מרומי נוימרק עד לשוקן 21: כשהעברית עוברת ניתוח לשינוי מין - ישראליזם - הבלוג של דורון קורן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרומי נוימרק עד לשוקן 21: כשהעברית עוברת ניתוח לשינוי מין

מה שהתחיל בקטן אצל המגישה שפונה לצופיה בלשון נקבה, התייצב במרכז שולחני כשקראתי את ההסכם הקיבוצי ב"הארץ" ובו העיתונאים נקראים "עיתונאיות". אל מול התעלול הזה כדאי להיזכר במלותיה של יונה וולך

תגובות
רומי נוימרק ואיור של יונה וולך
ינאי יחיאל ונורית ספיבק

לא הסכמתי עם שבחיה הנסחפים של אריאנה מלמד לפני כשבוע לרומי נוימרק ומהדורת חדשות הלילה שלה בכאן 11, ולפיהם היא "המגישה הטובה בישראל". נוימרק היא מגישה נבונה עם איזו נינוחות איטית (אני עצמי שיבחתי אותה לפני כשנה), אבל היא בהחלט לא טובה יותר מהמגישות (והמגיש קושמרו) המצוינות בשלוש מהדורות החדשות המרכזיות, הזריזות והאינטנסיביות יותר. לא הסכמתי גם עם טענתה של מלמד בכותרת מאמרה כי נוימרק "חפה ממניירות": יש לפחות מניירה בולטת אחת שנוימרק אימצה לעצמה, וזו נטייתה לפנות אל צופיה בלשון נקבה ("שלום לכן", "מתחילות" וכיו"ב). פה ושם כשנתקלתי בזה זפזפתי הלאה מהתוכנית. אני יודע מתי אני לא מוזמן, גם אם זוהי בסך הכל הדרה לשונית קטנה ומשעשעת.

לא הייתי נזכר בכך שוב אלמלא נחת השבוע בתיבת הדואר האלקטרוני שלי נוסח ההסכם הקיבוצי החדש בין ועד עובדי "הארץ" לבין ההנהלה, ובו גיליתי, למרבה המבוכה והבדיחה, שהפנייה בלשון נקבה מסתמנת כמגמה. בהסכם הזה העברית כבר ממש עברה ניתוח לשינוי מין: אחרי סעיף פתיחה שלפיו "מלים המתייחסות למין נקבה, כוונתן גם למין זכר וכך להיפך" - הפנייה מכאן והלאה לנמעני ההסכם היא בלשון נקבה. למשל, "הסכם זה יחול על כל העיתונאיות המועסקות בחברה", או "שכרן של העיתונאיות לא יפחת מהאמור בטבלה" או "עיתונאיות שנקלטו לצורך העסקה זמנית" - וכך לאורך 19 עמודים וכ-140 סעיפי ההסכם. "עיתונאיות", מיששתי את עצמי כדי להיזכר, זה גם אני. פשוט הלבישו עלי שמלה. עלי ועל העברית. את ההסכם עצמו, מיותר לציין, לא המשכתי לקרוא. יש מעקשים שאני נוטה לעקוף.

נוימרק ובר גפן, אמש באולפן
צילום מסך

אני לא יודע אם התעלול הפמיניסטי הזה שנעשה בשפה העברית, בחסות "ארגון העיתונאים" בהסתדרות (שם נקוטה עדיין המלה "עיתונאים", משום מה) שגם הוא צד להסכם, תקף משפטית. כי לעברית, המשמשת גם את עורכי הדין שניסחו את ההסכם, יש חוקי יסוד משלה וספק אם אפשר לאנוס אותה ככה, כלאחר יד, באמצעות סעיף פתיחה מהפך חוקים. בקריאה פשוטה, הנוסח הזה מדיר עיתונאים גברים ואין מקרא יוצא ידי פשוטו.

ובמלים פשוטות, אני לא עיתונאית. בעברית, המלה "עיתונאים" כוללת לפי יסוד השפה גם עיתונאיות, אבל לא כך להיפך. מצד שני, מניית המספרים הנייטרליים בעברית - מתרגילי חשבון ומספרי טלפון ועד מספרי הסעיפים בחוזה - היא כידוע תמיד בלשון נקבה, וגם את זה אין לשנות. אנחנו מדברים על העברית המופלאה, שפת התנ"ך, אם השפות שקמה לתחייה פלאית אחרי אלפיים שנה. וגם המלה היפהפייה "עברית" עצמה היא כמובן בנקבה ולא נעלה בדעתנו לשנות את מינה. כמוה המלים "שפה", "לשון", "עין" ו"יד" - כולן בנקבה, ואין לגעת בהן כשם שאין להפוך את מינם הזכרי של "פֶּה", "אף" ו"שָד". ו"פנים" הם כידוע גם בזכר וגם בנקבה. ככה זה.

לינה דנהאם. יצרה לעצמה תדמית של אקטיביסטית פמיניסטית
Richard Shotwell/אי־פי

לכאורה הדברים לגמרי מובנים מאליהם, אבל לא בטוח. עם עוד מידה של קהות לשונית, עזוז פמיניסטי וכסילות פוליטיקלי קורקטית, אפשר יהיה להמשיך במסע התיקון והתקינות הזה. אחרי הכל, בשם התקינות הפוליטית כבר פוסלים למשל ספרי מופת כמו "לוליטה" או "אל תיגע בזמיר", וכשהיוצרת לינה דנהאם כתבה לאחרונה תסריט על תלאותיה של פליטה סורית - היא הותקפה על כך שהיא מעזה לכתוב למרות שאיננה סורית ואינה פליטה. הספרות כולה הולכת ונהפכת לעניין שאיננו סיפורי-רוחני-אנושי אלא פוליטי, כלומר, פוליטיקלי. ואנחנו הרי מתקנאים מאוד בתרבות האנגלית, אז למה באמת שלא נוותר, כמו באנגלית, על סימני המין בשמות העצם ובכינויי הגוף? למה לא להיפטר מכל ה"זכר ונקבה ברא אותם"?

תעיד יונה וולך

אפשר כמובן לטעון שאני בסך הכל גבר פריבילגי שמנסה לשמר את זכויות היתר שלו בשפה העברית. בואו ניזכר לכן במה שכתבה המשוררת הגאונית יונה וולך בשירה "עברית", שחוקר בדיוק את העניין הזה - הזהות הזכרית והנקבית של השפה, עם הפריבילגיות לכאורה ועם הפתיחות הגדולה למעשה.

בפתח אותו שיר בוחנת וולך את שונותה של העברית מן האנגלית שבה "אֵין הֶבְדֵּל בֵּין אַתְּ וְאַתָּה/ וְכָל הַדְּבָרִים הֵם זֶה – לֹא אִיש לֹא אִשָּה". לא כך העברית: "עברית היא סקסמניאקית/ עברית מפלה לרעה או לטובה/ מפרגנת נותנת פריבילגיות/.../ ברבים יש זכות קדימה להם/ עם הרבה דקוּת וסוד כמוס/ ביחיד הסיכויים שווים/ מי אומר שכלו כל הקִצים/ עברית היא סקסמניאקית/ רוצה לדעת מי מדבר".

ואם מישהו לא הבין את ההומור והחיבה והענייניות ביחסה של וולך ל"סקסמניאקיות" של העברית, באות בהמשך השורות הנפלאות והמאוהבות האלה: "כמו שֶמִּלָּה היא זכר ונקבה/ אין כמו אלו דברים מתוקים/ העברית היא אשה מתרחצת/ העברית היא  בת-שבע נקייה/ העברית היא פסל שלא פוֹסל".

מתוקה ונקייה ונחשקת, נשית ולא פוסלת, זו העברית בעיני וולך, על אף "מה שתגדנה בטרוניה פמיניסטיות/ המחפשות גירויים מחוץ לשפה" - כדבריה בהמשך השיר. כן, היא ממש ראתה למרחוק. זה נכתב לפני כמעט ארבעים שנה.

בקיצור, אל תקראו לי "עיתונאית" ואל תפנו אלי ב"שלום לכן". כי בשלב הבא תעלה ההצעה שנפסיק להיקרא "אנשים" - מילה הכוללת את כולם וכולן, כידוע - וניקרא "נשים". למה לא? זו בדיוק אותה רוח. או שנפסיק להיקרא "בני אדם" וניקרא כולנו "בנות אדם". הכי פמיניסטי. הרי לא מאדם וחווה באנו, כמסופר בתנ"ך, ולא ברואי אלוהים אנחנו. בראה אותנו אלוהימה, הלוא היא ח"כ מירב מיכאלי. בת זוגו של הכסיל הזחוח ליאור שליין שהכריז בתוכניתו שוב ושוב שאין אלוהים. היא זוגתו והוא זוגה, או להיפך - היא זוגו והוא זוגתה. מה זה כבר משנה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#