שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נכה? תלמדי לתכנן את הזמן שלך יותר טוב

טוב שזה קרה, טוב שלא הבהרתי את עצמי עד הסוף בפוסט הקודם, טוב שעוררתי את זעמכם. כעת, בפוסט הזה,אוכל לתאר לכם מקרוב את עולמי כנכה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
השירותים בקניון אילון. בכל שירותי הנכים הציבוריים שנתקלתי בהם, תמיד יש משהו שתקוע מול האסלה שלא מאפשר לי להתמקם מולה בכיסא הגלגלים. בדרך כלל זה כיור, לפעמים זה קיר. בעיות נוספות הן אסלה נמוכה שאי אפשר לקום ממנה, מאחזים לא תקינים או מאחזים שממוקמים במקומות שאי אפשר להיעזר בהם
השירותים בקניון אילון. בכל שירותי הנכים הציבוריים תמיד יש משהו שתקוע מול האסלה שלא מאפשר לי להתמקם מולה בכיסא הגלגליםקרדיט: עינת קדם
עינת קדם
עינת קדם

בפוסט הקודם קראתם לי חוצפנית, קטנונית וטיפשה, כתבתם שאני מתמסכנת ומרוכזת בעצמי. הפכתם אותי לאגואיסטית תובענית וחסרת התחשבות שיודעת רק לתבוע ולדרוש מבלי לראות אחרים שסובלים. לא, אני לא כזאת. אני לא טיפוס של מגיע לי. אני לא מקבלת שום דבר שניתן לי כמובן מאליו. לכן כאב לי שזה מה שאתם חושבים עליי. ולמרות שלא זאת היתה המטרה, טוב שלא הבהרתי את עצמי עד הסוף, טוב שעוררתי את זעמכם, טוב שזה קרה. כעת, בפוסט הזה, אוכל לתאר לכם מקרוב את עולמי כנכה.

למה התכוונתי בפוסט "לא נכה? אל תשתמש בשירותי הנכים"

בפוסט כתבתי על מצב שבו יש תאים רגילים פנויים לגברים ולנשים, ויש תא אחד מיוחד לנכים, וב"נכים" אני מתכוונת, למרות הכותרת, לכל מי שבשל צרכיו המיוחדים או נסיבות מיוחדות נזקק לתא הגדול יותר. זה לא רלוונטי האם יש לי או אין לי כלים לזהות מיהם אותם אנשים שיש להם או אין להם נסיבות מיוחדות, אני לא עוסקת בזה. כל אחד יודע את האמת שלו. מי שנזקק לתא הנכים בשל צרכים מיוחדים או נסיבות מיוחדות או אילוצים או מצבים מיוחדים  - יודע שיש לו סיבה טובה להיכנס, ומי שאין לו סיבה להיכנס - גם יודע. 

בפוסט דיברתי על הקבוצה האחרונה. נתקלתי בהם - ולא רק אני, גם נכים אחרים סיפרו לי על כך - כשהם יוצאים משירותי הנכים אחרי שהשאירו אותי בחוץ. לעיתים זה קורה שנייה לפני שהגעתי - אני רואה אותם מרחוק כשהם נכנסים, סוגרים את הדלת ויוצאים אחרי שהות ארוכה - לא דקה, לא שתיים, גם לא חמש, לפעמים גם 10 דקות או יותר. במקרים אחרים אני רואה אותם נכנסים לשם אחרי שכבר יצאתי, ולעיתים אלה אנשים שעובדים במקום. הם צועדים בצעדים בטוחים לעבר הדלת הפתוחה ונכנסים. הייתי במצבים האלה כל כך הרבה פעמים בקניון, בכיכר אורדע ברמת גן, בסופרמרקט, באיקאה ובמקומות אחרים.

אז נגיד שטעיתי ושמעולם לא היה מצב שבו ישראלי נכנס לשירותי נכים בלי סיבה מוצדקת. בשביל הפוסט הזה, שבו תכירו קצת דברים שאולי לא ידעתם, זה היה שווה.

למה כתבתי את המשפט שכל כך עצבן אתכם: "במקום ציבורי שיש בו שירותים רגילים, הוא לא אמור להשתמש בשירותי נכים, גם אם השירותים הרגילים תפוסים"

לא התכוונתי חלילה שמישהו צריך להתאפק ולסבול. דיברתי על מצב כמו למשל בקניון ברמת גן, שבו יש לפחות 10 תאים רגילים בשירותי גברים ונשים, ותא אחד של שירותי נכים. דיברתי על מצבים שראיתי, ובהם התאים הרגילים בשירותי הנשים תפוסים, ותא הנכים היחיד פנוי, אבל הנשים מחכות בשקט ובסבלנות עד שמישהי תצא מאחד התאים הרגילים. אף אחת מהן לא נכנסת לשירותי הנכים, למרות שהם פנויים. הן מחכות. בכך הן מאפשרות לבעלי צרכים מיוחדים להיכנס לתא היחיד שיש להם. כשתא נכים אחד תפוס, ההמתנה של בעל צרכים מיוחדים עד שאותו תא יתפנה, תהיה ארוכה יותר, כיוון שהוא תלוי באדם אחד. כש-10 תאים רגילים תפוסים, ההמתנה של אדם שאין לו צרכים מיוחדים תהיה קצרה יותר, כי התחלופה גבוהה. 

גם כאן, כל אחד יודע על עצמו האם הוא חייב להיכנס דחוף, או האם הוא יכול לחכות. אני דיברתי על הקבוצה השנייה.

ייתכן מאוד שבאותן דקות שבהן שירותי הנכים תפוסים, אף נכה לא יגיע, ייתכן שאם הוא יגיע באותן דקות, אין לו בעיה להמתין דקה, שתיים ואולי אף יותר. אבל זה לא העניין. כשאני רואה אנשים ממתינים כדי להיכנס לשירותים הרגילים (כאמור, לא במחיר של סבל), אני רואה כבוד לבעלי הצרכים המיוחדים, אני רואה הכרה בהם. ההמתנה הזאת משדרת לי: "אנחנו מכירים בך ובצרכייך גם כשאת לא כאן, גם כשאנחנו לא רואים אותך. אנחנו נותנים לך קדימות בכך שאנחנו משאירים את התא הזה פנוי, וכאשר תגיעי, תוכלי להיכנס". זוהי המשמעות של סדר חברתי. דווקא במקום שבו אין חוקים, נכנס שיקול דעת, נכנסים ערכים של סובלנות, מוסר והגינות. 

שירותי הנכים בקניון אילון
שירותי הנכים בקניון אילוןצילום: עינת קדם

"שמח בשבילך שזה מה שמעסיק אותך בחיים" (מגיב מס' 66)

אני רוצה להסביר כאן למה "זה", בין היתר, מה שמעסיק אותי בחיים. כתבתי על נושא מרכזי בחיי. עבור אדם שאין לו בעיה או מגבלה, ביקור בשירותים הוא עוד פעולה שגרתית: נכנס-עושה-יוצא. עבור אדם כמוני, שיושב בכיסא גלגלים ותלוי בשירותים מיוחדים מותאמים, ותלוי באדם אחר כדי להשתמש בהם, ושהמגבלה שלו היא לא רק ברגליים ויש לו מגבלות נוספות ובעיות נלוות -  זה חתיכת פרויקט, פרויקט רציני, סוחט ומתיש.

ובגלל מכלול הנסיבות האלה, השלפוחית שלי שולטת בחיי. היא קובעת לי באיזו שעה בערב עליי להפסיק לאכול פירות או לשתות קפה או סתם מים, גם אם אני מתה מצמא ונורא בא לי. היא מתכננת לי את סדר היום כשאני יוצאת, מה בא אחרי מה ומתי צריך לשנות את התכניות ולאן נוסעים עכשיו רק בגלל שצריך להגיע לשירותים נגישים.

ולמרות התכנון, יש הרבה דברים שאין לי שליטה עליהם.

"תלמדי לתכנן את הזמן שלך יותר טוב" (מגיב מס' 26)

אציג כאן סיפור אמיתי מחיי, שקרה לפני כחודשיים, סיפור מסגרת עם סיפורי משנה, אמיתיים אף הם. בין הסיפורים יופיעו תגובות של גולשים שנכתבו בפוסט הקודם. 

"הלחץ בשלפוחית שווה אצל כולם" (מגיב מס' 35)

אמצע ינואר. מכשיר הטלפון הנייד הישן שלי בקושי מתפקד. החלטתי לקנות מכשיר טלפון חכם חדש מחנות מחשבים ברח' ז'בוטינסקי, המשתייכת לרשת בעלת סניפים בכל הארץ. אחריות לשנתיים. זמן קצר אחרי שקניתי את המכשיר, אני מגלה שכשאני מדברת ברמקול, שומעים אותי מקוטע. אחרי שמפנים אותי למעבדת התיקונים של היבואן, אני מגיעה לשם ומוסרת את המכשיר לתיקון. המעבדה נמצאת בתל אביב. אין בקרבת מקום חניה לרכב שלי - רכב מסחרי עם מעלית שנפתחת מהצד. אני חונה רחוק ומגיעה לחנות המעבדה שאינה נגישהף ומוסרת את המכשיר לתיקון.

אחרי כמה ימים מתקשרים אליי ומודיעים לי שהמכשיר לא יתוקן במסגרת האחריות, כיוון שפרצתי לתוכנה של המכשיר - כך לטענתם. אני מבקשת לדבר עם המעבדה או עם המנהל, הם לא מאפשרים זאת. אני נאלצת להגיע לשם שוב. אין חניה. אני מוצאת מקום ברחבה של מדרכה, מתפללת שלצידי לא יחנה אף רכב שיחסום את המעלית כפי שכבר קרה בעבר וכפי שקרה רק שבועיים לפני כן.

"השלפוחית שלך לא נכה ולא שונה משל כולם" (מגיב מס' 63)

באותה פעם, זה היה בערב, הייתי באוטו, בדרך הביתה. לפני כן, הייתי צריכה לעצור לכמה דקות ברחוב הרוא"ה. החניתי את הרכב, יצאתי לכמה דקות וחזרתי. אני תמיד חונה כך שרכב אחר לא יחסום אותי, באותו ערב לא חשבתי על זה, לעזאזל. כשחזרתי, גיליתי שרכב אחר חנה מול המעלית ואי אפשר לפתוח אותה ולהיכנס לעמדת הנהג (שאין בה מושב) ולנהוג. במשטרה נאמר לי שישלחו שוטר. המתנתי לו יותר מ-40 דקות. היה קר, קר מאוד בחוץ, כבר הייתי חייבת להיכנס דחוף לשירותים, אבל לא היה לי לאן ללכת, מה גם שפחדתי שבדיוק כשאלך, השוטר יגיע. כשהוא הגיע, הוא ניסה לאתר את בעל הרכב, ללא הצלחה. ביקשתי ממנו שיזיז עבורי את הרכב קצת אחורה כדי שאוכל להיכנס, והוא הסכים. נכנסתי לרכב. נהגתי כל הדרך הביתה כשאני קפואה מקור, הלומה מצער וכאב. התפללתי שכשאגיע הביתה לא יתפסו את חניית הנכה שלי. זה קרה פעמים רבות בעבר, ותמיד, כמובן, כשאני לחוצה להגיע לשירותים בביתי.

החניה בתחנת האוטובוס שהובילה לדוח מעיריית תל אביב - 250 ש"ח. אתם טוענים שיש חניות נכים רבות ריקות. איפה הן? אני לא רואה אותן. בכל פעם מחדש אני נאלצת להתמודד עם המצוקה הגדולה של החניה ברכב עם מגבלות שמצמצמות את האופציות שלי, בשל הגודל שלו והמעלית שנפתחת מהצד
החניה בתחנת האוטובוס שהובילה לדוח מעיריית תל אביב - 250 ש"ח. אתם טוענים שיש חניות נכים רבות ריקות. איפה הן?צילום: עינת קדם

הגעתי. החניה לא תפוסה. השירותים שלי פנויים, אין צורך לחכות - לא 10 דקות, לא 5, אפילו לא דקה. אבל כשהגוף כל כך חלש ומותש ומביאים אותו לקצה, כשהידיים והרגליים קפואות מקור ולא מרגישים אותן, אי אפשר לזוז. הייתי חייבת להירגע לכמה שניות ולצבור כוחות בשביל הפעולה הארוכה והמתישה הזאת. ולפעמים זה כבר מאוחר מדי... וכשזה קורה בחוץ, צריך להתמודד עם הבושה וההשפלה במקום ציבורי ועם המצוקה בנהיגה כשהכל רטוב.

"וכן, חניות נכים עומדות ריקות במשך שנים ומחכות רק להוד מעלתה" (מגיב מס' 13)

בחזרה לסיפור על הטלפון. הגעתי למעבדה, המנהל לא היה. חזרתי למחרת. אין חניה לרכב שלי. נאלצתי לחנות בקצה של תחנת אוטובוס. אני נכנסת לחנות המעבדה. שיחה עם סגן המנהל של החברה, שהבין לבסוף שאני לא נוהגת לפרוץ סתם ככה לתוכנות של מכשירים ניידים חדשים, והבטיח שהעניין יטופל במסגרת האחריות. כעבור כמה ימים אני מגיעה לשם שוב כדי לקחת את המכשיר המתוקן. אני חונה בקצה תחנת האוטובוס ולוקחת את המכשיר המתוקן. 

בבית אני מגלה שהבעיה עדיין קיימת. אני חוזרת לשם למחרת, חונה בקצה התחנה, מוסרת את המכשיר. בערב אני שולחת מכתב בפקס' לרשת של חנות המחשבים, ליבואן ולחברה שמנהלת את המעבדה. כעבור כמה ימים מודיעים לי מהחברה להגיע ולקבל מכשיר אחר. אני מגיעה, אין חניה לרכב שלי. אני חונה בקצה תחנת האוטובוס. חשבתי שרק אקח את המכשיר החדש ואלך, אבל במעבדה החליטו לתת לי אחריות ל-13 חודשים על המכשיר במקום שנתיים. עוד שיחה.

עוד מסתבר שהבעיה עם הספיקר חוזרת גם במכשיר החדש, ורק עם הקול שלי (כשמישהו אחר מדבר בספיקר שלי, שומעים אותו טוב). הבירור נמשך זמן רב, הרבה מעבר למה שתכננתי. לא יכולתי כמובן להפסיק את הכל ולהגיד שאני צריכה ללכת למקום שיש בו שירותים נגישים. לבסוף הם אומרים לי שאם אחליט להחזיר להם את המכשיר, אקבל החזר כספי. אני מחליטה לקנות מכשיר אחר ולהחזיר להם למחרת. כשאני יוצאת משם, אני מגלה שקיבלתי דוח מעיריית תל אביב - 250 ש"ח.

"אז מה ההבדל בין העובדה שלך לוחצת השלפוחית ובין מי שאינו נכה בעניין הזה"? (מגיבה מס' 59)

אני נכנסת לרכב, ולפתע כל הלחץ מורגש בבת אחת. ככה זה כשיושבים כל הזמן והרגליים סגורות. מצד אחד, הישיבה הממושכת יוצרת לחץ על השלפוחית (במצב של נהיגה, כשהגוף רכון קדימה, הלחץ גובר), ומצד שני, כשיושבים, לא מרגישים את זה בזמן אמת, ואז זה בא פתאום.

אני מחליטה לנסוע לקניון גבעתיים שבו יש שירותי נכים. צריך קודם למצוא חניה, אחר כך יורדים לאט במעלית של הרכב, מרידים את המעלית, סוגרים את הדלת, סוגרים את הדלת. הכל נורא לאט, אי אפשר למהר עם הדברים האלה. גם אי אפשר לרוץ לשירותים. אנחנו עולות במעלית והולכות לקצה הקומה. אני סובלת נורא. אנחנו נכנסות לשירותי הנשים, אני כבר מתה... מתה... מתה...

במשטרה לא הצליחו לאתר את בעל הרכב שחסם את פתיחת המעלית. חיכיתי בחוץ, בקור, יותר מ-40 דקות. השוטר שהגיע הזיז את הרכב מעט לאחור כדי שאוכל להיכנס
במשטרה לא הצליחו לאתר את בעל הרכב שחסם את פתיחת המעלית. חיכיתי בחוץ, בקור, יותר מ-40 דקותצילום: עינת קדם

"הסבירות שנכה יגיע לתא בדיוק בשתי הדקות שאני שם, נמוכה" (מגיב מס' 17)

מאז שחלה החמרה במצבי, אני לא מצליחה להשתמש באסלה בשירותי הנכים הציבוריים. תמיד יש משהו שתקוע מול האסלה שלא מאפשר לי להתמקם מולה בכיסא הגלגלים. בדרך כלל זה כיור, לפעמים זה קיר. בעיות נוספות הן אסלה נמוכה שאי אפשר לקום ממנה, מאחזים לא תקינים, או מאחזים שממוקמים במקומות שאי אפשר להיעזר בהם. לכן אני משתמשת בשירותי הנכים רק כחדר סגור שיש בו אסלה. זאת פרוצדורה. עד שמוציאים את כל הדברים שקשורים לעניין, עד שמתמקמים, עד ששמים הכל ומכינים... עד שמתארגנים... הכל איטי (גם במעבר לאסלה הכל איטי). וכשמתאפקים הרבה זמן, נוצר לחץ גדול, ובמקרה שבו לא מתיישבים באסלה עם פתח רחב וגדול ומשתמשים באמצעים אחרים, זה בורח.

"את חוצפנית. שהנכים יתאפקו כמו כולם" (מגיב מס' 13)

שירותי הנכים בקניון ממוקמים בשירותי הנשים. יש שם אולי 10 תאים רגילים, חלקם תפוסים, חלקם פנויים. שירותי הנכים תפוסים. אני מחכה... מחכה... מחכה... לבסוף מישהי יוצאת משם. היא אומרת "סליחה" וממהרת החוצה. אני נכנסת פנימה ו...

זה היה יכול לקרות גם אם השירותים היו פנויים.

"הנכים מצדם יכולים, קודם כל, לומר תודה שהם חיים בחברה כזו שמנגישה להם תאי שירותים בכל מקום - אף אחד לא 'חייב' להם כלום" (מגיב מס' 10)

ובמקרה אחר - הפגנת הנכים בכיכר רבין ביום חמישי האחרון (30.3.17). השירותים בביתנים שהוצבו שם לא התאימו לי. אנחנו הולכות לקניון בגן העיר. יורדות במעלית, שירותי הנכים למטה. הם פנויים, אני נכנסת. איזו הקלה, איזו תחושת שחרור. רוזי שותה מים, היא שותה ושותה, אני מסתכלת בה בקנאה. הראש מסתובב לי, לא שתיתי כלום כל הערב. אני שותה שתי לגימות וזהו.

"חלאס לתבוע זכויות מיותרות" (מגיב מס' 32)

אני עדיין בהפגנה. לקראת השעה 22:00 אני מרגישה שעליי להיכנס שוב. לשירותים. אני מתלבטת האם לחכות עם זה עד שאגיע הביתה. בכל זאת, לעשות פעמיים בחוץ עם כל הבלגן שכרוך בכך, זה מתיש. הכי נוח בבית שלי. אבל אני לא לוקחת את הסיכון. מגיעים לקניון, יורדים במעלית, ואז מגלים שהשער לשירותים סגור. השומר אומר שיש שירותים בקומה מינוס 2, אבל אלה שירותים רגילים. אכלתי אותה.

"הטענה של הכותבת שהיא מגיעה לשירותים ולא יכולה להתאפק היא ילדותית ומגוחכת. שתתקין ברכבה שירותים ניידים" (מגיב מס' 52)

אני מחפשת מקום אחר. אין כלום. אי אפשר להיכנס למסעדה או לבית קפה ולשאול "סליחה, אפשר להשתמש לרגע בשירותים שלכם?", כי אין באף מסעדה או בית קפה שירותים נגישים. אי אפשר לאלתר, אי אפשר לעצור את הרכב במקום שומם ולעשות, אי אפשר לקחת את הסיכון ולעצור במקום אחר ואולי להתעכב הרבה יותר. אי אפשר לעשות ברכב. לצורך כך, צריך לעבור למצב של עמידה ישרה, וזה לא אפשרי ברכב.

"את נכה, אבל חכמה אינה צג באישיותך" (מגיב מס' 79)

אני נכנסת לרכב ונוסעת. יש פקקים, מערכת הכבישים השתנתה בגלל הרכבת וזה מאריך את הדרך עוד יותר. אני מגיעה הביתה ומתפרקת. הערב הזה, שהיה כל כך נחמד, ערב של סולידריות, ערב שבו הנכים היו במרכז, ערב שבו פגשתי אנשים ודיברתי איתם, נגמר במפח נפש של תסכול ועוגמת נפש.

החניה על רחבת המדרכה בבני ברק שהובילה לדוח, השני באותו שבוע - 100 ש"ח. גם אם חניית הנכה היתה פנויה, לא הייתי יכולה לחנות בה בגלל העץ. כדי שחניה תתאים לרכב נכה, עליה להיות גדולה כדי שהרכב יוכל להיכנס ושלא יהיה בצד ימין (הצד של המעלית) שום מכשול: לא פח או ספסל או עץ או עמוד או אופנוע
החניה על רחבת המדרכה בבני ברק שהובילה לדוח, השני באותו שבוע - 100 ש"ח. גם אם חניית הנכה היתה פנויה, לא הייתי יכולה לחנות בה בגלל העץצילום: עינת קדם

אמנם המקרה הזה שבו השירותים היו סגורים, שונה משירותים שתפוסים ומתפנים אחר כך, אבל זאת אותה מצוקה, אותו תסכול, אותה תחושה של חוסר אונים שמדגיש את הנכות, תחושת הייאוש, תחושה שאני סגורה מכל הכיוונים, שאין מוצא. וחוסר הוודאות: מתי הוא יצא? עכשיו? לא. ואולי עכשיו? לא. ועכשיו? לא. האם הוא יצא משם אי פעם?  

"וכן, חניות נכים עומדות ריקות במשך שנים ומחכות רק להוד מעלתה" (מגיב מס' 13)

בחזרה לסיפור על הנייד. אחרי שקיבלתי אופציה להזדכות על המכשיר שקניתי, אני מגיעה לחברת פלאפון כדי לבדוק שם מכשיר אחר. הם יושבים במרכז מסחרי בבני ברק. אין שם חניה לרכב שלי. יש חניית נכה אחת, אבל בצד ימין יש עץ דקל. כדי שהחניה תתאים, צריך שהמדרכה בצד ימין (הצד של המעלית) תהיה ריקה: בלי פח או ספסל או עץ או עמוד או אופנוע (בחלק מהמקרים האופנוע יגיע אחר כך ויחסום את הכניסה למעלית). אני חונה על רחבת המדרכה.  

"אחד הדברים שמרגיזים אותי זה שמתייחסים אלינו כאל מסכנים ואת עם הרשימה הילדותית שלך רק גורמת לאנטגוניזם והתקרבנות" (מגיב מס' 6)

אני קונה מפלאפון מכשיר חדש אחרי שאני בודקת אותו. שומעים אותי ברור בספיקר? יופי! אני יוצאת החוצה מאושרת. זה היה בערב, אין דוח מעיריית בני ברק. 

"נו, גם אני מחכה לעתים לשירותים כשאני צריכה ממש-ממש דחוף" (מגיבה מס' 23)

הדוח, השני באותו שבוע, יונח על השמשה הקדמית של הרכב שלי יומיים אחר כך, בצהריים, כשאגיע לשם שוב כדי לבדוק משהו עם פלאפון. באותה פעם, ניסיתי לחנות בקצה המדרכה (חצי על הכביש וחצי על המדרכה) כדי לא לעלות על רחבת המדרכה, אבל הכנפיים של המעלית התקפלו למעלה והיא לא ירדה עד למטה. 

"נכות היא לא ילדותיות. אם יש תור לשירותים, מתאפקים (זה קורה גם ללא נכים שבינינו)" (מגיב מס' 3)

למחרת בבוקר אני חוזרת לחנות המעבדה. אין חניה לרכב שלי, אני חונה שוב בתחנת האוטובוס, מאמינה שזאת הפעם האחרונה ולזמן קצר, רק כדי לקבל אישור להחזר, אבל לא, לטענתם הם אמרו שהם "יבדקו" את האפשרות לתת לי החזר. ושוב שיחה עם סגן המנהל, ושיחה ארוכה בטלפון עם המנהל בחברה של היבואן, כל זה נמשך זמן רב. 

לבסוף, בחור שעובד שם אומר לי שהוא דיבר עם חנות המחשבים ושסוכם ביניהם שאקבל החזר. לדבריו עליי להגיע לשם עכשיו ולתת להם את המכשיר המקורי שקניתי. "אולי תיתן לי איזה אישור, משהו ביד?" ביקשתי. "לא צריך", הוא אומר, "דיברתי שם עם מישהו והכל יהיה בסדר".

המתנה בשירותי נשים. ההמתנה הזאת משדרת לי: "אנחנו מכירים בך ובצרכייך גם כשאת לא כאן, גם כשאנחנו לא רואים אותך".
ההמתנה הזאת משדרת לי: אנחנו מכירים בך ובצרכייך גם כשאת לא כאן, גם כשאנחנו לא רואים אותךצילום: עינת קדם

פרק אחרון: "כל אחד פה עם ה'מגיע לי' הילדותי והאנוכי שלו..." (מגיב מס' 10)

אני מגיעה לחנות המחשבים בז'בוטינסקי. קניתי מהם בעבר מחשב, מסך ומכשירים נוספים. החנות נגישה ולכן זה נוח לי. בחנות יש אנשים לפניי. אני מחכה לתורי. כשתורי מגיע, אני מספרת למנהל החנות שבמעבדה אמרו לי שסוכם איתם שאקבל החזר. זה לא מספק אותו. הוא מתקשר ואומר לי שאני צריכה להמתין לאישור מהמנהלת שלו. הם לא שמעו על סיכום כזה. הוא לוקח את המכשיר שלי ומתחיל לצלם אותו. לדבריו, יש שם שריטה ולא אקבל החזר עד שהמנהלת תגיד לו אם היא מאשרת.

אני אומרת לו שכבר סוכם שאקבל החזר, אני אומרת לו שכבר עברתי מספיק, שייתן לי החזר וישחרר אותי כפי שהובטח לי. אני מבקשת שיחזיר לי את המכשיר, הוא לא נותן לי אותו, הוא מחזיק אותו אצלו ואני לא יכולה להתקרב ולקחת. אני אומרת לו שזה לא בסדר. הוא מאיים עליי שאם אמשיך לצעוק, הוא יפסיק את הכל. "אתם, הנכים", הוא אומר לי, "חושבים שמגיע לכם הכל". אחרי דקות ארוכות הוא מודיע לי שאקבל החזר, אבל "זאת הפעם האחרונה שאת נכנסת לכאן, אני לא מוכן שתצעקי עליי". הסברתי לו שהבעתי את התסכול שלי מכל מה שעברתי, אבל זה לא עזר. "את לא נכנסת לכאן יותר, זהו".

עשיתי רגע חושבים. "אתה יודע מה?" אמרתי לו, "אני מתנצלת". הוא שתק. "אתה מקבל את ההתנצלות שלי?" שאלתי. "כן", הוא אמר.

כן, התנצלתי. התנצלתי כי הרגשתי דחויה, הרגשתי לא רצויה, לא רציתי להיות מגורשת ממקום שנגיש לי. התנצלתי גם כדי להוכיח לו שזאת שהוא משייך אותה אוטומטית לקבוצת האתם-הנכים-חושבים-שמגיע-לכם-הכל, לא חושבת שמגיע לה הכל, היא פשוט מותשת. התנצלתי כי חשבתי שאולי ההתנצלות שלי תרכך את העוינות ותגשר מעט על הפער שנוצר ביני לבין אנשים כמוהו שתופסים אותי בצורה כזו רק משום שאני נכה, רק משום שהם חושבים שיש לי זכויות יתר, רק משום שהם חושבים שאני מפונקת ותובענית ואולי מנצלת את מצבי. הרי אם אדם אחר היה מגיב בכעס כמוני על הטרטור הזה, אותו מנהל חנות לא היה אומר לו: "אתם... אתם... הולכי הרגל, חושבים שמגיע לכם הכל!"

התנצלתי מאותה סיבה שהתנצלתי בפניכם באחת התגובות שלי בפוסט הקודם. התנצלתי כי רציתי שתדעו שהכתיבה שלי על הכאב שלי, לא מונעת ממני לראות אתכם, היא לא מונעת ממני לראות את הקשיים שלכם, היא לא מונעת ממני לראות את הפגיעה שלכם מדבריי. 

אתם חלק מהנגישות שלי

כתבתי הרבה על נגישות במובן הרחב של המילה. נגישות היא לא רק משטח ישר, היא לא רק מבנה מותאם שמאפשר השתתפות מלאה של בעלי הצרכים המיוחדים בחיי החברה והנאה מפעילויות המתקיימות בחוץ. אתם חלק מהנגישות שלי. אתם אלה שמאפשרים אותה, אתם אלה שמזמנים אותה עבורי. אתם אלה שמקלים עליי ביחס שלכם כלפיי, באינטראקציה שלכם איתי, בשירות שאתם נותנים לי, בהבנה שלכם, בהכלה שלכם, בהתנהגות שלכם, בנכונות שלכם להתחשב בי ולהכיר בקשיים שלי, קשיים שגם אם אתם לא רואים אותם בעיניכם, גם אם הם לא באים לידי ביטוי באופן מידי, גם אם אתם לא מודעים להם, גם אם אתם לא אחראים להם - הם קיימים והם חלק מחיי.

______________

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ