה שר הביטחון ליברמן, שאף מינה את אייל גולן, לפי עדותו של האחרון, למין קומיסר שידווח לו איך מתקדם שם מיזרוח המוזיקה - מתברר שהשניים החשידו לחינם את טעמם השירי של החיילים. כך לפחות על פי תוצאות מצעד שנת ה-70 של גלגלצ (בשיתוף וואלה ניוז ואתר צה"ל), שבו דירגו חיילים בסדיר ובקבע את השירים הכי יפים בעיניהם בשנות המדינה. והתוצאות, כדברי המגישה אחינעם בר בגלגלצ, "מאוד מפתיעות, לא מה שציפינו - שוֹק".

השוק הוא שבניגוד לפופ המזרחי הממוסחר שאנחנו מולעטים בו לאחרונה בימי שגרה, בין השאר בגלל שלחצים כמו אלה של רגב וליברמן פעלו על העורכים המוזיקליים ברדיו - מה שהחיילים הכי אוהבים זה פשוט שירים יפים, וממש לא משנה מאיזה עדה.

חיילי צה"ל בסיומו של מבצע "צוק איתן" בקיץ 2014
בז רטנר / רויטרס
להמשך הפוסט

היום שבו התחלתי לפחד מנתניהו

ההתנערות של ראש הממשלה ושריו ממתווה מבקשי המקלט מדאיגה, במיוחד כשברקע נשמעים קולות מלחמה. רוב קוראי "הארץ" לא יבינו זאת, אבל אני ירא מאלוהים

התחושה העיקרית שחשתי כשנתניהו חזר בו סופית מהמתווה הצודק בעניין מבקשי המקלט והחל לפעול לגימודה של מערכת המשפט שהגנה עליהם, לא היתה כעס או אכזבה אלא פחד. רוב קוראי "הארץ" לא יבינו את הפחד הזה, וגם נתניהו כנראה הרחיק מדי לכת ברעתו ולא יחזור בו, אבל הוא לפחות מכיר מהתנ"ך את מקור הפחד: זה הפחד מאלוהים כשהנהגת העם חוטאת. ובמקרה זה, כמו שנאמר כבר שוב ושוב, החטא קשור לאנושיות בסיסית המתבטאת באותה מצווה מרכזית בתנ"ך - לאהוב את הגר, לא לנשל אותו ולא להתעמר בו. בכל זה חוטאת המדינה ביחס לגרים העכשוויים - מבקשי המקלט שנותרו בתוכנו אחרי הקמת הגדר. ועכשיו כשרוחות העימות עם איראן שורקות יותר מבעבר, אנחנו זקוקים יותר מתמיד להגנת אלוהים.

וכיוון שנתניהו חזר בו מהמקום הצודק שבו עמד לרגע בעניין מבקשי המקלט - מה שמבליט עוד יותר את העוול - וכיוון שהוא עשה זאת בלחצה של הנהגת הציונות-הדתית בממשלתו, מי שאמורה היתה להבין יותר מכולם מהו העוול המדובר, אפשר בשלב זה לפלל לפחות לכך שתעמוד לנו זכות האנשים הרבים בעם שהקשיבו לליבם והתייצבו לצד מבקשי המקלט. שזכותם של הזכאים האלה תגן עלינו. כי ההנהגה הפקירה אותנו בחזית הזאת, שנראית לרבים זניחה לגמרי - למי אכפת מהמסתננים העלובים - אבל לפי המוסר העברי ולפי תולדות עמנו היא חשובה מאין כמותה. וככל שציווי החסד הזה, אהבת הגר, הוא פשוט, הוא גם קשה לביצוע - אחרת לא היה מוזכר 36 פעמים בתנ"ך. קשה להתגבר על שנאת הזרים, על הנטייה השבטית.

עובדים זרים בכיכר מלאת יונים בתל אביב
Dan Balilty / AP
להמשך הפוסט

שני הכתמים השחורים של נתניהו, כיפת השקר של בנט

נתניהו לא ראוי לנאום בהדלקת המשואות אחרי נסיגתו הפלגנית ממתווה מבקשי המקלט. אבל גרועה ממנו מובילת האידיאולוגיה של הגירוש, הציונות הדתית, זו שאהבתי

אחרי ששהה כמה שעות במקום הנכון בעניין מבקשי המקלט - נכון מוסרית, נכון כלכלית ונכון לאחדות העם - התברר לנתניהו שהוא לא שולט בגולם העוינות שגידל, וכי המגזר שלו פונה נגדו. ראש הממשלה ששתק כששרת התרבות שלו כינתה את מבקשי המקלט "סרטן בגוף שלנו", וכששר הפנים הרשע שלו אלי ישי דיבר על "המאסת חייהם" וגירושם עד האחרון, ראש הממשלה שדיבר בעצמו נגד "המסתננים" ובעד סילוקם ושאיפשר את הסחבת בבדיקת בקשות המקלט שלהם, שבגינה אפשר היה להמשיך לקרוא להם "מסתננים" - לא יכול לצפות שהקהל המוסת שלו יעכל בבת אחת את הפתרון ההגיוני וההוגן שהוא הציע ברגע של הארה וחוסר ברירה.

עובדה, הם לא עיכלו, הם ראו בכך בגידה בכל מה שסיפרו להם קודם. ונתניהו נאלץ להתקפל, עם איזו עווית שקר מטופשת בעניין הקרן החדשה לישראל, שהוסיפה פלגנות לכל העניין. לכן ראש הממשלה כבר לא ראוי לנאום בטקס המשואות, בוודאי לא באופן המובלט שהיה ראוי לו קודם, כי רגע החסד המאחד התפוגג ונתניהו מוכתם עכשיו בנסיגה מעמדה צודקת (שהיה שותף לה גם שר הפנים דרעי, ייאמר לזכותו) ובפגיעה בכל שדרות העם שתומכות בפתרון צודק למבקשי המקלט. ובהחלט לא מדובר רק בשמאל אלא גם בניצולי השואה ובעובדים הסוציאליים ובאנשי הקיבוצים והערים (כולל מרבית תושבי דרום תל אביב, שפניהם אינם דומים כלל לפני השנאה של שפי פז) וביהודי ארה"ב ובפרופ' אסא כשר לצד דוד גרוסמן, ועוד ועוד.

נתניהו ובנט מדליקים נרות חנוכה בחידון התנ"ך למבוגרים בירושלים, 2015
עמוס בן גרשום / לע"מ
להמשך הפוסט

זהירות, יולי אדלשטיין מתנפח

מתבקש בהחלט שגם ראש הממשלה ידבר בחגיגות ה-70, והאיום של אדלשטיין כי הכנסת תחרים את הטקס הוא רעיון עוועים שמבצבצת ממנו קנאת הנואם האפור בנואם המזהיר

ההתנפחות של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בפרשת הדלקת המשואות בחגיגות ה-70 למדינה, ניסיונו לשלוט בלעדית באירוע, שהפך בעיניו לטריטוריה פרטית שלו, ולהדיר ממנו את ראש הממשלה, והאיום הדוחה שלו להיעדר מהטקס יחד עם רבים מחברי הכנסת - כל זה נראה כמו קטע בדוי מפארסה פוליטית בנוסח פולישוק. אבל לא - למרבה ההפתעה ואי הנעימות זו המציאות וזו עמדתו הקטנונית והבלתי חגיגית בעליל של יושב ראש כנסת ישראל.

וכיוון שכל מי שעיניו בראשו רואה שמדובר כאן קודם כל במשחק אגו, נתחיל בכמה הערות אישיות. ובכן, מר אדלשטיין, ראש הממשלה נתניהו הוא קודם כל נואם הרבה יותר טוב ממך. אם לדייק: הוא נואם רב-השראה, כידוע, ואתה לעומת זאת נואם אפור למדי, אם לשפוט לפי הדברים שאתה נושא מדי שנה בטקס המשואות המדובר. ולרוב - סליחה על ההערה, אבל אם כבר מדברים - אתה גם מאריך מדי בדברים בטקסים האלה. לכן, קודם כל מבחינת התרוממות-הרוח המתבקשת בחגיגות ה-70 למדינה, מבחינת העניין שיתעורר בעם הצופה והשומע - אתה אמור להיות מעוניין לגמרי שנתניהו ינאם גם כן. זה השיקול הענייני והממלכתי הפשוט. הניסיון שלך לחסום אותו הוא שתלטני ולא ראוי.  

יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

"מה נשתנה" נוסח בנאי וסחרוף, קרולינה ועלמה זהר

שאלת גירוש מבקשי המקלט מתייצבת השנה בלב שולחן הסדר, וסביבה מתחדד ההבדל בין החברה הדתית המגרשת ובין הישראלים השרים תפילה נגד הגירוש

בניגוד לסדרה השטוחה "שבאבניקים" שהסתיימה לאחרונה, עם ארבעה צעירים שדיגמנו דת בחליפות ובמגבעות בורסלינו, היה סרטון קצר בשבוע שעבר שנגע באופן ממשי במצבה של החברה החרדית האינפנטילית, המדוכאת, המושחתת באופן עמוק. זה היה סרטו שהפך ויראלי של נוטש הדת הצעיר דניאל עמרם (אני ראיתי אותו ב"הצינור" בערוץ 10), אשר הצטלם כשהוא שורף תפילין. עמרם, בוגר המסלול החרדי בבני ברק, ביקש לזעוק בצעד החריף הזה כנגד החברה שבה גדל כילד מוכה - מכות שהן חלק מהשיטה החינוכית וחלק מאילוף התודעה - תחת כפייה דתית האוסרת לשאול שאלות. 

לא במקרה נמשכת משם התודעה החרדית אל עבר השתמטות מעבודה ומשירות צבאי, כשצעירים נמרצים ובעלי כושר-קרבי נשכבים על הכביש וצורחים "נמות ולא נתגייס" (מה אמורים לחוש הורי הנופלים מול התמונות האלה?). והיא נמשכת אל שיעבוד נשים המקיימות את בעליהן כדי שיעסקו בלימוד טפל ברובו שאנחנו עוזרים לממן, ואל קהילות מהופנטות שמחשבתן נשלטת באמצעות קודים הלכתיים מאובנים וקודים נפשיים של פולחן אישיות הרב (כל זה בולט למשל בקבוצת חסידי גור הקיצונית, זו ששלחה לממשלה את שר הבריאות ליצמן).

עובדים זרים עומדים עם שלשלאות כמו עבדים למכירה. בהפגנה נגד גירושם
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

הנשיקה המקסימה של קייטי פרי, הבוקיות של רפי רשף ושכמותו

מצקצקי המוסר החדש נזעקו לגנות את קייטי פרי על האירוע ב"אמריקן איידול". גם רפי-סטנדרטי-רשף לא קלט את הבדיחה המקסימה

מי  שהצליחו לראות את הקטע מאמריקן איידול - שבו מנשקת קייטי פרי היפה והמשועשעת מתמודד בתול - מבלי שהאיסורים החדשים של הפוליטיקלי קורקט זמזמו באיום מעל ראשם, ראו קטע מקסים לגמרי, מצחיק, נדיב מצידה של פרי (שנוהגת, מתברר, לחלק נשיקות כאלה גם בהופעות שלה) וגלוי לגמרי לעין הציבור. עובדה שהמנושק עצמו, בנג'מין גלייז, ניסה לצנן את רוחות הפוליטיקלי שהחלו לשעוט כשאמר בתגובה מאוחרת שצוטטה ב"וושינגטון פוסט": "אני לא חושב שהוטרדתי מינית על ידי קייטי פרי ואני מלא תודה להערות השופטים. הרגשתי אי נוחות מסוימת מכך שמעולם לא נושקתי קודם לכן ולא ציפיתי לזה". והרי השאלה אם הוא הרגיש מוטרד מינית היא חלק מהותי מהעניין, לא? ובכן, הוא לא הרגיש מוטרד.

אבל מפרשי הברזל של ההטרדה המינית כבר הונפו והסערה הפליגה לדרכה, באחד הדיונים המופרכים האופייניים שהיו כאן סביב נשיקה די מתוקה בסך הכל. "כשאחת הכוכבות הכי גדולות בעולם מטרידה גבר בשידור", היתה כותרת המאמר המובלט של נועם ברדין ב"אונלייף". במאקו ציינו שפרי "לא ביקשה רשות לנשיקה", ומישהי ב"הארץ" השוותה את הנשיקה הזאת לנשיקה המגונה של חיים רמון - למרות ההבדלים המוחלטים בין המקרים: רמון כפה את עצמו בסתר על חיילת שאכן התלוננה, עם כל פער הגילים המביך בינו לבינה. עם רמון זה לא היה מצחיק ולא אלגנטי, סתם חוסר מודעות פאתטי של מי שהשררה שיבשה אותו.

קייטי פרי ובנג'מין גלייז. קטע מקסים לגמרי
ערוץ היוטיוב American Idol
להמשך הפוסט

מכתב לראש הממשלה בעניין מבקשי המקלט

ממש למחרת ליל הסדר, החג המחובר למצוות אהבת הגר, יתחיל גירוש "המסתננים". כמי שהכריז על אהבתו לתנ"ך, הנה מעשה מוסרי ומאחד שתוכל לעשות בלב המהומה העכשווית

אדוני ראש הממשלה, זו כנראה האחרונה בדאגותיך כרגע, אבל כדאי מאוד שתשים לב לתאריך הסמלי הבא: באחד באפריל, ממש למחרת ליל הסדר וחג הפסח הראשון (30-31 במרץ), הוא החג שאנו מצווים לספר בו בנס היציאה מן העבדות ומן הגֵרות - יתחיל גירושם בכוח של מבקשי המקלט. קרא להם "מסתננים", קרא להם מחפשי עבודה מטעמי רעב (גם יעקב ירד מצרימה בגלל רעב, "ויגר שם"), קרא להם (אינך קורא להם) "מבקשי מקלט". אבל הם כרגע גרים כאן בארץ לתקופת זמן, מחמת מלחמות ומצוקת קיום. כלומר, הם סוג של גֵרים, כמו שאנחנו היינו פעם גרים ועבדים (עובדי המלאכות הקשות) במצרים. כך שמצוות אהבת הגר והשיוויון לגר, שהיא כידוע הנפוצה במצוות התנ"ך ("וגר לא תלחץ כי גרים הייתם בארץ מצרים"), מחוברת במהותה למצווה לספר ביציאת מצרים.

אתה מבין את האירוניה המרה והחמורה, אדוני ראש הממשלה? ממש עם תחילתם של ימי חול המועד פסח יפוג האולטימטום שהציבה רשות האוכלוסין למבקשי המקלט, וכל אלה מבינינו שקראו זה עתה בהגדה את סיפור הגֵרות שלנו - יחזו בתמונות מבקשי המקלט המגורשים בכוח מישראל. ויראו אותן גם בכלי התקשורת בעולם המערבי, אשר היה נדיב פי אלף מאיתנו בהכרה במצוקת הפליטים. ממש פי אלף, להלן החישוב: "שיעור ההכרה בפליטים מאריתריאה ומסודן בישראל הוא הנמוך ביותר במערב: פחות מ-0.1% לעומת 90% הכרה או הגנה משלימה בעולם לאריתריאים, ו-57% לסודנים" (מתוך "66 עובדות על מבקשי המקלט").

ראש הממשלה נתניהו בסיור בדרום תל אביב בקיץ האחרון
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

מי יציל את המאפיות? לא הצבועים מהאוצר

קשה להאמין כמה מזערי הוא ייקור הלחם שדורשות המאפיות, בעוד משרדי האוצר והכלכלה מטרטרים אותן עד סכנה לקריסתן. השבוע יידרש בג"צ לעניין

עד שלא עושים את החשבון הכספי הפשוט, לא תופסים כמה צבועה וכמה אטומה היא עמדת המדינה כלפי המאפיות הגדולות - ברמן, אנג'ל, ענבר ועוד. המאפיות האלה, שמוכרות בפרוטות את לחמן הטעים, עומדות בפני קריסה כלכלית ופיטורים של אלפי עובדים, בשל פעילות הפסדית שנמשכת כבר שנים ובמהלכן הן מכרו נכסים כדי לשרוד. עכשיו דורשים בעלי המאפיות העלאה מזערית של ארבעה אחוז במחיר הלחם האחיד, ולפני כחודש הביאו את זעקתם בפני ועדת הכספים של הכנסת.

אבל המדינה, באמצעות המפקח על המחירים במשרד הכלכלה, דוד שטיינמץ, ויו"ר ועדת המחירים באוצר, שלמה פשקוס, מסרבת לבקשה, תחת איצטלה של הגנה על השכבות החלשות: "מדובר במוצר שצורכת האוכלוסייה הכי נמוכה במדינת ישראל. החמישונים התחתונים צורכים מהלחמים האלה. עלייה של 4% במחיר מוצר יסוד לא מאשרים בקלות דעת" - אמר פשקוס, ברגישות חברתית נוגעת ללב בדיון בוועדת הכספים. יפה, לא? דואגים לחלשים. כל הכבוד לשר האוצר כחלון (הממונה על פשקוס) וכל הכבוד לשר הכלכלה אלי כהן (הממונה על שטיינמץ).

לחם
moodboard / Getty Images IL
להמשך הפוסט

אילנה דיין, לא צריך להצדיע למשטרה

המפכ"ל אלשיך מוצג פתאום כמר תחכום, אבל התעללות במעצר אינה שיטת חקירה ואסור שחשודים בעבירות לא-אלימות ייזרקו כאחרון הרוצחים למעצר מוכה פשפשים. לא כך משיגים עד מדינה

אני לא מת על ניר חפץ, מרוב הסיבות הידועות - הדורסנות, אי היושר העיתונאי וכו' - וייתכן כי הביזוי שהוא עובר בימים אלה טומן בחובו גם איזה לקח חשוב עבורו. ועדיין, אי אפשר היה שלא להתקומם למשמע תלונתו על תנאי המעצר המענים שבהם כלאה אותו המשטרה (עקיצות פשפשים רבות שהפכו לשלפוחיות, מניעת טיפול רפואי, מניעת שינה, מעצר ארוך). ואי אפשר היה שלא להתקומם גם למשמע הדיווח על השפלת שאול אלוביץ', שעליה סיפר סניגורו, ז'ק חן: "אדם בן 70 יושב כבר חמישה ימים במעצר בתנאים קשים מאוד, הוא מגיע לשם באחת בלילה אחרי שנחקר 14 שעות ברציפות, מעירים אותו בארבע לפנות בוקר לחקירה... ואומרים לו שכשהוא ייצא מהמשפט הזה הוא יהיה שומר בסוּפר". שומר בסופר, אה? היה כאן חוקר שנהנה לדרוך על טייקון. בקיצור, מדובר ביחס חמור לעצירים - וזהו כידוע היחס המקובל והנפוץ.

במערכת הענישה והכליאה שלנו יש חלקים נוראים ממש, הטעונים תיקון עמוק, הן באופן הסיטונאי וחסר האבחנה שהיא שולחת מורשעים לכלא והן בתנאי כליאה שמקשים לשמור על צורת אדם. חלק מהתיקון צריך להתחיל כבר בשלב המעצר - בהתאמת הכליאה לסוג העבירה המיוחסת. לא ייתכן שמי שעבירתו קלה או אינה כרוכה באלימות, ייעצר וייכלא כמו אחרון האנסים או הרוצחים או שודדי הקשישים. אלוביץ' וחפץ - וקודמיהם הרבים מספור, אנשים רגילים שנזרקו למעצר מתעלל ללא אפשרות ביקור, על עבירות שחלקן שוליות ממש - לא אמורים להיעצר באכזריות כזאת. אין בכך שום הברקה חקירתית מצד המשטרה, למרות שהמפכ"ל הכוחני והזחוח אלשיך משוכנע כנראה שיש, וכמוהו העיתונאים השותקים או המריעים שמתעניינים בעיקר בשאלה אחת - מתי יצליח הלחץ להפוך גם את חפץ או את אלוביץ' לעדי מדינה כשם שהפך את פילבר.

אילנה דיין
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

החרם שאסור (על "פוקסטרוט") והחרם שמותר (עלינו)

מירי רגב צודקת בפרשת "פוקסטרוט" והפסטיבל בפריז (אך טועה בעניין אביב גפן, אם היתה מעורבת בכך), וזוהי הזדמנות לברר משהו בעניין מוסר כפול ולהעיר משהו בעניין נחמה ריבלין

כותרת מאמר המערכת של "הארץ", שדן בשבוע שעבר בהודעת השרה רגב כי תפעל לביטול תמיכת המדינה בפסטיבל הסרטים הישראלי בפריז השנה, משום שהסרט "פוקסטרוט" נבחר לפתיחת האירוע - היתה: "תנועת החרם של מירי רגב". המאמר גינה את השרה על פסילת יצירות ש"מותחות ביקורת על השלטון", על כך שכותרות העיתונים בצרפת "עוררו מבוכה גדולה" כשדיווחו על החרם הישראלי, וסיכם כי החרם הזה מעיד שרגב כנראה "לא כל כך אוהבת דמוקרטיה". אבל העמדה הזאת קצת מבלבלת כשהיא מובאת בשם עיתון "הארץ" (שגם אני בין עובדיו והוא יקר לי), שכותביו המרכזיים דווקא קוראים שוב ושוב לנקוט בחרם. חרם עלינו, במקרה זה.

כך למשל גדעון לוי, שקבע כי "חרם עשוי להניע את מדינתנו לשים קץ לכיבוש" ("לחיות על החרם", מאי 2010), וחזר וקבע במאמרו "רק BDS" כי "הסנקציה והחרם הם אמצעים לגיטימיים מאין כמותם". כך גם רוגל אלפר, שקרא למשל לפני כשנה להחרים את ממרח השוקולד "השחר העולה" המיוצר במפרץ חיפה, כיוון שבעליו מאמין בארץ ישראל השלמה ולכן "מחזיק באידיאולוגיה שהופכת אותו לאויב הדמוקרטיה ולתומך במשטר לאומני אפל שמשתיק ביקורת". בעמדת ההחרמה צידד גם עמוס שוקן, מו"ל העיתון, שאמר בראיון לערוץ 7 בשנת 2015 כי הוא מבין את החרם שמקדם בי-די-אס, בגלל הדמיון בין מדיניות ישראל בשטחים למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, וחזר על עמדתו בהזדמנויות נוספות, בין השאר במאמר "רק לחץ בינלאומי".

שרת התרבות והספורט מירי רגב
מארק ישראל סלם
להמשך הפוסט

על שתי תודעות מסלפות: רוגל אלפר וניסן שור

אלפר דרך השבוע ברגל גסה אופיינית על זכר הנופלים וזכר חיים גורי, וניסן שור הצדיק את ליברמן והתנפל על גידי גוב תוך שורה של סילופים

כדרכו גסת הרוח, הרשעה, האווילית, ירק רוגל אלפר השבוע שוב בטורו על זכר הנופלים במלחמות ישראל, ובכללם על חיים גורי שהוא בעיניו מייסד "פולחן השכול" ומנחיל "הסגידה למוות כפסגת המשמעות הקיומית". לא המתאבדים הפלסטינים שהתפוצצו בתוכנו, לא אימהותיהם הגאות במעשיהם או עמם החוגג את הצלחותיהם, לא חינוך הילדים הפלסטינים מינקותם להיות שהידים, לא ההכרזות החוזרות ונשנות על הכוונה להשמיד אותנו - כל אלה אינם סגידה למוות בעיני אלפר, אלא סגידה לחיים, מן הסתם. כ"פסגת המשמעות הקיומית", מן הסתם.

מי שכן סוגדים למוות בעיני אלפר הם החיילים שלנו שנהרגו מול צבאות ערב הפולשים ב-48', בדורו של גורי, וגם בשאר מלחמות ישראל - מול מצרים וסוריה וירדן וחיזבאללה. וכמובן גם במלחמה הנמשכת מול הטרור הפלסטיני, מאז ימי המופתי אל חוסייני בשנות ה-30 של המאה הקודמת ועד פיגועי התופת בלב ערינו בשנות ה-90 ועד רקטות החמאס ועד הסכינאי האחרון שרצח אתמול את איתמר בן גל באריאל - שכולם מכוונים בכוונת מכוון אל לב האוכלוסיה האזרחית שלנו, שדווקא היא בעיני אלפר האוכלוסייה הסוגדת למוות.

ניסן שור, רוגל אלפר
קובי קלמנוביץ', תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

הטבעונות מתעלמת מהאוצר הכי גדול שלה - הטעם

מדברים הרבה בזכות "הערכים התזונתיים" ונגד הרג החיות, אבל הטבעונות והצמחונות יהיו להיט רק כשידברו גם על טעם הפירות

את האוצר העיקרי שעומד לרשותן הצמחונות והטבעונות מזניחות לגמרי. באופן מוזר, עיקר הדיבור בנושא הוא על מי שבאים לטבעונות מטעמי בריאות או על מי שהגיעו מסיבות מוסריות-חומלות של הימנעות מאכילת בעלי חיים (או גם וגם). אלה שתי סיבות נכבדות ועמוקות - אבל מה עם טעמם הנפלא של הפירות? ומה עם טעם הירקות והאגוזים והזרעים?

ט"ו בשבט הוא לכאורה הזדמנות חגיגית לעסוק בכך אבל לחכות לט"ו בשבט זה קצת להחמיץ את העניין, כי הדיבור על טעם הפירות - על המעולים שבהם ועל הבינוניים ועל מקולקלי הטעם (לפי הזן ומידת ההבשלה, לפי העונה ותנאי הגידול ועוד) - אמור להיות טבעי ויומיומי. כמו הדיבור המקובל על איכויות היין והבציר, נגיד, ובלי לגלוש אל שפת החרטומים שאליה גולשת ביקורת היין.

גבינת לבָּנה טבעונית
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

הציונות הדתית היא שאמורה לפעול ראשונה בעניין מבקשי המקלט

גירוש האריתריאים והסודנים מנוגד למצוות אהבת הגר שרבני הציונות הדתית אמורים להכיר יותר מכל. למה אינם משמיעים קול, ואיך זה קשור גם ליונתן גפן

יש נחמה גדולה בקולות המתגברים בארץ נגד ההחלטה הקמצנית והרעה של המדינה לשלוח את מבקשי המקלט הסודנים והאריתריאים לרואנדה, שמפגינה מצידה רצון מפוקפק מאוד לקלוט אותן - וזאת אחרי שכמה מהגירושים הקודמים לאפריקה כבר הסתיימו בשוד או באסון לרבים מהאנשים, כולל גל המסולקים הראשון ב-2012 של סודנים-נוצרים לדרום סודאן הקרועה במלחמה. ויש גם תמיהה גדולה: למה לא נשמע קולם של רבני הציונות הדתית נגד העוול הזה, שהוא בולט במיוחד עבור מי שמאמין באלוהים, אשר ציווה כזכור בתנ"ך על אהבת הגר והזהיר מפני התעמרות בו.

מהחרדים, בגרסתם האשכנזית או הש"סית, התייאשנו: אלה התרחקו לגמרי מהתנ"ך, וה"תורה" שהם אוחזים בה כאילו תפסו את אלוהים בציציות היא למעשה אינספור הלכות רבניות סבוכות ומופרכות שכבר אי אפשר לראות מבעדן צלם אדם, אבל כן אפשר להצדיק באמצעותן אינספור עוולות, וכמובן גם את ההשתמטות מהצבא ומעבודה. אבל הציונות הדתית, הנאמנה לארץ ולעם, שהיא גם קרובה הרבה יותר ברוחה לתנ"ך? נכון, גם היא נתונה בסד הלכתי מיושן, אבל שם בוודאי מודעים לגמרי למרכזיותה של מצוות אהבת הגר והיחס השיוויוני אליו. למה לא שומעים אותם? מה עם רבני צהר (דוד סתיו, יובל שרלו, אבי גיסר)? מה עם הרב מדן והרב דרוקמן והרב יואל בן נון? מה עם אמונה אלון ויהודית שילת? למה המחאה המוסרית הזאת חוצה בעיקר את שדרות העם מהמרכז ושמאלה? איפה הימין?

אריה דרעי (במרכז) בישיבה של הסיעות החרדיות בכנסת
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

הסדרה המצוינת של רון כחלילי גדולה מכחלילי עצמו

דמויות מבריקות, מונולוגים של אהבה גדולה לישראל ולתנ"ך, וגם לפלסטינים: ב"הצרפוקאים" נכשל רון כחלילי בניסיונו ללכלך שוב על ישראל, וטוב שכך

מין מקרה בלעם קרה לרון כחלילי בסדרה המרתקת שלו "הצרפוקאים" שמשודרת ב"כאן 11". כחלילי, מומחה לעוינות אנטי-אשכנזית ואנטי-ישראלית (שהתלונן למשל באחד ממאמריו על כך שהשבט המזרחי "עדיין דורש להיקרא ישראלי" ושיבח את  הדור המזרחי החדש ש"לא מנסה להשתכנז" ומתגורר ב"מרחבים מזרחיים הומוגניים") - בא לקלל גם הפעם, באמצעות הצגת היחס המעליב בישראל לעולי צרפת שמוצאם בצפון אפריקה (אכן יחס בעייתי ומפלה, אך לא שונה מהיחס הגרוע לעליות קודמות מרוסיה ואתיופיה, למשל). אבל מה שהכי בולט בסדרה החדשה שלו, לפי שני פרקיה ששודרו, הוא דווקא האהבה הגדולה, המקסימה, הנדירה לישראל, של רוב האנשים המוצגים בה, אהבה שמזמן לא שמענו כמוה.

דרך שורה של דמויות דעתניות, בעלות עומק אינטלקטואלי (בהן גם כמה מתנחלות מבריקות - וכחלילי הוא בכלל סוג של שמאלן, לא?), פותחת "הצרפוקאים" חלון אנושי ורב-קולי אל העלייה המרשימה הזאת, וגם אל החמצתה ואפלייתה הסטריאוטיפית. ואפשר לומר כי חוכמת הבמאי-היוצר כחלילי ניצחה הפעם את שטחיותו של כותב המאמרים.

כחלילי מתוך "הצרפוקאים"
שלומית כרמלי
להמשך הפוסט

המשמעת גרועה, אבל אופן הלימוד גרוע ממנה

המאמרים על משבר המשמעת בבתי הספר חשובים, אבל הבעיה הזו תרפא רק כשלמערכת החינוך יהיה מה להשמיע, אחרי שתתקן כמה ליקויי הוראה בסיסיים

לא במקרה הפך מאמרו של אמיר ברנע ("לפעמים התלמידים צריכים פשוט לסתום את הפה") לנקרא ביותר באתר "הארץ" באותו יום, וזכה לכמות חריגה של תגובות. המאמר, שסיפר על בעיות המשמעת הקשות בהן נתקל ברנע כשבא להרצאת אורח בכיתת בתו בתיכון איכותי לכאורה, נגע בפצע פתוח המציק לרבים - למרבית ההורים לתלמידים, למשל. בעקבותיו עלה מאמר ברוח דומה, מפי המורה עדינה סיון. ביוני 2009 פרסמתי גם אני במוסף "הארץ" כתבה על בעיות המשמעת הבלתי פוסקות, המערבות שקר, חוצפה ואלימות, שבהן נתקלתי בארבעה חודשים בהם שימשתי מורה מחליף לתנ"ך בתיכון במרכז הארץ. גם אז, כפי שסיפר לי עורך המוסף דאז, ניר בכר, כמות התגובות היתה עצומה. שערוריית ההפרעות המתמשכת, שחונקת את עצם הלימוד, היא פצע פתוח בציבור.

ובכל זאת, ברנע לא נגע בבעיה העיקרית, זו שמעבר לבעיות המשמעת. נכון, הכיתות גדולות מדי וצריך להקטין אותן. זה יעזור. נכון, מעורבות ההורים הפכה במקרים רבים בלתי נסבלת והיא מערערת את סמכות המורים - וצריך להגביל אותה. נכון, המערכת צריכה כלים לטיפול תקיף יותר בהפרעות, כולל באותם שניים-שלושה מפריעים-במיוחד שגוררים מטה את כל הקשב הכיתתי. ברנע דיבר גם על הצורך להעלות את שכר המורים - אני מפקפק בתועלת של זה לבעיות המשמעת - והוא דילג על בעיה חריפה נוספת: הסמארטפונים, שהפכו כנראה לגורם המוביל באי הקשבה בכיתה. יש מורים שפתרו זאת חלקית (ובצרפת, שמענו, מתכוונים לאסור הכנסת טלפונים לבית הספר), אבל גם בכך צריך לטפל.  

שיעור לתלמידי כיתה א'
משה מילנר / לע"מ
להמשך הפוסט

שלושה שירי התאהבות בימים קשים לאהבה

אהבה נדיבה, פצועה או תמימה - שירים מקסימים של פורטיסחרוף, שרון רוטר וקובי אוז

אלה ימים לא פשוטים לאהבה: מכאן השטחת הרגש האינטרנטית, מכאן דלות מילולית מתרחבת, מכאן שיח פוליטיקלי-קורקטי סיסמתי ושתלטני, המצנזר תחושות כמו תשוקה או השתאות מיופי נשי (וכאמור, אין לבלבל בינו ובין המאבק החיוני בהטרדת נשים), מכאן ריבוי של סדרות טלוויזיה דיסטופיות, אלימות, מורבידיות - מ"סיפורה של שפחה" עד "מראה שחורה", מ"מיינדהאנטר" עד "משחקי הכס" - ומכאן שיח מיזנתרופי על כמה החיים דפוקים. כמעט אפשר לומר, על משקל "גלות המשוררים" של ברכט, שאלה ימי גלות האוהבים.

אז הנה שוב, כדי לא לשכוח, שלושה שירי התאהבות מתוך השירים הרבים והנפלאים שנכתבו ועדיין נכתבים בזמר העברי. הראשון, "בסוף של יום" של סחרוף ופורטיס (2006), מדבר על התחדשות האהבה בימים של מציאות מצולקת המתנפלת עלינו מהטלוויזיה - פיגוע טרור במקרה זה: "על המסך נופלות שבעים ושתיים בתולות מהשמים/ בחוץ סופה שואגת, אבל בבית שקט/ שולחן ערום כיסא עקום ובטן מתהפכת". ההתאהבות מתעוררת דווקא מול הרוגע של האשה, הנתונה לענייניה כמין נווה ירק רגשי: "בחוץ שוקעת ארץ, ואת לא ממהרת". הדרמה של המציאות, שמהדהדת בטון השירה הדחוף של פורטיסחרוף בתחילה, מתהפכת בפזמון לשמחת האהבה בבית.

רמי פורטיס וברי סחרוף בהופעה ב-2015
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

2017: השנה שבה הפוליטיקלי קורקט הרס את הכל

זו היתה שנה מצוינת למשטרת המילים. צנזורת התקינות-הפוליטית על מינוחיה הפשטניים הגיעה לשיאים חדשים והבהילה בין השאר את עולם הספרות. הצעה להתרעננות

בין אינספור הסיכומים ל-2017, חשוב לא להתעלם מכך שזו השנה בה צנזורת הפוליטיקלי קורקט הידקה עוד יותר את לחיצת החנק הדידקטית שלה על צוואר החופש. די היה לקרוא למשל בגלריה השבוע את הכתבה "איך לכתוב ספר בלי להרגיז אף אחד", המתארת סופרים והוצאות ספרים בארצות הברית שמשכתבים או גונזים טקסטים מחשש שיותקפו. הסופרת קיירה דרייק למשל השמיטה מספר הפנטזיה שלה "תיאורים פוגעניים" - כגון אפיון של אחד השבטים ב"צבע עור אדום־חום ופנים צבועות".

שחורי-עור מותר כרגע, אדמדמי-עור - אסור. ספר עתידני של לורה מוריארטי נגנז עקב טענות ל"ניכוס תרבותי" ולהצגת "נרטיב של מושיע לבן". וסופרת שלישית נענתה לעצת ה"לקטורים לבדיקת רגישות" - אלה התרבו לאחרונה בהוצאות הספרים - והחליפה בסיפור שכתבה את המונח "הורים מאמצים" ב"הורים"."מפחיד אותי לכתוב על דברים שלא חוויתי בעצמי", הסבירה הסופרת הלא מאומצת, "לאנשים כיום יש ממש פרנויה".

2017 עם מסקינג טייפ
ט'ינקסטוק
להמשך הפוסט

שלמה ארצי, עומר אדם ועברי לידר: כשמבקרי המוזיקה מפגינים טעם רע

למה שני השירים החדשים והיפים, של שלמה ארצי ועומר אדם, ושל עברי לידר התקבלו בחמיצות תוקפנית? וגם: הווטסאפ שקיבלתי מקלמן ליבסקינד

אין ברירה אלא לחזור ולעסוק מדי פעם בשיפוט הלקוי של שירים עבריים מצד מבקרי המוזיקה שלנו. בגלל הפגיעה החמורה בטעם הטוב, בגלל הפגיעה ביוצרים. ההחמצות הביקורתיות הפעם נוגעות לשני שירים חדשים ויפים: "לא הפסקתי לחפש אותך" של שלמה ארצי ועומר אדם, ו"מוגזם" של עברי לידר. ושקוף גם חטאם של הזמרים-יוצרים האלה: עצם מרכזיותם. המבקרים אצלנו חוששים להיחשד במיינסטרימיות.

וכך, מה שמצא לנכון איתמר זהר - ידידי ועמיתי לעבודה, ידען מופלג במוזיקה וכותב כישרוני - להגיד על השיר של ארצי ואדם הוא ש"הפעם ידו של ארצי לא על העליונה". זה מה שחשוב? מי ניצח בדואט? השיר הזה ("ולמה ולמה נעלמת לי פתאום באמצע המילה/ לא אמרת שאת אומללה") הוא אחרון בשרשרת נהדרת של דואטים שיזם ארצי (עם דקלה, אריק איינשטיין, שמעון בוסקילה, אברהם טל, ישי ריבו ועוד ועוד) – יוזמה מקסימה, רחבת לב ורחבת דעת, מפרגנת ומתעדכנת. מי בכלל בא להתחרות כאן? בטח לא ארצי, ובטח לא אדם, זמר מעודן שמכיר לגמרי בערכו של ארצי וגם אוהב אותו לגמרי (אם לשפוט לפי המבט שלו באחד התצלומים שנלוו לפרויקט). ואכן הקול המעט צרוד של ארצי והקול המתנגן פנימה של אדם מפליאים להשתלב בשיר הזה, שנוגע קלות בסלסול. דואט, בהחלט.

עומר אדם, שלמה ארצי, עברי לידר
אילן אסייג, מוטי מילרוד, רונן אקרמן
להמשך הפוסט

כמו יונתן היילו, גם לנור מגיעה חנינה מהנשיא

נערה בדואית מוכה שנמכרה לשני בעלים ונאנסה הרגה את בעלה ויושבת כבר חמש שנים בכלא. דחיית בקשתה לחנינה היא כתם עלינו ועל מאבק הנשים

סחר באשה, אונס חוזר ונשנה שלה, מכות, ניסיונות התאבדות - כל זה קרה לנערה אחת, שאפילו אינה אשה בזנות, חמש דקות מאיתנו וממאבק הנשים המתוקשר נגד הטרדות מיניות ואי שיוויון. אבל הנערה הזאת, ורבות כמוה, מונחות על הכתם העיוור שלנו: החברה הערבית הישראלית. לכן שומעים על נור (שם בדוי) הרבה פחות בתקשורת, לכן אף חבר כנסת כמעט לא מגיב לפנייה בעניינה, לכן הנשיא ריבלין, שנענה לאחרונה בצדק לבקשת החנינה של יונתן היילו, שהרג את האדם שאנס אותו - דחה את בקשת החנינה של נור שהרגה גם היא את האחרון בשרשרת האונס שלה.

את הסיפור של נור ואת דרישת החנינה עבורה מוליכה עורכת הדין רוני אלוני סדובניק. ברשת הוא הפך ויראלי בשלב מסוים, אבל בתקשורת הממוסדת מיעטו לעסוק בו. בגיל 16, אחרי שמשפחתה הוציאה אותה מבית הספר כדי להעבידה במלאכות הבית, ואחרי שהוכתה כדרך שגרה בידי אחיה כשחלתה ולא היתה יכולה לעבוד, נמכרה נור כרעיה לגבר עיוור תמורת 5,000 דינר ירדניים. היא סירבה לכך, בעלה שקנה אותה אנס אותה, היא ניסתה להתאבד שלוש פעמים שבאחת מהן הגיעה לאשפוז בבית חולים סורוקה, ולבסוף ברחה מבעלה. בתגובה למעשה אביה היכה אותה באופן יום-יומי ובגיל 17 מכר אותה שוב, תמורת 5,000 דינר לגבר המבוגר ממנה ב-30 שנה. גם למכירה זו התנגדה, אך בעלה החדש מימש את בעלותו עליה - כלומר, אנס אותה בלילה הראשון שלהם יחד. "התחלתי לחשוב מה לעשות", סיפרה נור בזמנו, "חשבתי לברוח, אבל פחדתי שיהרגו אותי. אמרתי לעצמי שאין פתרון אחר, רק להרוג אותו".

נשים בדואיות בדרום הארץ
איציק בן מלכי
להמשך הפוסט

המעריץ הסורי של עלמה זהר

היזכרות בשני שירי אהבה יפהפיים של עלמה זהר בעיצומו של מאבק המינים, ומיהו תושב סוריה שהתרגש מאחד השירים

בימי המאבק הלוחמניים האלה נגד הטרדת נשים וקיפוחן אפשר כמעט לשכוח את הדבר המתוק והמסעיר הזה - אהבת אשה וגבר. שני השירים הבאים של עלמה זהר, זמרת-יוצרת נפלאה עם יכולת אהבה גדולה, מזכירים.  

"שיר אהבה אינדיאני (מיגל)" הוא אחד משיאיה של זהר: בקולה הערב והמחוספס מעט, גלוי הלב, במילים דיבוריות פשוטות, היא מגישה בו צילום מציאות מקסים מתוך חייה. באמצע הלילה מעיר אותה טלפון ממיגל, בחור אינדיאני שהיה לה איתו רומן בחו"ל, המצלצל להגיד לה את אהבתו במבטא אנגלי-לטיני כובש ובנפש קלה. והנה היא בין שני קצות חייה: מכאן זיכרון האושר עם מיגל, "לילות טרופים בטִיפִּי ודַיִג עם חכה, / אהבה שאפשרית רק בארץ רחוקה" (ומקסימה גם העובדה שהיא מרשה לעצמה להתאהב באינדיאני, לא כל אחת היתה מרשה); ומכאן ההיתקעות אחרי שחזרה לארץ - בלי כסף, עם החבר השוכב עכשיו לצידה, שהוא "שריטה של שנים", ועם המוזיקה שהיא כותבת אבל אינה בוקעת: "אתמול ניתקו את החשמל, חודשיים אין לי גז,/ עדיין מנגנת אבל שום דבר לא זז". אבל עכשיו מיגל טילפן ופתאום השיר זז.

עלמה זהר
שרה פלוט
להמשך הפוסט

רוח ברוזה רעננה תחת שמי פסטיבל ערד

נערות מקשיבות לשיר ופניהן יפהפיות, והשיר הוא "מתחת לשמים", המנון פסטיבלי בביצוע דייויד ברוזה, בעידן שלפני אובססיית התיעוד הסמארטפוני

זהו שיר שחלק גדול מקסמו עובר בצפייה בקליפ המצורף, כי חלק מקסמו נשקף בעיני הנערות והנערים המקשיבים לברוזה באוויר הפתוח. יש משהו רוחני ביופיין של כמה מהצעירות המצולמות כאן, הרחוק מיופי דוגמני מאופר, המחובר למילים האווריריות שכתב מאיר אריאל ושדייוויד ברוזה (שהלחין) שר בדבקות. נלכדה כאן איזו הוויית חופש פסטיבלית, חגיגת שירים במרחב כשהכל פתוח: "באנו לכאן, מתחת לשמים". השנה היא 1993, ימי פסטיבל ערד בגדולתו, בעידן שלפני הסמארטפונים עם אובססיית התיעוד והתיעוד העצמי, כשאפשר היה הרבה יותר לשקוע בחוויה עצמה ולא בדיווח עליה.

ברגעי השיר האלה במדבר נרגעת בהילות הזמן ("יש לנו זמן מתחת לשמים"), וכאן "המיטה רחבה לתת אהבה", כי האדמה כולה היא מיטה תחת חיבוק השמים הזה.

עיני הנערות והנערים המקשיבים לברוזה באוויר הפתוח
ערוץ היוטיוב מוזיקה ישראלית / NMC / הד ארצי
להמשך הפוסט

אל תשכחו את הנאנסים החרדיים ואת הנרצחות הערביות

המהפכה המסתמנת במאבק הנשים היא הזדמנות להרחיב את גבולות הסולידריות גם אל העינוי המיני בעולמות השכנים

בצד המאבק החיוני למיגור הפגיעה בנשים - בקיפוח חברתי, בהטרדה מינית ותחושת איום ברחוב או בעבודה, בניצול סמכות למעשים מגונים, באונס - צריך לזכור גם שני עולמות אפלים שכנים: האחד הוא התקיפות המיניות הנוראות בבנים ובנות בחברה החרדית, והשני הוא האיום על חיי נשים שמעזות למרוד בקוד הגברי הדכאני בחברה הערבית הישראלית. כי את מה שהחברה המערבית במאבקה המתקדם יחסית כבר שכחה - עוד לא התחילו ללמוד בשני המגזרים האלה, ובימי המהפכה הנוכחיים התקשורת צריכה להשמיע בקול גדול גם את זעקת המעונים האלה.

לכן היה חשוב במיוחד המאמר של העיתונאי יהודה שוחט, חרדי לשעבר, שפורסם בסוף השבוע בוואי-נט, ובו הוא דיבר על הקול שחסר לו בימים אלה - "הקול המושתק של נשים וגברים במגזר החרדי". הוא סיפר בין השאר על המעשים המגונים והאונס שחווה בעצמו כילד, ובעיקר סיפר עד כמה נפוצה התופעה בחברה הזאת: "כמעט כל החברים והחברות החרדיים שלי, לשעבר או בהווה, נפגעו", כתב שוחט, והתייחס גם לפגיעה מצד רבנים שרוממות טהרת-המשפחה בפיהם. והדברים הרי מבצבצים גם לעינינו בפרסומים פה ושם, בתקשורת ובספרים של חרדים לשעבר, והם קורים ברחוב ובמקווה ובתלמוד תורה ובבית, מידי נערים ומלמדים, רבנים ואבות במשפחה. וההתרשמות היא שפגיעות הומוסקסואליות בילדים ובנערים הן אף רבות יותר מפגיעות של גברים בנשים ובילדות.

ילדות חרדיות בשכונת מאה שערים
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

הביצוע הנפלא של חיים משה לכאב והאושר של רחל

עוצמת אהבתה של רחל המשוררת לכינרת ולעבודת השדה ולארץ ישראל מסופרת בשיר המכאיב והמאושר "ואולי"

כמעט שמונה שנים עברו בין ימיה המאושרים של רחל כצעירה בת 21 בחוות כינרת, ב-1911, לצד א"ד גורדון וברל כצנלסון, ועד ששבה בחזרה אל הכינרת אהובתה כשהצטרפה לקבוצת דגניה. באמצע תקופה זו היא בילתה בצרפת בלימודי חקלאות (שם הכירה את אהובה עליו נכתב השיר "התשמע קולי") וגם כמה שנים ברוסיה, בה נתקעה לתקופת המלחמה וסייעה לילדי פליטים יהודים שמהם כנראה נדבקה בשחפת. כשחזרה סוף סוף לדגניה, סולקה ממנה עד מהרה עקב מחלתה, על דעת רוב חברי הקבוצה.

לפי המסופר, המשפט המעשי המזעזע שנאמר לה היה: "את חולה ואנחנו בריאים, לכן את צריכה לעזוב".

חיים משה בהופעה בתיאטרון ירושלים ב-1988
יעקב סער / לע"מ
להמשך הפוסט

כשהאהבה שטפה את ברי סחרוף כמו מונסון

מיכה שטרית כתב וסחרוף הלחין ושר על אהבה סוחפת שאין לה עתיד

הקול הגורלי של סחרוף, הגיטרה הצובטת ומילות האהבה המרות-מהורהרות יוצרים את הקסם של השיר הפשוט הזה, שכתב מיכה שטרית והלחין סחרוף עם חיים לרוז. שם השיר, "מונסון", אינו מופיע בטקסט עצמו אבל מפרש אותו: זו היתה אהבה סוחפת שבאה, שטפה והסתלקה כמו גשם פתאומי. "תני לרגע שיחלוף / העבר עוד לפנינו", שר סחרוף בהיפוך של האמירה המקובלת - כי לא העתיד לפניהם אלא הניסיון להבין מה בעצם קרה ביניהם. על זה נשרוף זמן ואת זה נשרוף.

בבית הראשון הגבר הוא זה שבא והלך, שאולי הרחיק לכת בקשר ("אולי הלכתי רחוק") אבל שלא ידע לאהוב אותה מקרוב ("הו כמה ידעתי למות בעדךְ וכמה / לא ידעתי לחיות בעדךְ", כתב דוד אבידן בשיר "סיפור אהבים"). בבית השני זו דווקא היא שבאה והלכה ואולי בעצם היא זו שלא היתה שם כדי לאהוב. אולי זה הוא, אולי זו היא, היה כאן מין שבר ענן ושבר חלום וקשיים באהבה פשוטה.

ברי סחרוף בהופעה ב-2006
דניאל צ'צ'יק
להמשך הפוסט

האונס הנורא מכל: הסיפור מאחורי השיר המרעיד של דנה ברגר

הוא אהב אותה ואז אנס אותה ואז שנא אותה. הסיפור התנ"כי על הנסיכים אמנון ותמר חושף לעומקה את נפש האנס. דנה ברגר כתבה על פיו שיר שבא לחזק נשים במצב דומה

מי שלא מכיר את הסיפור התנ"כי העומד ביסוד השיר המרעיד "קומי לכי", שהוציאה דנה ברגר בימים אלה (הלחין נהדר דודו בר דוד), יקלוט רק חלק מהעניין מתוך הטקסט שכתבה ברגר, ומתוך הביצוע החם והעוטף שלה, שמהדהדת בו נימת קינה. גם הקליפ, שבו משחקת בתה ליה, לא מגלה את הסיפור המקורי הנורא. והסיפור הוא על אמנון בן דוד המלך, שאנס את אחותו הנסיכה תמר. כי בניגוד לפרח המקסים בעל הצבעים העזים "אמנון ותמר", שנהפך לדימוי של זוגיות מאוהבת, הסיפור האמיתי היה רע, רע ממש.

השיר של ברגר נושא מטען כפול - סיפור העבר וגם פנייה עכשווית למי שנאנסה (או עומדת בסכנת אונס). ואם בסיפור המקראי המילים "קומי לכי" הן רגע השיא בהשפלתה של תמר, הרי כאן משתמשת בהן ברגר במשמעות הפוכה, כחיזוק לנאנסת לקום ולצאת מתוך הסיוט ולמצוא מחדש את חייה.

אסטאש לה סואר, אונס תמר, 1640 לערך
מוזיאון המטרופוליטן
להמשך הפוסט

בן שלו ואריאנה, טעיתם: החדש של סטטיק ובן אל מצוין

כהרגלה החמיצה הביקורת את קסמיו של "הכל לטובה", שיר עמוק של אהבה ותודה להורים, הוריו של סטטיק במקרה זה

באי נוחות קלה אני נאלץ לתקן משגה-טעם בולט ולחלוק על קטילתו של עמיתי לעיתון, מבקר המוזיקה בן שלו, את שירם החדש והיפה של סטטיק ובן אל "הכל לטובה". שלוש פעמים כינה שלו את השיר "משעמם" בפתח  ביקורתו שלשום (ועוד תיבל ב"קיטשי", "נוסטלגיה מהונדסת" וכו'). ונראה ששלו, שכתב בזמנו על השיר הנהדר "סלסולים" כי הוא "בלתי נסבל במבחן האוזן", ושכתב על "טודו בום" החינני כי הוא "סתמי ומגובב", ושהתוודה במאמר ביוני השנה כי "ספק אם יש מישהו שהחמיץ את עלייתם של סטטיק ובן אל בצורה יותר מגוחכת ממני" - ממשיך להחמיץ.

"הכל לטובה" הוא שיר רגיש ועמוק, שיר אהבה ותודה להורים - ההורים של סטטיק במקרה זה, הנהדרים כנראה, שאימצו אותו כידוע בגיל ארבעה חודשים (בשולי הקליפ ביוטיוב כתוב: "תודה להורים של לירז שהיו ההשראה הבלעדית לשיר הזה"). ניכרת כאן האהבה הגדולה לאם העסוקה והלא-צעירה עם "רשימה של מטלות על השידה / ואַת מדפדפת בתמונות בעמידה". בתמונות נעורייך, מן הסתם. וניכרת האהבה הגדולה לאב, שמנסה להסתיר כי הוא כבר מתקשה בהליכה במדרגות, אבל עדיין הוא שמח ו"קמטים יפים עליךָ כמו דרגות". וניכרת האהבה הגדולה לגשם שמביא התחדשות ("והנה בא הגשם שיירד עלינו לטובה"), וניכרת גם, איך לומר זאת בפשטות - אהבת הטוב: "תן רק טוב - רק טוב יחזור". מה מקסים ורחום יותר מזה?

סטטיק
מתוך עמוד היוטיוב של סטטיק ובן אל / בימוי: רומן בוצ'אצקי
להמשך הפוסט

"כאן" נפטרים מיועז הנדל: הפוליטיזציה של התאגיד

"כאן" הואשם בחנופה לשלטון אבל האמת היא הפוכה, ותעיד על כך הפרידה מיועז הנדל המצוין, שחטא ב"ימניות". ההצעה הרעה שעלתה שוב לסגירת התאגיד עלולה לנופף בעוולות כאלה

לא נעים היה לקרוא את הדיווחים המפתיעים על הצעת דרעי לסגור את תאגיד השידור, לפיהם נתניהו ידון בכך עם שר האוצר כחלון. לא נעים משום שהתאגיד כבר העמיד הרבה תוכניות משובחות בטלוויזיה וברדיו, ולא נעים משום שההצעה באה דווקא מידיו של דרעי (שרק לאחרונה, כפי שצוין בידיעה ב"דה מרקר", ספג שתי כתבות לא מחמיאות מתאגיד השידור, שאחת מהן גררה תביעת דיבה מצידו).

אבל כשמדברים על "הפרנויה התקשורתית" של נתניהו, אי אפשר שלא לשים לב לפוליטיזציית האנטי-ביבי שבה לוקה גם התאגיד החדש: החל בהצבת גאולה אבן בעמדת מגישת החדשות המרכזית, דרך מוטי גילת המתקשה להסתיר את טינתו לשלטון ובעיקר לנתניהו, ועד סיפור פיטוריו של יועז הנדל מהתוכנית "שבע אקטואלי", פיטורים מקוממים שעברו בדממה, וחשוב להתעכב על הסיפור הזה.

יועז הנדל
כאן ועכשיו - חדשות תאגיד השידור הישראלי
להמשך הפוסט

השר כץ, למה נהגי מוניות השירות נזרקו לכלבים?

הרפורמה בשנה שעברה בתעריפי האוטובוסים העבירה אליהם נוסעים רבים (כולל אותי, לצערי), ובינתיים מוניות השירות החיוניות מאוד, שלא סובסדו כמו האוטובוסים, קורסות

היו אצלנו במזכרת בתיה 17 נהגים במוניות השירות לרחובות שהציעו שירות זריז ויעיל למי שלוח הזמנים שלו לא יכול היה להישען רק על אוטובוסים. אהבתי לנסוע איתן עד לרחובות, בדרך לעבודה בתל אביב (שאליה המשכתי באוטובוס). המחיר היה כמו באוטובוסים או טיפה פחות, הנהגים היו נחמדים. התיידדנו.

אבל אז, לפני כשנה וחצי, פרצה רפורמת התעריפים בתחבורה הציבורית. המחירים הוזלו מאוד, התאפשרו כרטיסי חודשי-חופשי במחירים נמוכים במיוחד בהשוואה לתעריפים הקודמים – הכל בסבסוד משרד התחבורה והמדינה. מצוין לצרכן, אין ספק, עובדה שגם אני עברתי לחופשי-חודשי באגד. אי אפשר להתכחש לחיסכון חודשי של יותר מ-200 שקל – מה גם שהחזרי הנסיעות מהעבודה שלי הותאמו להסדר החדש. אבל כאן בדיוק הבעיה הזועקת: המדינה סיבסדה רק את האוטובוסים, ונהגי מוניות השירות נשארו מחוץ להסדר. הם נאלצו להוריד מעט את המחיר, עדיין לא לרמה שיכולה להתחרות באגד. מאז הם בצרה מתמשכת.

מונית שירות בתל אביב
אביעד הרמן
להמשך הפוסט

ישי ריבו מחדש את האהבה לנביאים - געגועים לאלוהים

בשירו העוצמתי "הנה ימים באים" מצטרף ישי ריבו לזרם מתגבר של געגועים לאלוהים בזמר העברי. ויש לו דימוי משלו ליום כיפור

"הנה ימים באים", השיר המופלא של ישי ריבו מלפני חודשיים, המדבר על גאולה ברוח נבואות התנ"ך, שייך לזרם מעמקים מתגבר בזמר העברי, שיסודו געגועים לאלוהים: מאתי אנקרי עד שולי רנד, מארז לב ארי עד שלמה ארצי בכמה משיריו האחרונים, ממאיר אריאל ("מודה אני") עד אהוד בנאי, מאביתר בנאי עד ברי סחרוף, מאריק ברמן עד יונתן רזאל, וכמובן עמיר בניון עם "תבוא" שלו המפציר במשיח להופיע, ש"הנה ימים באים" של ריבו הוא המשך מסוים שלו. ולא, לא שכחנו שמילים כמו "גאולה" ו"אלוהים" ו"משיח" הן צלם בהיכל התודעה שדארווין הוא אלוהיה וה"פשיזם" אשתו, אבל עכשיו יום כיפור ותיכף סוכות, ומותר להיות מורכבים לרגע ולהקשיב למה שמשוררי הזמר שלנו, גם החילוניים שבהם, מתעקשים לשיר עליו.

החידוש של ריבו הוא בשילוב הטבעי של פסוקים מהתנ"ך בתוך שורות שיר משלו. שלושה פסוקים מהדהדים בשיר הזה, ובראשם הפזמון שמצטט מנבואת עמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם". "השלחתי", מלשון "אשלח". ולְמה ירעבו ויצמאו בכל זאת בני האדם בימים שיבואו? המשך הפסוק, שאליו מכוון השיר מבלי לצטט אותו, הוא: "כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה". הפסוק השני הנוכח בשיר, שמתוכו שר ריבו את המילים "לא בחיִל ולא בכוח", לקוח מנבואת זכריה: "זֶה דְּבַר-יְהוָה אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת". הצבא צועד על רוחו. והציטוט האחרון הוא שורת השיר "ערל שפתיים נְבוּב לוחות", המתייחסת כמובן למשה ("הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה").

ישי ריבו
דודו בכר
להמשך הפוסט

כשיונה וולך דיברה על סקס אחר

השיר המבודח והמענג "סקס אחר" מתוך האלבום המופתי "בציר טוב" מזכיר את בשורת הסקס האמיתית של המשוררת הגדולה

"שיר קדמשנתי" הוא שמו המקורי של השיר המוכר כ"סקס אחר", מהאלבום המופתי "בציר טוב" שהלחינו אילן וירצברג ושמעון גלבץ לשירי יונה וולך. קדמשנתי, כלומר לפני השינה, לקראת הסקס הלילי. זהו שם מבודח לשיר על הפער בין הסקס שאנחנו מכירים מחיינו לבין "הסקס האחר" שעליו שמענו וראינו בתמונות ובסרטים ובביצועי פורנו ובאורגיות וכיו"ב. כותרת המשנה של השיר היא "אפרופו גודאר", ואולי התכוונה וולך למשל לסרטו "הגוף והנפש" מ-1963, שנפתח בסצינת מין מפורסמת עם בריז'יט בארדו בעירום. גם מחיאות הכפיים ההמוניות באמצע השיר (שהלחין ועיבד וירצברג) הן מין המחשה לזוהר סביב אותן "נשים חדשות ויודעות".

אז אם יש סקס אחר כזה, כמו ש"רומזים לנו" בפתח השיר - "הביאוהו לכאן ונדעהו". נדעהו במובן התנ"כי, כלומר, נעשה גם אנחנו סקס כזה עם נשינו היגעות והבתוליות, ואז "נדבר גלויות, יש או אין". הבדיחה היא על דימויי הסקס הנפוצים שעובדים עלינו, על ההזיה שהסקס האחר בעולם האחר נראה כמו בסרטים האשלייתיים או כמו בפורנו המכאני. ובדרכו האירונית זה גם שיר שאוהד אותנו, קהל הסקס הרגיל. 

איור: נורית ספיבק קוברסקי
להמשך הפוסט

נפגעי הרבנות שלא מדברים עליהם – הגברים

מתברר שיש בישראל יותר מסורבי גט ממסורבות גט, ושגם כאן פיתחה הרבנות שיטות מדהימות לאמלל אותם, שיטות שיסודן שקר ונבלה בחסות ההלכה

עוד הוכחה לחיוניותו הגדולה של ערוץ כאן 11 ניתנה אתמול בתוכניתו המצוינת של אסף ליברמן, "זמן אמת", עם הפרק "גברים במלכודת", שגולל את צרת הגברים מסורבי הגט - עניין מדהים ולא מוכר שכמעט לא טופל בתקשורת, בניגוד לצרת מסורבות הגט. מתברר שיש בישראל יותר מסורבי גט גברים ממסורבות נשים (כ-800 בסך הכל, יותר ממחציתם גברים), ובתוכנית הובא סיפורם של שלושה אומללים כאלה. ומתברר עוד שתחת חסות בתי הדין הרבניים – לאחר שהמדינה הפקירה את אזרחיה לחסות הנוראה הזאת – יכולות נשים  לסרב במשך עשרות שנים לתת גט לבעל, אם רק יגידו את סיסמת הקסם הרבנית - שהן מעוניינות ב"שלום בית". או אז ייפסק בבית הדין הרבני הדיון על הגט.

ולמה ידרשו "שלום בית" אותן נשים פרודות, שיחסיהן עם בעליהן קרסו לגמרי ואין בהם שום בדל חיבה ושום תקווה? כי אז הן ממשיכות לקבל דמי מזונות מהבעל. כך למשל פועל בשם נאור שהופיע בתוכנית, המשתכר 6,000 שקל לחודש: 4,000 מתוכם מועברים מדי חודש לפרודתו התובעת שלום בית - וזה במקרה הטוב. כי לפעמים מעקלים לו את כל המשכורת כולה עקב חוב שהצטבר, כמו שקרה במהלך צילומי התוכנית.

נאור מסורב גט
צילום מסך ערוץ כאן
להמשך הפוסט

שירי המשפחה היפהפיים החדשים של עילי בוטנר

"אמא" ו"היי" הם האחרונים בסדרה המשפחתית שהיא מיטב יצירתו של בוטנר. מזמן לא זומרו כאן שירים כל כך חזקים וחשופים

"אמא", שירו החדש, היפהפה והנוגע כל כך של עילי בוטנר, הוא המשך ישיר לשיר עז קודם שלו על אימו, "היי" - שניהם מאלבום חדש שייקרא כנראה "בית". ושניהם המשך לשירים קודמים כמו "מכתב לאחי" ו"תיתן לי יד" ו"שווים", שהם כולם שירי משפחה, משפחה די הרוסה, "בית שעומד לקרוס" כמסופר ב"היי". האסונות נחתו כולם בשנת 97', כשבוטנר היה בן 19: אחיו הגדול והנערץ כמעט מת משימוש בסמים ונותר פגוע מאוד, אביו החורג ואחותו החורגת מתו; לכך נוספים יחסי ריב עם אמו ותחושת נטישה מילדות המסופרים בשירים. וכמו זמיר ששירתו לפעמים נובעת מתוך מצוקה, גם השירים האלה הם המיטב ביצירתו של בוטנר, בהם הוא מגיע אל קצה הכאב החותך וקצה היופי. מזמן לא זומרה כאן סדרת שירים יפה וחשופה כל כך.

הביצוע הקולי הנהדר של להקת "ילדי החוץ" הוא חלק מהעוצמה של "אמא", שיר שהוא מין בלדה. את האמירות הפשוטות והנוקבות מלוות תמונות מחייו של בוטנר כילד בקיבוץ (עין כרמל, שאותו עזב בגיל 16 ללימודים ב"רימון" ובהמשך לצבא ולחיים בתל אביב): "אמא/ תראי איך שהזמן חולף/ בחוץ הטרקטור העייף/ אוסף את הכותנה". כשהנפש פגועה גם הטרקטור הפסטורלי משרה תוגה. ובהמשך: "בבֵית-הילדים עכשיו חשוך כל כך/ ואיש שם לא שמע איך שבכיתי לך/ הִבטחתְ שאת חוזרת". מי שגדל בקיבוץ מכיר את תמונת הבדידות הזאת מבית הילדים. לכן גם קולע כל כך שם הלהקה המצוינת שאיתה הגיע בוטנר לשיא פריחתו, "ילדי החוץ" - זה המונח הקיבוצי לאי-שייכות. שָם בקיבוץ שותת הפצע.

עילי בוטנר וילדי החוץ
משה נחומוביץ'
להמשך הפוסט

ערן זהבי הציל את כבודו של סרט הקפטן

צדק ערן זהבי כשזרק את הסרט נוכח התבהמות הקהל וטעו העיתונאים שגינו אותו פה אחד, כשם שהם טועים ביחסם הסבלני לאלימות בסדרה "משחקי הכס", למשל

יופי שערן זהבי זרק את סרט הקפטן כשכעסו הציף אותו מול הגידופים הבלתי פוסקים מצד הקהל, והעובדה שהתקשורת גינתה אותו מקיר לקיר על המעשה הזה היא עדות להתחסדות ולטמטום שאליהם נקלע ענף הספורט הזה. כי ההתבהמות של קהל הכדורגל על המגרשים, הקללות הגזעניות, העדריות האינפנטילית, האלימות, זה כבר הפך לשיגרה נסבלת - אבל לזרוק את סרט הקפטן? לפגוע ככה בגאווה הלאומית, במועדון, בקבוצה? איפה הנימוסים שלך זהבי, זה מה שלימדו אותך בסין?

והעניין הוא שזהבי לא באמת פגע בסמל הישראלי אלא דווקא הציל את כבודו. כי אם ככה משתקף מול העולם הסמל של נבחרת ישראל בהתנהגות הקהל - ראוי לזרוק אותו. זה מה שהסרט שווה וזה מה שיהיה שווה כל עוד תימשך ההתנהגות האספסופית ביציעים וכל עוד העיתונאים והרשויות (כמו עופר עיני, עוד איש מעודן, שהשעה את זהבי מהנבחרת) ימשיכו לספוג אותה. העובדה שהשדרים שהעבירו את המשחק - מכאן 11 ועד One - כל כך הזדעזעו ונדהמו ומחו על זריקת הסרט, וכמוהם גם רפי רשף בתוכניתו וכמוהם למשל גם עיתונאי "הארץ" ניר צדוק ועירד צפריר ("זהבי, כדורגלן גדול ואיש קטן ובלתי נסבל"), מעידה בעיקר על בעיה קשה בזיהוי המקום שבו מונחות באמת גסות הרוח והאלימות.

ערן זהבי במשחק מול נבחרת מקדוניה, השבוע
שרון בוקוב
להמשך הפוסט

"יריב עקשן מזמין אותך להילחם על החוף". השירים שידעו את הסוף

כמה מהשירים של אמיר פרישר גוטמן כמו ניבאו את סופו והם גם היפים ביותר שלו, מין שירי צופן של חייו

בגורל חייו המדהים של הזמר והיוצר אמיר פיי פרישר גוטמן נשזרו שירים אישיים יפים ממש, עליהם דיברו פחות. וחלק מעוצמתם הוא בהבנה לאחור של מה שניבאו. רובם מופיעים באלבומו המשובח מ-2007, "דבש בכוורות", שעבר בשתיקה יחסית (רוב התגובות לקליפים ביוטיוב, למשל, פורסמו לאחר מותו, כשאנשים חזרו להקשיב לשיריו), זאת בניגוד להצלחת השירים שכתב לפסטיגלים, ששניים מהם זכו במקומות הראשונים (2010, 2011, מפי מבצעים אחרים). אחד משירי הפסטיגל שאמיר כתב ושר בעצמו, "לנצח נִשְׁאָר" (2010), שייך גם הוא לשירים שצופן חייו גנוז בהם מתחת לעטיפת הצלופן הפופית.

הנה ארבעה משירי הצופן האלה. הראשון, מהאלבום "דבש בכוורות", הוא "נס" שאת מילותיו כתב אמיר בן דוד, ודודי כהן הלחין. שיר חרישי, מלודי, מקסים על איזה מצב של ריב עם העולם ("לבד אני הורס / ואחר כך מחכה לנס"), ומרעידות המילים בבית הפותח, שכמו חוזות את הקץ בים שאמיר אהב במיוחד: "יריב עקשן וחסר מנוחה / מזמין אותךָ להילחם איתו על החוף / עד הסוף". זו היתה המלחמה על החוף שהפכה למלחמה לחזור אל החוף. הים, יריב עקשן, ניצח.

אמיר פיי גוטמן מתוך הקליפ ל"יום אחרון"
להמשך הפוסט

מה עדיף - רווקוּת או נישואים? התשובה של ארז לב ארי

"את חירותי" הוא שיר מאוהב שכתב ארז לב ארי לאשתו אחרי לא מעט שנות נישואים. יש גם דגם כזה

 

"בואו נרחם על הנשואים והבלתי נשואים", כתב המשורר האמריקאי הגדול עזרא פאונד באחד משיריו, והתכוון לכך שכל מסגרת - כולל מסגרת הרווקים או הגרושים - יכולה להיות אומללה מאוד. או שלא. אצל הנשוי הוותיק ארז לב ארי לא מדובר באומללות, להיפך. שם שירו, "את חירותי", מתכתב עם "את חירותי" של ז'ורז' מוסטקי ששרה חוה אלברשטיין, אבל בעוד שאצל מוסטקי הלבדיות הגברית היא החירות, ואובדנה - המתוק - הוא בהתאהבות ("וסוהרת יפה בתנועה רחבה נעלה את השער", תירגם יפה יורם טהר לב) - הרי אצל לב ארי חייו עם אשתו הם המקנים לו חירות. "מקצה העולם חזרתי אלייך / עד קצה הנשימה אבוא בשערייך / את חירותי חיי בידייך". את השיר הזה הוא פירסם בשנה שעברה, בגיל 46, אחרי שנות נישואים ארוכות שידעו מטבע הדברים גם מריבות (כפי שסיפר בראיון למאקו ב-2010).

ארז לב ארי
ErezLevAriOfficial
להמשך הפוסט

שיר שספג שנאה וגידופים, למרות שהוא מקסים

"תודה לך עולם" של קרן פלס ורמי קליינשטיין עורר בביקורת המוזיקה העיוורת שלנו עוינות חמוצה במיוחד

 

לא במקרה אהבו רבים את "תודה לך עולם" של קרן פלס ורמי קליינשטיין עם הופעתו ב-2016. שיר מקסים ועמוק. מנגד, סקלה אותו שורת מבקרים בתוקפנות נוטפת קצף ממש: האחד הגדיר אותו "אוסף מילים מתרפסות. ריקות מתוכן, חלקלקות ופסיביות". השנייה דיברה על "צמד סכריני... עקרוּת מוזיקלית, חנופה זולה". השלישי קטל את האלבום כולו כ"רע, מביך, משמים" ומישהו רביעי תיאר את האלבום כמתאים ל"בית בכפר" מרוב שהוא זקן. במקום אחר דימו את פלס וקליינשטיין ל"מרגרינה".

קרן פלס
Keren Peles
להמשך הפוסט

לא תאמינו כמה שלמה ארצי מאמין באלוהים

בשירו הנהדר "אלוהיי" מ-2012 וגם באלבומו האחרון שר ארצי שוב ושוב על אלוהים, וזה ממש לא אלוהים הרבני

הוא לא יוצר בחו"ל ולא בשוליים, אולי לכן סוג ילדותי ונפוץ למדי של ביקורת מוזיקה נוטה לעקם את האף מול שלמה ארצי המופלא, מגדולי היוצרים שלנו. באופן נדיר, ארצי גם שומר על רמה גבוהה לכל אורך הדרך (הטור הנבון והחביב שלו ב"ידיעות אחרונות" הוא משהו קצת אחר - מיטבו של ארצי תמיד היה בשירים): היופי נמשך גם באלבומו האחרון מ-2016, עם השירים "ואולי", "והאמת" ו"מחמל נפשי", ועם השיר הנהדר "אלוהַי" מ-2012 שהוא שר יחד עם אברהם טל - ליהוק מושלם לביצוע הזה.

"אלוהיי" הוא שיר מתגעגע לאלוהים, טקסט מתוחכם ועניו של אדם הסוקר כמה מתחנות חייו. הלחן החם וקולו הרגשי הממריא של אברהם טל מוליכים נכון את הגעגוע.

שלמה ארצי
ירון שילון
להמשך הפוסט

מנחם בן מספר: יחסי הקצרים והמתהפכים עם אמיר פיי גוטמן

אהבתי אותו, והוא אהב אותי בחזרה. אבל הדגם שהצעתי ביחס להומואים עמד בינינו, כיוון שהוא גרס שמילים יכולות לההפך לרצח. והן הפכו לכזה. כמה מילים על איש מוכשר ויקר. טור אורח של מנחם בן

לפני שאספר על הקשר האישי שלי עם אמיר פיי פרישר גוטמן המקסים בלי גבול, המוכשר להפליא ובעל הגורל המדהים, אני רוצה להגיד עליו ועל חייו רבי המשמעות כמה מילים לא פרטיות.

נדמה שאפילו הגיל שבו מת, 41, הוא חלק מאגדת חייו. מין גיל משוררי כזה למוות. גם רחל מתה בגיל הזה. גם יונה וולך. ונתן זך כתב בשורה מפורסמת: "ארבעים ואחת הוא הגיל להתאבדות". גם אם אצל אמיר גוטמן ממש לא היה מדובר בהתאבדות אלא בדיוק להיפך: אמיר נלחם על החיים באופן גיבורי במיוחד, כשחייו מציגים לנו "גורל שאין דומה לו ביבשת כולה", כפי שכתבה יונה וולך.

מנחם בן ואמיר פרישר גוטמן מתוך "האח הגדול"
ערוץ 2 / קשת
להמשך הפוסט

"ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו" - הלחינה את זה נפלא נעמי שמר

שיר שכתב קיבוצניק אנונימי בשם איתמר פרת על מות אחותו בתאונה, נשלח לנעמי שמר, שהתפעלה והוסיפה מנגינה

יום אחד הגיע אל נעמי שמר, המשוררת הפלאית והמלחינה הפלאית שלנו שהשבוע מלאו 87 שנה להולדתה, שיר בשם "אסיף" של מישהו שלא הכירה, איתמר פרת. הוא כתב אותו על אחותו, בת קיבוץ חצרים שנהרגה בתאונת דרכים ב-1978, והשיר הופיע בחוברת לזכרה שנשלחה לשמר, אשר התפעלה מדמותה של האחות וזיהתה מיד מה טמון בשיר. "תוך כדי שקראתי הוא התנגן לי", היא אמרה בהמשך לפרת, כשהשמיעה לו את הלחן שחיברה. הנה המילים:

אסיף

אסוף את המעשים 
את המילים והאותות 
כמו יְבוּל ברכה כבד מִשֵׂאת. 

אסוף את הפריחה 
אשר גָּמְלָה לְזיכרונות 
של קיץ שחלף בטרם עת. 

אסוף את כל מראות פניהָ היפים 
כמו את הפרי ואת הבַּר. 
האדמה היא אפורה מתחת לשלָפים 
ואין לה עוד לתת לך דבר. 

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו 
ואין יותר נִדרֵי ואסָרֵי 
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו 
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

נעמי שמר
kapulskyon
להמשך הפוסט

חמישה שירים יפהפיים ונסתרים של אריק ברמן, יוצר גדול

האלבום המרובע משנת 2011, שנכתב במסעו של ברמן בארצות הברית, עבר כמעט כולו בדממה תקשורתית למרות האוצרות הגדולים שיש בו

הרבה קסמים נותרו גנוזים באלבום המרובע "גבר, אשה והווילדרנס" (המרחב הפראי) שהוציא אריק ברמן לפני כשש שנים - שירי מסע שכתב בטיול בן שנה במרחבי ארצות הברית. העובדה שהאלבום כמעט לא הגיע לתודעה התקשורתית והכללית (האזנות היוטיוב לרוב השירים-קליפים עומדות על אלפים בודדים, לעומת מאות אלפים ללהיטיו) קשורה בוודאי לגודש השירים - 36 מהם יצאו לאורך כשנה. והיא קשורה כנראה גם לאופי המופנם, הווידויי, הבלוזי של מרבית השירים. אבל אולי גם נפגם משהו בקשב שלנו לשירה עמוקה מסוג כזה, עם כל יופיה הגדול. כך או כך, האלבום המרובע הזה מוכיח שוב כי ברמן הוא משורר-מוזיקאי נפלא, כנראה המרתק והנועז ביותר בין בני דורו המעולים.

בבסיס החלטתו לצאת למסע עמדו כמה עניינים רגשיים המבליחים פה ושם לאורך האלבום: קשר ממושך עם מישהי בארץ שהתרוקן מאהבה ("לא הצלחתי להתאהב בך בשישית" הוא השיר הפותח והלהיט המוכר של האלבום), ואיזו תחושת מחנק עירונית, שהיא בין השאר מחנק מהצלחותיו החיצוניות וכנראה גם מהכישלון המסוים של אלבומו השני המעולה מ-2009: "את שואלת למה עזבתי באמצע הכל / כבר הייתי לעיר כנמר לכלובו, / ופסקו מלשיר לי מנקי הרחובות" הוא אומר באחד השירים, בשילוב עז של חוסר מנוחה נמרי עם הקשבה לשקופים שבאנשי העיר.

אריק ברמן
Eric Berman
להמשך הפוסט

העוול שנעשה לבן ארצי, השיר המרעיד של יונתן רזאל

"קטונתי" של רזאל הוא שיר מופלא בענוותו ובהתרגשותו. הדרך אליו מתחילה הפעם בפוסט תוקפני שפורסם על בן ארצי

בפוסט שגוי במיוחד, גורם עוול, שפירסם בשבוע שעבר ידידי ועמיתי לעבודה איתמר זהר - שכותב לא אחת טקסטים משכילים ויפים ממש, כשהטינה אינה מקלקלת את השורה - הוא קטל את שירו החדש של בן ארצי, "עוד תחנה", שאותו הגדיר "סתמי" (וזה דווקא שיר יפה), תקף את השורה מתוכו "ומצאתי איזו עבודה קבועה ששנאתי בשקט" (שורה מצוינת) והגדיר "מגלומניה" את העובדה שבן ארצי יצר לבדו את כל השיר, מהמילים והלחן עד הנגינה וההפקה (יופי. מה רע בכך?). כחלק מאותה תנופה עוינת תקף זהר גם את האב, שלמה ארצי: למרות "המילים הסתומות והלחן הצפוי והמאולץ" בשירי האב, טוען זהר (טענה שחוקה ומוטעית לגמרי - שלמה ארצי הוא משורר-מלחין גדול ומקורי לכל אורך הדרך) עדיין ארצי היה פעם במיטבו, לפי זהר, "לפני שנהפך לשם נרדף  - ולפיכך מעיק - לישראליות". עד כדי כך הישראליות מגונה בעיניך,  איתמר?

בהמשך אותו פוסט סונט זהר גם ב"פופ המתנחלי של יונתן רזאל וחנן בן ארי". וזו שוב הערה לא מבינה, כי בשונה מחנן בן ארי (ששיריו אכן סיסמתיים, גם אם בעלי חן) - שירו המפורסם של יונתן רזאל, "קטונתי", הוא אישי ועמוק, לא "מתנחלי" ולא "פופי" - אלא אם כן פסוקי התנ"ך שעליהם מבוסס השיר נחשבים לפופ. מה שמביא אותנו לשיר היפהפה והחם הזה שאני אוהב מיום שהופיע, המוכר גם בשם "הצילני נא".

יונתן רזאל
אסף כהן
להמשך הפוסט

כשהשמאל כתב שירי אהבה לארץ: שמעון ישראלי שר מתחת לעור

קולות הזמר הכי יפים, בהם אריק איינשטיין, שרו את "כאן ביתי אל מול גולן" שכתב איש השומר הצעיר יוסף נצר. ולמה התכוון המחבר כשאמר "כי אני נולדתי כאן" - למרות שנולד באוסטריה?

שניים מהקולות הכי יפים והכי נדירים בזמר העברי – אריק איינשטיין ושמעון ישראלי - שרו את שיר האהבה המקסים הזה לארץ ישראל, "כאן ביתי אל מול גולן". שני הביצועים נהדרים אבל במקרה זה אני אוהב אפילו יותר את השירה של ישראלי, שקולו הנמוך והפנימי נשמע כמו פכפוך של פלג מעמקים והוא מתאים במיוחד לנוף של השיר, קיבוץ שער הגולן במפגש נהרות הירמוך והירדן, בפתחה הדרומי של רמת הגולן, מדרום לכינרת.

כתב את השיר יוסף נצר, ממייסדי שער הגולן, שעלה לארץ מאוסטריה בגיל 16. ויש חידה מסוימת בשתי השורות הפותחות, "איני יודע איך הומים היערות / איך מתכסים גגות בשלג המרעיף": מתוארים כאן נופים אירופיים (המיית היער, שפעת השלג על הרעפים) - האם נצר באמת לא הכיר אותם בארץ הולדתו? ולמה הוא כותב "כי אני נולדתי כאן", כשהוא נולד כאמור באוסטריה?

שמעון ישראלי
Dan Almagor
להמשך הפוסט

הפושע שלימד את אהוד בנאי לרחף, והשיר הנפלא שנולד

לידתו של השיר "יוצא לאור" בעקבות מפגש של בנאי עם הדמות העבריינית והרוחנית נחמן פרקש, היא גם סיפור לידתו כיוצר. והביצוע של עלמה זהר לא נופל ביופיו מהמקור

 

גיטרה חשמלית משיקה את השיר האהוב הזה של אהוד בנאי המדבר על יציאה לשביל חדש, שיר שהפך בין השאר, כפי שסיפר לי בני, להמנון של מסיימי תיכון, מסיימי קורסים בצבא וכיו"ב. ובכל זאת, על מה בדיוק מדובר כאן בשורות שבהן השביל "עולה על ההר / ממשיך על הים" וכשהוא "חותך באוויר, בין הבתים" - אלה השורות שבהן השיר הופך למוזר ומחשמל משהו.

אהוד בנאי
אהוד בנאי - הערוץ הרשמי
להמשך הפוסט

זו שצרבה כעקרב את מאיר אריאל

הביצוע של שולי רנד ל"מים מתוקים" חידש את קסמו הגדול של השיר, המספר על אהבה בתנאי אי נאמנות

 

שיר האהבה והבגידה המר-מתוק הזה של מאיר אריאל, "מים מתוקים", מתחיל במצב מוכר: היא מסתירה את זה שהיא רוצה אותו ודווקא אז הוא רוצה אותה יותר. אבל יש קומה רגשית נוספת ליחסים האלה: "היא בטח לא שוכחת / ועדיין לא סולחת / לימים ארוכים ארוכים". הוא הלך כנרמז גם אחרי נשים אחרות ולכן היא חשדנית לניסיונות הפיוס או ההתחטאות שלו: "לא מתמסרת קל, אם בכלל / להצגות שלי היא לא קהל".

מאיר אריאל ב"זהו זה"
חינוכית ראשונים בעולם
להמשך הפוסט

מי זאת חולצת שד בבית ממול? היופי הבלתי נגמר של "ערב עירוני"

מה יש בו, בשיר המדהים ביופיו של נתן אלתרמן, המושר על ידי יוסי בנאי ללחן מושלם של יוני רכטר

המילים הנפלאות של אלתרמן, הלחן המדויק, המהורהר והענוג של יוני רכטר, והביצוע בקולו העמוק, הצרוד והרך של יוסי בנאי, שמטעים כל הברה, הפכו את "ערב עירוני" לאחד השירים המזומרים הכי יפים שלנו. על מה השיר? על רגעים של אושר בערב אחד בעיר שבו הכל מתחבר - עיני הנשים הנוגות עם עצב השקיעה עם הגוון הכחלחל הזוהר של הערב עם נפנוף הילדה שחלפה באוטו. והכל נטען בחושניות חדשה - האספלט השחור הופך לכחול, פנסי הרחוב מדיפים ריח פרחים - כי המשורר עצמו התחבר עם הכל: "כעת אני מאוד אחד".

הגדולה השירית של אלתרמן עוברת כאן ממש משורה לשורה, ממילה למילה, והמעבר תמיד מפתיע, מזדמר, אלגנטי, חידתי, נוּגה ונוֹגהַ, נחרז בשיא השכלול. זהו שיר מ-1934, מראשית כתיבתו של אלתרמן, שהולחן וזומר רק כעבור עשרות שנים, אבל הוא יכול לשמש גם כשיעור מרוכז לכותבי פזמונים. בלי טיפת בנאליות, כולו יופי, והצבעים העזים הם מימי תל אביב שאנחנו מכירים כיום מתמונות שחור לבן, כשהרחובות היו פתוחים יותר לאור השקיעה.

יוסי בנאי שר "ערב עירוני"
OldIsraeliSongs
להמשך הפוסט

התשובה המקסימה של קובי אוז לעסקני המזרחיות

מזמן לא ראיתם קליפ כל כך שמח כמו "מי הפרובינציאל", עם טקסט ממזרי על זיופים רגשיים ועם תרועת חצוצרות מקפיצה

באחד הקליפים השמחים והמקסימים שנראו כאן לאחרונה (יצא בפברואר 2016), שרים קובי אוז והזמרת המחוננת דניאל קריאף שיר מתוחכם על פרובינציאליות. אוז הוא מי שהכניס בטבעיות את הסלסול המזרחי לזמר העברי הרבה לפני שעסקני מזרחיות דוגמת סמי שלום שטרית ורון כחלילי ואביהו מדינה (נעים הזמירות) ואבי שושן הניפו דגלי קיפוח תוקפניים וגזעניים וניסו לכפות על תחנות השידור מינון מוגבר של זמר מזרחי גם כשהוא שבלוני לגמרי.

וקובי אוז הוא הרי רק אחד משורת יוצרים ישראלים גדולים שמוצאם מזרחי ונעימות בית הוריהם מהדהדות ביצירתם, מאהוד בנאי עד מאיר ואביתר בנאי, מאתי אנקרי עד מיכה שטרית, משושנה דמארי עד קובי אפללו ועד עמיר בניון. כל אלה אף פעם לא נבחנו כמזרחים כשם ששלמה ארצי ומאיר אריאל לא נבחנו כאשכנזים. הם חלק מהישראליות שהפליאה לקחת ממזרח ומערב, והניסיון להפוך את הישראליות המופלאה והמורכבת שנוצרה כאן למאבק בין-שבטי שטוח הוא למעשה קריאה גסת רוח לפרובינציאליות.

מי הפרובינציאל - הקליפ
TeapacksIL
להמשך הפוסט

לראות את פני אלוהים. שיר אחרון ופרידה מ"צבא האוהבים"

"מוּאָר בַּמצעד", מלהיטיה הגדולים של הלהקה, הוא שיר נחמה גדול המתכתב עם נבואות התנ"ך. סוף הסדרה המתורגמת

 

הצד המשיחי בלהקת הדאנס המשוררית והמהפכנית הזאת, "צבא האוהבים", מגיע לאחד משיאיו בשיר "מואָר במצעד", המדבר על העידן שבו במקום לבוש הבשר האנושי הקורס ייברא לנו לבוש נצחי, ועל קץ העולם שהיכרנו ("לפני קריאת התרנגול / וילון קץ הימים ייפול"), ועל תחיית המתים. התנ"ך מהדהד כאן לאורך ולרוחב, הן בנבואות אחרית הימים, שבלטו גם בשירים קודמים של הלהקה, והן בהשתוקקות לראות את אלוהים: "אני מת לראות את פני בוראי" - ומהדהדת במשפט הזה בקשת משה לראות את פני אלוהים ("כי לא יראני האדם וחי", השיב אלוהים כזכור). בשיר הזה מתבטל גם הפחד מהמוות, בשורות דוגמת "חלום על זמן עבר אותי / רוצה לחיות את יום מותי".

מואר במצעד
ArmyOfLoversVEVO
להמשך הפוסט

המאהבת העברייה של פרעה. "צבא האוהבים" הופכים את הפירמידה

המלך המצרי מצא לו אשה חדשה ולוהטת מן העם העברי, וגם הפעם זה נגמר באסון

 

השיר הזה מתרחש בתפאורת הפירמידות והספינקס המצרי, הפוגשת את תקופת בני ישראל במצרים ומסופרת מזווית נשית: המלך הפרעוני מצא לו בת לוויה חדשה, "כלה קדושה, ליהוק עברי", והיא מפונקת בכל התפנוקים השמורים לאשה בחצר המלך - כמו בעתיד לבוא אסתר בחצר אחשורוש - והיא יפה ו"עזת תשוקה". אבל גורלה הוא מין גזירת בדידות: "במסכַת זהב צמודה / תפרח לעד בפירמידה". כמומיה, מן הסתם.

כמו בתולה שהוקרבה - צבא האוהבים
Suklaaensio - מעטיפת האלבום
להמשך הפוסט

לרכוב על קליע. "צבא האוהבים" תופסים את רכבת האהבה

הלהקה ממשיכה לכתת חרבות וקליעים לדימויים מפתיעים של תעופה פנימית ושל תשוקה

 

השיר הזה משורטט בשניים שלושה משפטים, תענוגיים בנגינתם ובמילותיהם, מלווים בקליפ ממיטב הצבעוניות הקרקסית של הלהקה. מדובר בהתרגשות לקראת ליל אהבה כלשהו שאותו מדמה הזמר לרכיבה על קליע (דימוי המזכיר את השיר התמציתי הקודם שהובא כאן, "גע בי כמו אקדח טעון", שגם בו נרמז משהו טרום אורגזמי). הציפייה לרכיבה הזאת, לאיזה לונה פארק תחושתי דוהר, נענית במשפט השירי של הבחורה, שמזמינה לעלות על רכבת האהבה הלילה.

צבא האוהבים בשיר ארכב על קליע
ArmyOfLoversVEVO
להמשך הפוסט

"גע בי כמו אקדח טעון". צבא האוהבים בקצב התעלסות

ואיך קשורה הבדיחה על אלוהים בתחילת השיר לצד התענוגי בהמשכו

 

השורה המתנגנת הנפלאה שסביבה בנוי השיר - "גע בי כמו אקדח טעון" - והקצב הקדחתני של המשפטים הקצרים, נראים כמו התעלסות, או לפחות ריקוד חושני במיוחד. זה שלב התשוקה שבו הנגיעה מחשמלת וכדור ההתפרקות עוד לא נורה. התנועה המינית עוברת גם דרך שורות חזרתיות כמו "אנחנו נעים, אנחנו נעים". נעים מאוד.

צבא האוהבים - גע בי
armyofloversnet
להמשך הפוסט

היום שבו אמרוד בכל חיי. "צבא האוהבים" מחכים לאלוהים

הלהקה נוחתת מהחוויות השמיימיות אל המציאות וחֶרפותיה, בשיר תפילה עדין המחכה להתגלות האל. וגם: הערה לטוקבקיסטים הסקפטיים

 

הם סיפרו בכמה משיריהם על חוויות שמיימיות - מיניות, תודעתיות, עתידניות (למשל ב"אנחנו היקום", "צלוב", "רקוויאם", "זרח כמו כוכב") ובשיר הזה חוזרת הלהקה אל קרקע המציאות, אל המשחקים הטיפשיים והחֶרפות הרגשיות והלב הכבול, אל המצב האנושי. אבל גם במצב הזה רוחש הגעגוע לצד הפלאי של העולם, זה שרבים מאיתנו חווים לפעמים או מבחינים בו מבעד לחיינו המוטרדים. למשל בשורות: "קֶצב קדוש / נושם היער / אַנְחת עצים אל הגבָהים / הֵד לווייתן / קול מן החוֹרֶב / עוד תיעלם כל עין הרע".

צבא האוהבים - עד בוא יום הגאולה
LoversLand
להמשך הפוסט

איזה אושר - אני עוזבת אותך. "צבא האוהבים" משתחררים מקשר מועך

הוא דאג לה למותרות אך שלט בחייה, וכשהיא החליטה ללכת התברר שגם הדימוי הסובלני שלו היה חלק מההונאה. סיפור מוכר עם מגע הקסם של הלהקה

 

גם פרידה יכולה להיות דבר מאושר, כידוע, בסוגים מסוימים של קשר חונק, ועל השתחררות חוגגת כזאת מדבר השיר הזה: הגבר היה רכושני ("תמיד רציתָ עוד ועוד / סיפקת לנו מותרות"), ובת זוגו היתה חלק מהרכישה ("הייתי פרס על כוננית"). עכשיו, כשהיא מבינה את ההונאה בקשר, את ההאשמות הבלתי פוסקות מצידו ואת המריבות התקועות (בניגוד למריבות משחררות), מבשילה בה סוף סוף ההחלטה ללכת, כי "קיבלתי את מנת הכאב / אם אשאר פה אֶטָרֵף".

צבא האוהבים - עומדת לעצמי
mydarksidb
להמשך הפוסט

לא חשבתי שזה מסוכן כל כך. אהבה ממולכדת בשיר יפהפה של "צבא האוהבים"

איזה קשר רגשי ואיזה חטא עומדים מאחורי הטקסט החידתי של "כשהלילות קרים"? שיר חורף פגיע מתחילת דרכה של הלהקה

 

הפתיחה הקצבית הנהדרת של השיר הזה משיקה אותו אל מנגינה מעודנת, יפה כל-כך,  ואל טקסט המשדר פגיעות, גם כשלא ברור על מה בדיוק מדובר.

צבא האוהבים בשיר "כשהלילות קרים"
LACAMILLAcom
להמשך הפוסט

לזרוח כמו אלוהים: מסע חללי עם "צבא האוהבים" (וד"ש למייג'ור טום)

המסע בין כוכבים בשיר "זרח כמו כוכב" מתרחש כולו בתודעה, שבה המרחקים האינסופיים מתקצרים מאוד, והוא כולל מפגש גן-עדני בדרך עם מסר מהעתיד

 

בניגוד לדרך העצובה שעושה מייג'ור טום בשירו הנהדר של דייוויד בואי, מרגע ההמראה ועד שהוא הולך לאיבוד בחלל, המסע החללי המאושר של "צבא האוהבים" בשיר שלפנינו לא מתרחש במרחב הפיזי האינסופי, המנוכר והבולע-כל, אלא במרחב התודעה. "אני קְצין הכוכב כאן / היפכו כיוון משיכה / כרזת זהב הנפתי / בשׂוֹרת הרווחה, / כל ילדיי הקוֹס-מִים / כולכם מַתְנַת מרחב / מיליון ביליון זיליון הם / רק הוויה אחת".

זרח כמו כוכב - צבא האוהבים
VJEuroVision from the album Glory, Glamour and Gold (1994).
להמשך הפוסט

החיים פנטסטים. שיר על סף המוות בביצוע "צבא האוהבים"

מה עומד מאחורי הדיאלוג בין צעיר שפציעתו בתאונת דרכים חידדה את תשוקתו לחיות, לבין קול נשי שמנסה לדכא אותו וקורא לו לוותר?

 

המתיקות של השיר המתנגן אוחזת מייד, הפרטים האפלים מתבררים בהמשך. צעיר נפצע קשה בתאונת דרכים וכשהוא שוכב בחדר טיפול נמרץ הוא מבין שהחיים הם פלא, שעוד מחכים לו תענוגות ושהוא לא רוצה למות. עד כאן, מוכר. אבל העניין הופך למוזר כשנפתח דו-שיח בינו לבין מישהי שמנסה לשכנע אותו לוותר על חייו: כי גופו כבר ממילא הרוס, כי חייו משעממים, כי הרופא צריך את החדר שהוא תופס, וכי היא בכל מקרה מתכוונת לשבור את ליבו ולהיפטר ממנו. מי הבחורה הזאת? הזיה מסוממת מתרופות על האחות המטפלת בחדר? אהובתו הנקמנית ליד מיטתו? או שזה בכלל דו-שיח פנימי בין הצד המיואש שבו לבין צד המשתוקק לחיות. ייתכן שהאפשרות השלישית נכונה יותר.

צבא האוהבים - החיים פנטסטים
lazifol
להמשך הפוסט

"זורח בעולם כולו הזוהר בין רגליי". צבא האוהבים בשיר קוסמי מס' 2

"רקוויאם", שיר נועז שרגליו בעונג המיני וראשו ביקום, הוא עוד דוגמה לנדירותה המשוררית של הלהקה המפתיעה שבאה מהדאנס-פופ

 

ב"רקוויאם" מתגלה שוב אותה תופעה מעוררת השתאות, לפחות בעיני מי שנוהג לשים לב למילות השירים: "צבא האוהבים", להקת דאנס מלב הוויית הפופ (האירופי במקרה זה), הוויה המייצרת לרוב טקסטים קצרים ושבלוניים - כותבת שירה מופלאה, מסתורית, חושנית. הקלילות הדיסקואית פוגשת מקוריות יוצאת דופן.

צבא האוהבים - רקוויאם
xcyberangelx
להמשך הפוסט