בן שלו לא מבין כלום בברי סחרוף הנפלא - ישראליזם - הבלוג של דורון קורן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בן שלו לא מבין כלום בברי סחרוף הנפלא

מבקר המוזיקה של "הארץ", שלא מפסיק לתקוף שירים נהדרים של יוצרים עבריים ולא מפסיק להתפעל מיוצרי אינדי שוליים, נחשף בקהות טעם בולטת במיוחד בביקורתו האחרונה על "נגיעות"

תגובות
סחרוף במופע 20 שנה לנגיעות
תומר אפלבאום

אמנם לא הייתי בשבוע שעבר בהופעה של ברי סחרוף בהאנגר 11 לציון 20 שנה לאלבום "נגיעות", זו שבן שלו כל כך הסתייג ממנה בביקורתו ("שוב לא נוגע" היתה הכותרת), אבל שמעתי עדות מוקסמת, הכי מהימנה שאפשר, על המופע ועל התרגשות הקהל. בכל אופן, הנושא הוא לא המופע המסוים הזה, הנושא הוא ברי סחרוף, קלסיקאי מופלא של השירה העברית. "נגיעות" הוא אלבום השיא שלו (לצד עוד שיאים), וגם עליו העיד שלו באותה ביקורת כי לא הצליח לאהוב אותו עוד כשיצא ב-1999, משום ששיריו ברובם היו "חצי אפויים, ללא יופי וללא עומק". ובמיוחד במיוחד שלֵו לא התחבר לשני השירים הגדולים באלבום, "עבדים" ו"נגיעות", שאותם הוא מגדיר ברשימתו "סתמיים".

לא אחת אני תוהה אם בן שלֵו, עמיתי לעיתון "הארץ" ומבקר המוזיקה בו, הוא פשוט תתרן, לפחות בכל הנוגע לפזמונים עבריים. מישהו שלא מסוגל לקלוט יופי ועומק כשהם מונחים פשוטים לפניו. ועם כל אי הנוחות ואי הקולגיאליות לכאורה בעימות פומבי עם עמית לעבודה, גובר מעת לעת הצורך להגיב על השחתות הטעם האלה של שלֵו בביקורות שהוא מפרסם על מיטב היצירה העברית. זה פשוט עניין חשוב מדי.

כך למשל תקף שלֵו לאחרונה את השיר המקסים "למה זה מגיע לנו" של עידן רייכל וסחרוף ("טעם של פרווה"), ובעבר הוא קטל את "שמות" - שיר הווידוי הנדיר ביופיו ובכנותו של אריק ברמן ("תוצאה גרועה ונלעגת, בלדת פסנתר בכיינית", הוא כתב). שלו ביטל גם את האלבום "קצפת" של שלמה ארצי - ארצי הגדול הוא אחד ממותקפיו הקבועים - עם השירים הנהדרים "מחמל נפשי" ו"האמת" ("לא מספיק יצירתי בגזרת הלחנים") והסתייג מאוד מ"מישהו פעם" של עברי לידר ("קצת משעמם פה").

שלֵו לא אהב את יובל דיין המעודנת ("קול שטוח וילדותי"), החמיץ את "טוי" המגניב ("חקייני") - בניגוד ל"באסה סבבה" המלאכותי והדפוק שהוא נטה לשבח - והחמיץ גם את "סלסולים", המוצלח בשירי סטטיק ובן אל ("בלתי נסבל במבחן האוזן"). ועוד קטל שלֵו את השיר היפה האחרון של אביתר בנאי ואהוד בנאי, "אני כאן" ("מאכזב, גיבוב מוזיקלי"), ותקף במיוחד את האלבום המצוין של עילי בוטנר וילדי החוץ, "תם ולא נשלם", עם השיר מכמיר הלב "תיתן לי יד" המספר על התפרקות המשפחה של בוטנר ("מיינסטרימי", "חלבי", "עצב קיומי לא משכנע", כתב המבקר). והיו עוד ועוד שירים מעולים ששלֵו תקף, או סתם עיקם את האף.

העניין הזה ממש לא ברור: איך אפשר כל כך לא להבין ולא להבחין? ייתכן שחלק מההסבר טמון באיזו נטייה מוכרת, חצי מתנשאת, "לא להיות כמו כולם". שלֵו בדרך כלל אינו אוהב את מה שמצליח מדי ברדיו העברי, אותו לא תתפסו ב"מיינסטרימיות" - נדמה שאין בעיניו מלה מגונה מזו - גם כאשר המיינסטרים שבו מדובר הוא פשוט קאנון של שירים מופתיים שעוררו אהבה בלבבות רבים ולכן גם הושמעו פעמים רבות. גם אלתרמן, אם יש צורך להזכיר, הוא מיינסטרים בהקשר זה.

לא מקרה הוא שחלק מרכזי מההתפעלויות של שלֵו - או לפחות הצהרות ההתפעלות - שמור לזמרות ולזמרים שוליים למיניהם. כך שני פלג ("אלבום נפלא"), כך קרוזנשטרן ופרוחוד ("מוזיקה נהדרת"), כך דורון בוטניק ("הלסת שלי נשמטה") וכך ניקו טין ("מהפנטת", "מוזיקה מכשפת") ועוד רבים ולא ידועים ששלֵו יגלה לכם, בתקווה שהם יישארו אינדי ולא יפרצו מדי. בהחלט ייתכן שיש יופי אמיתי אצל חלק מהמוזכרים כאן (מביניהם שמעתי רק את השיר של בוטניק, שהיה שיעמום דכאוני), או אצל יוצרים אחרים שלא הגיעו למרכז התודעה הציבורית, אבל די ברור איפה שלֵו מרגיש הכי נוח להשתפך בשבחים ואיפה הוא נוח לקטול.

באותו רצף רגשי, תופסת מוזיקת הג'ז פינה חמה במיוחד אצל שלו - אולי החמה ביותר. ייתכן שכאן הוא מדייק יותר, כי זה כמדומה הז'אנר שהוא הכי מרשה לעצמו לאהוב: ז'אנר אמריקאי במקורו ולא ישראלי (וכללית ניכר בשלו זלזול פרובינציאלי מהסוג המוכר במה שהוא ישראלי), ז'אנר שיש בו כמעט רק מוזיקה בלי מלים - ושלֵו, איש מנוסח ואינטליגנטי, נוטה באופן מוזר לשגות בקליטת המלים. פה ושם, ברוח הזמן, הוא יוצא גם להגנת הפזמון המזרחי הממוסחר (מוטב שהצעירים יקשיבו למשה פרץ מאשר לקרן פלס ועילי בוטנר, הוא כתב למשל), כי למה לא?

העומק המשוררי של "עבדים"

ולסיום, כמה מלים על השיר "עבדים". הכל בו - המוזיקה והמלים והביצוע של סחרוף והקול שלו - מגיע כאן לידי חיבור מושלם, אבל נדבר רגע על האיכות המשוררית של הטקסט. זהו שיר על גלות פנימית ועל הקיום הארעי שלנו בעולם ("גם אנחנו תלויים/ עם פתקי החלפה"). התפאורה המיידית היא כמדומה תל אביבית, עם הזיות הסמים ותענוגם (הסם הוא ה"אספירין" בשורה הפותחת "על נהר אספירין ישבנו", כפי שכבר פירש מי שפירש, וכך גם ה"מחכים למנה הבאה" בהמשך), ועם קפה "כזה כאילו" התל אביבי האופנתי מאז (שייצג גם את הז'רגון האורבני הלא מתחייב "כזה כאילו").

ברקע הישיבה הזאת על "נהר אספירין", אגב, מהדהדים פסוקי הנביא יחזקאל שישב על "נהר כבר" בגולת תל אביב בבבל ("וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר"). והגלות הזאת, העבדות שעליה מדבר השיר, היא בנפשו של כל אדם, איש ושיעבודיו ("כולנו מכורים של מישהו/ שמבקש עכשיו תרגישו") - גם כשיש לנו כל מיני "כזה" להשוויץ בהם כאילו. גם הרצון "להיות חופשי" מייצג בהקשר זה דווקא את העבדות של הבלתי מתחייבים ("כולם רוצים להיות חופשיים/ אבל ממה אלוהים, ממה").

בקרוב ייגמר הסרט ההזייתי, מזכיר השיר, והמציאות תבוא ("בקרוב המציאות"). גם השיר "נגיעות" מדבר על נגיעה במציאות - המציאות הפנימית הפעם - על הניסיון לחדור לעומק הנפש ולעומק ההסתרות, עם או בלי סמים: "דרך העור אל הבשר/ דרך היפה אל המכוער". היעד הוא איזו נקודה פנימית כנה: "שם תרגיש בנדיבות/ את פעימות הלב/ ברוך הבא למציאות". כשסחרוף מגיע לשם, בוערת האש במיתרים שלו, כמו שהוא מספר כאן, ב"נגיעות".

יש מקסימים ועמוקים ורוחניים מהשירים האלה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#