מצער, אבל מבקר השירה יותם ראובני לא מבין בשירה - ישראליזם - הבלוג של דורון קורן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצער, אבל מבקר השירה יותם ראובני לא מבין בשירה

השירים העזים והנדירים של ואן נויין בספרה החדש הם בעיני ראובני לא מהנים, "סתומים" ו"לא מובנים" - אבל בעיית ההבנה היא לגמרי אצלו, והיא מתחילה בדרישתו מהשירה להתנהג כמו פרוזה

תגובות
ואן נויין, 2008
דן קינן

ואן נויין היא משוררת טבעית, עזה, מתוחכמת, מינית, גלוית רגש גם כשתוכן השיר מובן רק בחלקו. מעטים כותבים היום שירה בצבע ובעידון כזה. יותם ראובני, אם לשפוט על פי השירים שפרסם פה ושם (למשל ב"הארץ", או באנתולוגיה לשירה מקוונת), הוא יותר מספר ממשורר. שיריו הם טקסטים פרוזאיים ביסודם, המשך מסוים לספר הפרוזה הידוע שלו "בעד ההזיה".

זה בסדר, פחות חשובה לענייננו רמת המשוררות של ראובני, אבל חשובה לגמרי העובדה שבתפקידו כמבקר הוא לוקה באי הבנה מהותית בנוגע לשירה ובנוגע להבדל בינה ובין פרוזה. הדבר השתקף בבהירות ברשימת הביקורת חסרת השחר שכתב השבוע על ספרה החדש והנהדר של נויין, "חיתוך ההבלים" (השני אחרי "עין הכמהין" המעולה). לא די שראובני לא הבין את שירתה, הוא גם השליך את אי-ההבנה שלו על השירים עצמם כשייחס להם חולשה כללית של "אי מובנות".

עטיפת ספרה של ואן נויין
איור כריכה: קרן כץ / עיצוב: מיה מרום / הוצאת ברחש

ראובני לא הבין למשל את שם הספר, שנראה לו "סתום" ו"מוזר" כמו שיריה. אז נסביר: "חיתוך ההבלים", שם ציורי וטעון, מתאר למשל פעולת התפכחות (מהבלים, מאשליות) והספר אכן עוסק בכמה סוגי התפכחות, בין השאר מאשליות אהבה בחייה של נויין. ומהדהד כמובן בשם הזה גם "חיתוך חבלים" - השתחררות ממצב כלוא, חבלי לידה אל המציאות וכו'. שם קולע מאוד לספר, בקיצור.

אבל אי ההבנה של ראובני מקיפה הרבה יותר, ולהדגמת העניין אביא כאן את השיר הקצר שבו פתח את ביקורתו, "חושך בבית". גם על השיר החזק והחושני הזה הוא התלונן שאינו מובן. קיראו בבקשה בעצמכם (מבלי להילכד במאמץ היותם-ראובני להבין דווקא את התוכן. "תן למלים לעשות בך", המליצה כזכור יונה וולך).

חושך בבית

הַסּוֹדוֹת נֶחְשָׂפִים אַחֲרֵי אַהֲבַת דְּבַשׁ

תְּקוּפָה שֶׁל מַעְגָּלֵי שְׁחָפִים וְנִמְנוּם קוֹפִים

בְּאִיֵּי אַפְרִיקָה

לְעוֹלָם לֹא אֶרְצֶה לִרְאוֹת אוֹתְךָ

נִרְגָּשׁ מֵהָאֱמֶת הַקְּפוּאָה

אֵין עוֹד מָה לַעֲשׂוֹת בָּהּ

 

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתְּלַטֵּף אוֹתִי בָּרֶגֶל, תְּלַטֵּף אֶת הָעַכּוּז

תִּירֶה אֵלַי קִמְטֵי הַבָּעָה

הָאִלְּמוּת הִיא טַקְטִיקָה בְּזוּיָה

חוֹשֶׁךְ בַּבַּיִת, אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמִּסְדְּרוֹן

עַל עֶרְגָּה

 

איך השיר בעיניכם? הנה, למען המשך ההדגמה, פירוש אפשרי לטקסט הזה (אפשרויות הפירוש תמיד רבות בשירה): היתה "אהבת דבש" בין המשוררת לבין מישהו עד שנחשפו ביניהם סודות מרים. בימים של דבש האהבה הצטיירו להם "מעגלי שחפים ונמנום קופים/ באיי אפריקה" - תמונות פסטורליה קסומות מתוך שלוות אהבתם. אבל כשנחשפו הסודות צפה איזו "אמת קפואה", לא אפריקאית, ולמשוררת אין עניין באמת הזאת. אז עכשיו הוא מתבצר בשתיקתו והיא מוחה על הפאסיב-אגרסיב שלו - "האילמות היא טקטיקה בזויה". היא מבקשת לפחות שילטף אותה ברגל או בעכוז כדי לחוש מגע כלשהו, מבקשת שיִירה אליה "קמטי הבעה" כלשהם מתוך פניו שנאטמו ("קמטי הבעה" הם גם דימוי לאהבתם שהתקמטה. ו"תירה" היא גם הערה אירונית על השתיקה האלימה שלו בשורה הבאה). בינתיים בבית חושך - כבר לא שמש ומעגלי שחפים - והיא במסדרון הצר, בדרך החוצה, עדיין עורגת.

באופן מוזר, "קמטי ההבעה" האלה גרמו לראובני להתקומם דווקא: "מהם אותם 'קמטי הבעה' שנויין מבקשת? אם זוהי לשון סגי נהור על השירים, הרי שמדובר בניסוח מדויק. השאלה היחידה כאן היא מדוע יש לנויין צורך לפרסם את השירים ומדוע היא מצפה, כפי שאפשר להניח, שיהיו קוראים שיבינו את שיריה ואף ייהנו מהם".

לעטוף את המסר בזיקוקי דינור - שיר מאת ואן נויין# yaelVepetek

יש קוראים שיבינו וייהנו, יותם. אמנם הם התמעטו מאוד כי קהל השירה הכתובה בכללו התמעט, וגם השירה שכן נכתבת היום הפכה מעיקרה לפרוזאית ונעלמה ממנה כמעט לגמרי חושניות המלים ותנועתן המוזיקלית. אבל באשר להבנת שירה והנאה ממנה, מנחם בן כבר התייחס לכך בספרו מ-1989, "אין שירה בלתי מובנת", שבו הפליא להסביר איך אפשר לאהוב שיר גם בלי להבין את תוכנו המילולי, ולמה הבנת התוכן היא רק אחד מסוגי הבנת השירה. בקיצור, כשאתה מתאר את שירי ואן נויין שלא עמדת על פשרם כ"זיקוקים יפים" אשר "אין להם שום מובן תוכני והם עתידים להישכח ברגע שיכבו" - אתה ממש טועה לגמרי. באופן דומה לא היית מבין למשל את "כשבאתי לקחת אותה מהעננים" של יונה וולך, עם השורות המכשפות והסתומות במיוחד: "כשבאתי לקחת אותה מהעננים/ היתה ענודה כבר/ קולות הקוּקו/ והתנשמת ליהטה באוזנה/ ז'וליאן הוורוד/ השאיר לנו קוּר פתלתוֹל".

כדי להטעים עוד קצת מהחריפות והיופי של שירי הספר שלפנינו, הנה עוד כמה ציטוטים קצרים: למשל ההערה המשעשעת של נויין מביקורה באוניברסיטת קיימברידג', שם דיברו על שירתה "העגולה": "קֵימְבְּרִידְג', תֹּפֶת לְטִפְּשִׁים/.../ פַּשְׁטוּתִי רְכוּנָה אֶל הַמַּזְלֵגוֹת וְהַסַּכִּינִים" ("קיימברידג'"); או הערת הפרידה שלה מהחבר ואולי גם מחלום ההורות: "עֲזֹב אוֹתִי,/ אֲנִי שְׁקֵטָה/ אֲנִי לְקוּיָה/ רַוָּקָה מִינוּס אֶחָד ("פרידה"); או תקוות ההתאהבות החדשה: "אַתָּה צוֹמֵחַ מֵעָלַי, זְכוּכִית שְׁחוֹרָה שֶׁל קִיטְשׁ/ אֲנִי רוֹצָה לִבְנוֹת אֳנִיָּה וְלָשׁוּט אִתְּךָ בְּמַעְגָּלִים/ לִרְאוֹת אֲנָשִׁים הֲפוּכִים בַּצַּד הַשֵּׁנִי ("חיזור"); או ההערה הענווה: "אֲנִי יְכוֹלָה לְנַחֵשׁ מָה יֵצֵא מִמֶּנִּי – / אֶהְיֶה אִוֶּלֶת עֲדִינָה, רְכִילוּת שֶׁל בֹּקֶר חֵרֵשׁ ("הפחד הגלום"); או האמירה שלה שממש מתכתבת עם קריאת השירה השכלתנית והעצורה של ראובני: "אם נחשוב יותר מדי/ לא נהיה מדהימים" ("מענק"). כן, ואן נויין בהחלט מדהימה.

עוד נקודה אחרונה שנעלמה מעיני ראובני בביקורת הספר הזה קשורה לפלא היהפכותה של נויין למשוררת ישראלית עם עברית גמישה כל כך. היא נולדה כזכור להורים שהיו בין מאה הפליטים הווייטנאמים - בגל פליטי הספינות הנמלטים בשנות ה-70 - אשר מנחם בגין, כמעשה מנהיגותי ומוסרי ראשון, עוד לפני שהציג את ממשלתו בכנסת, החליט להעלותם לארץ ולאזרח אותם בה, באין ארץ אחרת שתסכים לקלוט אותם. זו היתה החלטה ערכית מזמנים נשכחים שבהם מדיניות הפנים שלנו בהקשר זה לא נראתה כמו פני השנאה של מירי רגב ("הסודאנים הם סרטן") ושפי פז, ובהם המפלגות החרדיות עדיין לא רדו לגמרי בראשי הממשלה ובנו בשאלה מי ייכנס לארץ ומי לא.

"אֲנִי בִּתָּם שֶׁל יָתוֹם וּבְתוּלָה/ שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֶת טַעַם הַזַּעְתַּר וְהַגְּבִנָּה/ בְּמַסָּעָם לְהָגֵן עַל עֲרָכַי וַעֲתִידִי/ הֵם קָבְרוּ תְּאוֹמִים", מספרת נויין באחד משירי הספר. זכינו במשוררת עברית נדירה. חבל שראובני (שפה ושם ראיתי בכל זאת גם ביקורות יפות שלו), החמיץ אותה עד כדי כך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#