איזו אישה מדהימה - זה סוג של בלוג - הארץ

איזו אישה מדהימה

אני בוחנת את פניה של האישה המדהימה הזאת ומרגישה איך כל מילה שהיא מקריאה מרגשת אותי. היא כמו שחקן מוכשר שיכול להפוך את הטקסט הכי בנאלי למונולוג מפואר, וזה מה שהיא עושה עם המכתב המביש הזה

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילנה דיין
עינת קדם
עינת קדם

פספסתי את התכנית ב-10 דקות, לא נורא, רק 10 דקות פחות מהתכנית כולה. זה היה יום קשה עבורי, לא קרה משהו מיוחד, אבל יש ימים כאלה שבהם אני נשברת קצת, והערב זה קרה. ואז צפיתי ב"עובדה". ידעתי שבסוף התחקיר תופיע תגובתו של ראש הממשלה שתנוסח על ידי עורכי הדין הקבועים, בסגנון המתלהם, המסגיר כל כך את מה שהזוג הזה מייצג. מה שלא ידעתי הוא האופן שבו התגובה תוצג. אילנה דיין לא הקריאה את המכתב כשהיא יושבת באולפן שלה, אלא כשהיא עומדת בחוץ, מול לשכת ראש הממשלה בירושלים. את המכתב ראינו רק בשתי השניות הראשונות, אחר כך צפינו בדיין במשך 6 דקות שבהן היא מקריאה מכתב מייגע ומביך. לא תגובה שמופיעה על מסך - פנים של אישה חזקה.

אני בוחנת את פניה של האישה המדהימה הזאת ומרגישה איך כל מילה שהיא מקריאה מרגשת אותי. היא כמו שחקן מוכשר שיכול להפוך את הטקסט הכי בנאלי למונולוג מפואר, וזה מה שהיא עושה עם המכתב המביש הזה. יש לה הרבה סיבות להיות חזקה, בטח יש לה גב, יש לה תמיכה, ועדיין, לעמוד ולהקריא ככה מכתב כזה נראה בעיניי מופלא, זה הפנט אותי. "מה אומרים?" היא שואלת אותנו בסוף, ומשיבה בחיוך עצוב: "לא אומרים". אני אשמור את ההקלטה הזאת ואצפה בה כשאני נחלשת. אני צריכה ללמוד ממנה, להאמין קצת יותר בעצמי.

אני מחזירה שוב את ההקלטה לאחור עד לקטע שבו היא מתחילה להקריא את מכתב התגובה, חוקרת את העמידה שלה, את ההבעות, את תנועות הגוף. היא מחזיקה את הניירות בשתי ידיה, לא שומטת אותם לרגע, כך גם כשהיא מגיעה לקטע שבו נכתב: "הערב בחרה דיין להשמיץ שוב גם את שרה נתניהו, שבאופן חסר תקדים ממשיכה גם כרעיית ראש ממשלה בעבודתה הרגילה כפסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי, ובנוסף פועלת ללא לאות למען ניצולי שואה, חיילים בודדים, נשים מוכות, ילדים חולי סרטן, משפחות שכולות ונפגעי פעולות טרור". רק בקטע שבו היא מקריאה את ההמשך - "מובן שכל זה לא יזכה לתכנית מיוחדת של דיין, שיורדת לשפל המדרגה בניסיון לפגוע בראש הממשלה באמצעות השתלחות בבני משפחתו", היא עוזבת לרגע ביד שמאל את הניירות ופורשת את ידיה לצדדים. זה הקטע היחיד שבו היא עוזבת את האחיזה בנייר בשתי ידיה. לא נראה לי שזה מתוכנן, זה נעשה בלי להרגיש, ואולי זאת המחאה הקטנה שלה, התנועה בידיים, שאומרת משהו על פסיכולוגית הילדים בשירות הציבורי, שתמשיך להישאר בתמונה ולא יעזור שום תחקיר, מבהיל ככל שיהיה. 

12:00 בלילה, המריבה הגדולה בחוץ הסתיימה. סוף סוף שקט ברחוב שלי. "אנחנו ניקח עכשיו דקה אחת אוויר", דיין אומרת בקול קצת רועד, "ועוד דקה אחת אוויר"... כן, גם אני צריכה עכשיו דקה של אוויר, ועוד אחת, ועוד אחת.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ