אורי משגב, העיירה החילונית לא בוערת מהדתה - ישראליזם - הבלוג של דורון קורן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורי משגב, העיירה החילונית לא בוערת מהדתה

א"ד גורדון ובן גוריון, שולמית אלוני ויוסי שריד, מאיר שלו ויורם ברונובסקי, וגם גדולי השירה העברית - כולם ראו בתנ"ך אוצר רוח עצום. אז למה משגב מזדעק כשמשלבים כמה פסוקי תנ"ך בשיעור?

תגובות
דמותו של א"ד גורדון בבית הספר על שמו בתל אביב
אלון רון

"ילדי ישראל נתונים למתקפת הדתה... נפשותיהם הרכות מופקרות לשטיפת מוח מיסיונרית ואין מי שייחלץ לעזרתם", כתב אורי משגב בפוסט האחרון שלו, וקשה היה להתעלם מקריאת הגעוואלד. כדוגמה בולטת הביא משגב בית ספר ממלכתי בתל אביב שבו נתלו בכיתת מדעים פוסטרים על גוף האדם, כאשר "ליד איור של הלב הופיע פסוק מתהילים: 'לבי ובשרי ירננו אל אל חי'. ליד שרטוט של מערכת העיכול עוד פסוק מתהילים: 'והיה לבי כדונג נמס בתוך מעי'. ליד דיאגרמה של מחזור הדם, הציטוטים 'הלב - מלך על כל האיברים' (אבן עזרא) ו'הדם הוא הנפש'".

ואני מנסה להבין: מה רע בשילוב פסוקי התנ"ך המעולים האלה בלימודי מדעים? מה רע בשילוב תחומי הדעת, ברוח ימי האקדמיה הקלאסיים שחיברו מדע ושירה ופילוסופיה, וגם ברוח מגמה עכשווית במערכת החינוך לשילוב תחומי לימוד. "הדם הוא הנפש" הוא פסוק מרתק מספר דברים המתייחס בהקשר זה לכך שהדם מקיים את החיים ושהרכבו - המושפע למשל ממה שאנחנו אוכלים - משפיע על הנפש. והלב הוא אכן "מלך האיברים" במובן המכאני הפשוט. אז ברור, פסוק כמו "לבי ובשרי ירננו אֶל אֵל חי" מזעזע את משגב, שמשוכנע כי אין שום אל חי וכי עצם האמירה "אֵל" היא בגדר הדתה. אבל זה הרי טיבו של התנ"ך, הוא מספר על אלוהים ועל אנשים.

כותרת אותו מאמר של משגב, "ילדי ישראל נחשפים לאלוהים", אכן ביטאה את הזעזוע שלו מכך שיש כאלה המאמינים באלוהים ולא בדארווין, ושמערכת החינוך מלמדת פסוקי תנ"ך ומסורות יהודיות, למשל המסורת על ראש השנה כ"יום הדין". לכן, לפני שמשגב יציע לבטל כליל את לימודי התנ"ך בגלל אותה מלה אסורה (מתחילה באל"ף, נגמרת במ"ם), אני רוצה להזכיר לו מה אמרו על התנ"ך במאה האחרונה כמה דמויות מרכזיות בתרבות הישראלית החופשית, הלא דתית.

כך למשל א"ד גורדון, מאבות תנועת העבודה הציונית ו"דת העבודה" הקיבוצית, אשר דיבר על ערכו של התנ"ך "מצד הדעות והשירה שבו. הן בשבילנו, גדול ערך התנ"ך לא כל כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר, במה שאנחנו או הדורות הבאים אחרינו עתידים לומר מתוכו, ורק מתוכו, מתוך אותו התנ"ך הגנוז בנשמתנו בעומק כל כך גדול". שמעת, משגב? "גנוז בנשמתנו". וזה לא בנט אמר.

וילון מכסה חלק ממיצג אבולוציה במוזיאון הטבע בירושלים, החודש
מיכאל בכנר

עוד נזכיר את בן גוריון, מטפח חידון התנ"ך בימיו הזוהרים, ואת שולמית אלוני יודעת התנ"ך, ואת יוסי שריד שאמר ב-2008 (בראיון ל-nrg): "אני קורא בתנ"ך מדי יום". ולובה אליאב ועמוס קינן שאהבו תנ"ך, וקודם לכל אלה, אבות השירה העברית - נפתלי הרץ אימבר וביאליק ורחל ושלונסקי ואלתרמן ודליה רביקוביץ ונעמי שמר ועוד - שהתנ"ך היה בלשד כתיבתם. והסופר ס. יזהר, והסופר מאיר שלו שאמר: "אני מתמרמר בעיקר על החילונים ולא על הדתיים. החילונים הפקירו את התנ"ך בידי הדתיים" (עיתון "תל אביב", 1998).

הפקרה חילונית

לא במקרה עמד התנ"ך ביסוד תוכנית הלימודים העברית מראשיתה, כפי שסיפרה פרופ' יאירה אמית ב"הארץ": "תפישת לימוד התנ"ך כגורם מרכזי בחינוך הנוער כיוונה את יוסף עזריהו, יו"ר הוועדה שהכינה את תוכנית הלימודים לבתי הספר היסודיים בראשית שנות ה-20". ובהמשך מביאה אמית מדברי אברהם ברתנא בישיבת המזכירות הפדגוגית ב-1957: "בית הספר העמיד לו למטרה לקבוע את התנ"ך במרכז החינוך העברי, והנה קרה דבר משונה מאוד: בית הספר העברי הצליח להשניא את התנ"ך על הנוער. הילדים אוהבים את לימוד התנ"ך בכיתות הנמוכות, אך נעשים אדישים לגביו בכיתות הגבוהות". בימיי בתיכון, כעשור אחר כך, זה עדיין לא היה באמת גרוע, עד שהשתלטה בהמשך אקדמיזציה משמימה על הלימוד. אמית עצמה, למרבה הצער, תרמה את שלה לתהליך בתפקידה בעבר כיו"ר ועדת המקצוע.

גם יורם ברונובסקי, איש התרבות והספרות הנדיר וכותב בכיר בשעתו בעיתון זה, התלונן על הפקרת התנ"ך החילונית: "בבתי הספר שלנו רואים בתנ"ך לא את היסוד המפואר של תרבותנו הלאומית, אלא במקרים רבים, כפייה דתית" ("הארץ", 1997). כן, המינוח האופנתי אמנם השתנה מ"כפייה דתית" ל"הדתה", אבל מניעי ההתנגדות להוראת התנ"ך - ומכאן גם להמתתו בתיכון באמצעות ייבוש אקדמי - נותרו זהים: החשש שילדים יקראו בתנ"ך על אלוהים. וכמובן, הזיהוי השגוי של אלוהים עם דוסיות.

אלתרמן זיהה את התופעה עוד בראשית ימי המדינה ותיאר אותה להפליא ולהצחיק בשירו "הקלריקל הקטן", המספר על קיבוץ מפ"מניקי-מרכסיסטי שבו החברים חוששים משאלות של ילד תם, כגון "מי מוציא כוכבים להאיר בלילות/ מי יושב ברקיעים המלאים אורה,/ מי מוריד הטללים? וכמו-זה שאלות/ של אנשי המאה השחורה". הם חוששים גם מהסבא שמתפלל בהיחבא בצריפו וממנו ייתכן שהילד "ישמע את השם הנורא", ובישיבת קיבוץ סוערת אף מציע אחד החברים להסתיר מהילד את האדמה והשמים, כי "כל כוכב הוא לילד כמין פרובוקטור". בסוף השיר מעיר אלתרמן שאותם שוקלים-ודנים שכחו שגם הם היו בילדותם "קלריקלים קטנים", כלומר, שאלו שאלות פשוטות ועמוקות על העולם, אבל הנה - "דבר לא קרה, יש דואג ומרחם:/ הם גדלו אפיקורסים, ברוך השם".

יוסי שריד, שולמית אלוני ורן כהן בוועידת מרצ, 2002
פבל וולברג

בקיצור, משגב, אין מה להסתיר את התנ"ך מהילדים, לא יאונה להם שום רע. ולא יקרה רע גם מהדוגמה הנוספת שהבאת במאמרך: "בעלון החודשי של החברה להגנת הטבע הופיע על עמוד השער איור של עגורים במעופם, עם הכותרת 'נודדים אל חגי תשרי!'. בעולם האמיתי, בעלי כנף נודדים לאפריקה בגלל חילופי העונות". אבל שתי האפשרויות טובות ונכונות, גם חילופי העונות וגם דימוי הנדידה אל החגים הישראליים.

פעם, אולי אתה יודע, למדו בחינוך הממלכתי הרבה יותר תנ"ך ולמדו גם תושב"ע, שכללה את חוכמת "פרקי אבות", ולמדו אפילו תפילות פה ושם - גם בהן יש פרקי שירה יפהפיים. לכן ההזדעקות כיום על הדתה במערכת החינוך היא מעיקרה מגוחכת, והיא גם שתלטנית ומגבילת דעת לא פחות מהכפייה לכאורה שנגדה היא מזדעקת. שקוף שמאחורי טרנד ה"הדתה" המתגבר עומדת במידה רבה התנגדות לדרכו הפוליטית של שר החינוך הנוכחי, נפתלי בנט. כי בפועל, כאמור, לומדים היום פחות מהטקסטים האלה.

פרופ' דומיניק בורל הירושלמי, חוקר דתות בוגר הסורבון, אמר כבר לפני 20 שנה ("הארץ", 1997) בעניין התבהלה החילונית הזאת: "נדמה לי שהדו קיום החילוני-דתי פינה את מקומו לפנאטיות חילונית ופנאטיות חרדית. זו סטייה נוראה מתקופת ההשכלה שדגלה בקיומו של האלוהים לצד קיומה של התבונה (...) כמה אירוני שדווקא בישראל נוצרה חלוקה כה בוטה בין אלוהים לתבונה". שמעת, משגב? אלוהים ותבונה יכולים ללכת ביחד (שאלה נפרדת היא עד כמה דרוויניזם ותבונה הולכים יחד). וגם תנ"ך ותבונה הולכים יחד. העיירה החילונית לא בוערת, אפשר אולי להירגע קצת?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#