כשאילן ברקוביץ' מתנפח על לאה גולדברג

מבקר השירה מדבר כאחרון מביני השירה תוך חנופה לכמה אופנות עכשוויות. וגם: המשורר הערבי איימן אגברייה עוין לחינם את ההצלחה של אנטון שמאס וסייד קשוע בעברית. שתי הערות ספרותיות

דורון קורן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן ברקוביץ' בשבוע הספר. נסמך על שגיאה של נתן זך
אילן ברקוביץ' בשבוע הספר. נסמך על שגיאה של נתן זךקרדיט: דודו בכר
דורון קורן

"אני מצטער לאכזב את קובעי הטעם", כתב אילן ברקוביץ' לפני כחודש במדורו "משורר בשטח" בעיתון זה, כשבא להסביר למה לאה גולדברג לא מרגשת אותו. משעשעת קודם כל ההתנפחות התמימה: כאילו שיש באמת איזו קבוצה של "קובעי טעם" (מי זאת בדיוק יהושבע-סמט שינברג?), וכאילו שמישהו ממתין למוצא פיו של ברקוביץ' וחושש להתאכזב.

אחר כך באו הדוגמאות למגבלותיה של גולדברג בעיני ברקוביץ', והעניין הלך ונעשה תמוה. השורות "שַׁלְוַת־בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר/ חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת־דְּמָמָה" ("ימים לבנים") נראו לו בלתי קשורות למציאות, כי "מי יכול להרשות לעצמו בישראל של עצם הימים האלה שלוות בדידות גדולה וחלונות פתוחים לרווחה?" באופן דומה הוא פסל את השורות הנפלאות "ולֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֹהַר / עָנָו שֶׁל הַשְׁכָּמָה בִּרְחוֹב כַּפְרִי", ועילת הפסילה היא שוב: "היכן אפשר למצוא כיום בישראל רחוב כפרי שליו?"

אין כל-כך מה לעשות עם מי שמסרב להבחין ביופי, אבל בכאן-ועכשיו האווילי שתובע ברקוביץ מן השירה יש גם צד שקוף של חנופה פוליטית. "ישראל של עצם הימים האלה" היא במשתמע, בימי הבחירות האלה, ישראל המושמצת של נתניהו. כך גם החנופה לתנועת MeToo#: מול השורות העזות "אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט / הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם. / וּבְיֹשֶׁר־לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת" - ברקוביץ' תוהה: "מדוע שתהא נכנעת ובפני מי?" כי אסור כידוע היום להצמיד יחד את המלים "אשה" ו"נכנעת". אלא שגולדברג דיברה בתדר אנושי אחר לגמרי: ה"נכנעת" שלה היא פשוט ענווה מקסימה מול העולם והאנשים, ומכאן הרצון להיות "כאחד הדשאים, כאחד האדם".

לאה גולדברג בספרייתה
לאה גולדברגצילום: ארכיון גנזים / אגו

בהמשך תקף ברקוביץ' את "המושלמות הצורנית" בשירתה של גולדברג, שהופכת אותה בעיניו ל"ספרותית" ולעטופה ב"הגנות נפשיות". גם זה הבל. גולדברג חשופה לגמרי בלא מעט משיריה, למשל בשורות: "בַּמראָה מולי - פה רחב ומר/ על המצח קמט דק נמתח./ רק עתה אבין מדוע הוא אמר: / 'לי לא טוב איתך'" ("האחרת"). או בשורה המתאכזרת לעצמה "את אשה לא יפה, בת עשרים ושתיים" (בספרה "טבעות עשן").

טיעון "המושלמות" שמעלה ברקוביץ' מחקה כמובן את טענת נתן זך נגד השלמות הצורנית בשירת אלתרמן, המעידה כביכול על היעדר רגש. זך העלה את הטענה ההיא במאמר מפורסם ושגוי שפרסם ב-1959, "הרהורים על שירת אלתרמן", שבישר את דור השירה הדיבורית, הלא חרוזה (על הטעות שבנטישת החרוז ועל שגגות זך בנושא כתב רבות מנחם בן, כקול בודד בזמנו, במאמריו בראשית שנות השמונים ובעשורים הבאים). למה נזכר ברקוביץ' לעסוק בכך דווקא עכשיו? אולי בגלל כתבת הפרופיל המחמיאה (והמופרזת) שפורסמה שבועיים קודם לכן ב"גלריה שישי" על דורי מנור, שהוא מתומכי גולדברג והכתיבה בחרוזים (ומוזכר אצל ברקוביץ' כאחד מאותם "קובעי טעם") - בעוד ברקוביץ' מתרגש במדורו בעיקר משירים דיבוריים עכשוויים. לרוב בינוניים, יש לציין.

אגברייה נגד העברית

בראיון מעניין ב"גלריה" שערכה ורד לי עם המשורר והמחזאי איימן כאמל אגברייה בעקבות ספר שירים שפרסם בעברית, הוא הזדרז להודיע שזה עניין חד-פעמי ושהוא לא יהיה ליצן חצר של הספרות העברית כמו שהיו אנטון שמאס וסייד קשוע. לא ברור למה בחר אגברייה להעליב כך את עמיתיו, שאכן הצליחו הרבה יותר ממנו בספרות העברית. שמאס, שספרו היפהפה "ערבסקות" (1986) זכה לשבחים גדולים, בחר בהגדרה מדויקת יותר למצבו כשאמר: "אני מרגיש גולה בערבית, שהיא שפת דמי, וגולה בתוך העברית, שהיא שפת אמי החורגת". לבסוף הוא היגר לארה"ב ומשמש כיום מרצה לספרות השוואתית באוניברסיטת מישיגן. כמוהו היגר לארה"ב (אוניברסיטת וושינגטון) סייד קשוע, שזכה כאן להצלחה בולטת וממושכת כבעל טור ב"הארץ", כתסריטאי בטלוויזיה וכסופר.

איימן אגברייה. "לא אהיה ליצן חצר"
איימן אגברייה. "לא אהיה ליצן חצר"צילום: Jabareen1001 / ויקיפדיה

הן שמאס והן קשוע אכן נושאים איתם תחושת גלות, והיא קשורה למצב המורכב של הערבים בישראל ולהצטלבות זהותם עם האויבוּת שקיימת עדיין ביחסי ישראל והפלסטינים בשטחים. אבל בתוך המצב הסבוך הזה, התרבות העברית חיבקה את שניהם, ובניגוד לטענות אגברייה, היא לא היתה "מסוגרת" בפניהם ולא "השתמשה בשמאס" - להיפך, שמחה בו. גם לוסי איוב, שהבקיעה כאמנית פואטרי סלאם מחוננת והגיעה במהירות לאולפני "כאן 11" ולהנחיית האירוויזיון, התקבלה בחיבוק רחב, וכמוה לוסי אהריש (אכן, עם גילויי גזענות בלתי נמנעים פה ושם), מנחה ומראיינת דעתנית, מדליקת משואה, ידידת הנשיא ריבלין.

כל אלה אינם ליצני חצר ולא ערביי מחמד, אלא מי שהגיעו אל לב הישראליות בזכות דבר אחד עיקרי ועמוק (מלבד כישרונם): העברית המצוינת שלהם. ערבית היא בוודאי שפה יפהפיה, אבל אין סיבה לטינה המסוימת שמפגין אגבריה כלפי העברית וכלפי מי שקנו בה שליטה. במצב ידידותי יותר, הוא יכול היה לראות בידיעת העברית דווקא משהו להתכבד בו. אגבריה הרי הגדיר את עצמו באותה כתבה כאדם מאמין - תוך ביקורת על האיסלאם החד-ממדי והפוליטי הנפוץ היום - ואף ציטט את דברי הנביא מוחמד בעניין החוויה הדתית המורכבת. הוא בוודאי מכיר את הקשר העמוק של מוחמד לתנ"ך העברי, שהוא בשורש האיסלאם ואחיו המוקדם של הקוראן. והעברית היא, לפי השערה נפוצה בקרב המאמינים באלוהים וקוראי בראשית פרק א', השפה שבה נברא העולם. ככה שזה לא נורא לפרוח בה.

דורון קורן | |ישראליזם

אני עיתונאי ב"הארץ" מאז 2011, מבקר ספרות ומורה לתנ"ך לשעבר. תרגמתי כמה ספרי שירה, בהם "שירים של עזרא פאונד" ו"לה לוקה - השירים", וכן פרסמתי ספר שירה, "הכרתי איש נפלא", והאיש הנפלא שבכותרת הוא החבר הנדיב והמורה החכם להפליא מנחם בן, שממנו למדתי כמעט כל מה שאני יודע (לא כולל הטעויות שלי עצמי): מהאמונה המוחלטת באלוהים עד הבוז המוחלט לדרווין ולתורת האבולוציה השוטה; משיאי התנ"ך והשירה עד הבלי האקדמיה בתחום הרוח; מטמטום השמאל הפוליטי עד אווילות הימין במירעו האטום והלא-אנושי ועוד ועוד ועוד.

שם הבלוג, "ישראליזם", לקוח משם אחד משיריה של להקת הדאנס השוודית המופלאה "צבא האוהבים". גם אותה גילה לי מנחם בן. סדרת תרגומים שלי לשיריה פתחה את הפוסטים כאן. גם זה חלק מהבשורה: הרחבת העברית לכל האומות והעמים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ