הפרסומת מוכיחה: העולם שייך למלכה בר רפאלי - זה סוג של בלוג - הארץ

הפרסומת מוכיחה: העולם שייך למלכה בר רפאלי

עזבו את הכן או לא משיכה לאחים, הפרסומת של בר רפאלי דוחה מסיבות אחרות לגמרי. חוסר אמינות מוחלט (מתי נשכתם שפתיים בפעם האחרונה), ייצוג מוגחך (למה לא כתוב לסטייליסט "הומו" על המצח?) ושליטה מוחלטת של המלכה על שאר הנתינים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רפאלי מתוך הפרסומת החדשה ל"הודיס"
רפאלי מתוך הפרסומת החדשה ל"הודיס"קרדיט: ערוץ היוטיוב של הודיס
עינת קדם
עינת קדם

רוב האנשים שנרתעים מהפרסומת החדשה של הודיס שבה מככבת בר רפאלי, מנמקים את הרתיעה שלהם בכך שיש בה רמיזה לגילוי עריות: בר רפאלי רואה בבניין ממול גוף חטוב של גבר בלי לראות את פניו, ולבסוף היא מגלה שהגבר שהיא חשקה בו הוא אחיה הצעיר.

לי הפריעו דברים אחרים בפרסומת הזאת. ראשית, חוסר האמינות. כשאישה חושקת בגבר או כשגבר חושק באישה, הם לא נושכים את השפתיים כמו שרפאלי עושה. כשאנחנו חושקים במישהו, העיניים מדברות והמבט. לעשות תנועה של נשיכת שפתיים כדי לבטא משיכה זה בדיוק כמו לשים בלון מעל לראשה של רפאלי עם הכיתוב: "תראו עד כמה אני רוצה אותו".

נשיכת שפתיים = "תראו עד כמה אני רוצה אותו"

דבר מוזר נוסף בפרסומת הוא המשיכה של בר, של הסטייליסט ושל המאפרת לגוף בלי פנים. לא נראה לי שרגש חזק של גבר או של אישה יכול להתעורר למראה של גוף בלבד. גוף סקסי בלי פנים יכול לעורר סקרנות, אבל משיכה היא תמיד לגוף ביחד עם פנים ולמה שהן משדרות. להימשך לגוף בלי פנים זה כמו להימשך לפסל בלי ראש. על פי הפרסומת, בעולם הכל כך ריק מתוכן שבו אנחנו חיים, די בכך שהגוף יהיה מושלם בשביל שנרצה להיות איתו. בלי פנים, בלי אישיות, בלי ראש. וכך, בדומה לכל הפרסומות בכיכובה של בר רפאלי, התוצאה היא ניכור. רפאלי פועלת כמו רובוט חסר רגשות ולא כמו בת אנוש.

אך מה שהפריע לי בעיקר בפרסומת הוא הפער העצום בין בר רפאלי לבין אלה שמשרתים אותה - המאפרת והסטייליסט. על פי עלילת הפרסומת, בזמן שהמאפרת מאפרת את בר, הסטייליסט (שחייב כמובן להיות הומו עם גינונים מובהקים של הומו, וגם כאן אפשר היה באותה מידה לשים מעליו בלון עם הכיתוב: "אני הומו!"), מבחין בגבר שמתלבש בבניין ממול. את פניו של הגבר לא רואים, רק את גופו החטוב. הסטייליסט מתלהב וקורא מיד לבר ולמאפרת, שמצטרפות לראות את הפלא הזה. השלושה עוקבים בשקיקה אחר תנועותיו של הגבר המסתורי. שלושתם חושקים בו, שלושתם מפנטזים עליו, שלושתם מתים לגעת בו, אבל רק לאחת מהם יש סיכוי לזכות בו.

"בואו תראו את החתיך בלי הפנים"

הגבר המסתורי בבניין ממול מכבה את האור ויוצא מהחדר, ולכאורה הכל נגמר, עד שהשלושה יוצאים מהבניין שלהם ומזהים לפי הסווטשירט שהוא לובש, של הודיס כמובן, שהגבר שעומד בחוץ הוא הגבר מהבניין ממול. הוא מחפש מונית, ועוד רגע הוא ייעלם מחייהם לנצח, ולכן חייבים לעשות משהו מהר. הסטייליסט דוחק בבר רפאלי לגשת אליו ולדבר איתו. למה הוא פונה דווקא לבר? למה לא לבחורה השנייה שגם היא רצתה בו? למה הוא עצמו לא ניגש אליו? כי הזכות הזאת שמורה למלכה בלבד. רק לה מגיע להנות מהגוף היפה של הגבר, כי היא הכי יפה, היא הכי מיוחדת, היא הכי מוצלחת, היא הכי חשובה. לאף אחד חוץ ממנה אין סיכוי להצליח עם גבר כל כך מושלם. אלה שלידה הם רק כלי, תפאורה, אמצעי שנועד להדגיש את יופייה. הם לא רוצים כלום לעצמם, הם מפנים לה את כל הבמה. העולם שייך למלכה בר רפאלי.

הפרסומת של הודיס מציגה עולם של מעמדות שבו יש שווים יותר ושווים פחות, עולם של אלה שבמרכז ואלה שבשוליים. לעולמם של החזקים והשווים משתייך גם אחיה של בר, און רפאלי, שמשתתף בסרטון ומשמש כמושא תשוקה. גם בעלה העשיר של רפאלי משתתף בסרטון, באופן סמוי. אומנם אנחנו לא רואים אותו, אבל מעמדו נשמר, שכן מלכתחילה הגבר שנבחר לככב בסרטון כמושא תשוקה בלתי אפשרית למימוש, הוא האח הצעיר והחמוד שאינו יכול לאיים על שלמותה של המשפחה המלכותית.

הפרזנטור שאינו יכול לאיים על שלמותה של המשפחה המלכותית

בר רפאלי היא מלכה שולטת לא רק בסרטון. היא מצליחה להעיף את כולם הצידה ולהנציח את מעמדה בתוכניות טלוויזיה, בפרסומות ובשלטי חוצות מבלי שאף אחד יוכל לשנות את זה. בכל מקום שנפנה אליו נראה את דמותה המתריסה, כמו דמותו של האח הגדול בספרו של ג'ורג' אורוול "1984" (היא אף תנחה את התוכנית "האח הגדול"). התפקיד של נתיניה הוא לקבל בהכנעה את שלטונה הבלתי מעורער, לרצות אותה, לסגוד לה ולהגדיל את ממונה.

יש בסרטון הזה, שמסמל את שלטונה הנצחי של קבוצה קטנה של מלכים, משהו מאוד אגואיסטי, מאוד מטריד ומפחיד. הדבר היפה היחיד בסרטון הוא הסווטשירט של הודיס.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ