יש לי פתרון מדהים לנגישות, והוא בחינם - זה סוג של בלוג - הארץ

יש לי פתרון מדהים לנגישות, והוא בחינם

הגישה של המדינה שטחית. מבחינתה, נגישות זה כשהנכה מצליח לעבור את סף הדלת ולהיכנס פנימה. מה קורה כשהוא כבר בפנים? זה לא מעניין אותה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אישה נכה משתמשת ברמפה
נכה משתמשת ברמפה. יש גם דרכי סיוע חינמיותקרדיט: גטי אימג'ס ישראל
עינת קדם
עינת קדם

הרבה זמן לא כתבתי כאן על נגישות, ולא בגלל שהמצב בנושא הזה השתפר. אין שיפור. כמו עם קצבאות הנכות, שבמשך שנים נתקעו ונשחקו בגלל מדיניות שהפקירה את הנכים והתרכזה בצמיחה כלכלית, על גבם ומכספם(נתניהו: "אם רק נקטוף את הפירות ולא נגדל את העץ, לא יהיו פירות") - כך גם עם ההנגשה, עוצרים את הכל ונותנים להם לחכות. כמו עם קצבאות הנכות, שניתנות מתוך גישה של "עזרה" לנכים ולא מתוך מחויבות כלפיהם ואחריות ממשלתית (נתניהו: "ובכן, יש פה צדק. צדק חברתי קלאסי, לעזור לאנשים שזקוקים לעזרה ואינם יכולים מיידית לעזור לעצמם"), ומכיוון שזאת טובה, אפשר לתת להם לחכות עוד שלוש שנים עד שתועבר להם ההעלאה במלואה, ובינתיים טפטופים עד שהנשמה תצא והתוספות יישחקו - כך גם עם הנגישות. אומרים לנכים שהמדינה עדיין לא ערוכה לפרויקט הזה, ובינתיים הם נשחקים ונשחקים.

כמו עם קצבאות הנכות, שאמורות להינתן לנכים המבוטחים מתוך הכספים שהם שילמו לביטוח הלאומי, אך כספים אלה לא חוזרים אליהם דרך קצבאות ראויות, כך עם מערכת הבריאות. נכים מבוטחים בקופות החולים ומשלמים כספים, אך בגלל בעיות של נגישות הם עשויים לקבל שירות וטיפול ראוי פחות מזה של מבוטחים אחרים. אני לא יודעת מה קורה בקופות חולים אחרות, ומדברת רק על המתרחש בקופת החולים שלי.

נגישות, שתדעו, זה לא רק לעשות רמפות ומעליות ומשטחים ישרים ומעברים וחשיבה על כל סוגי המוגבלויות. הגישה של המדינה שטחית. מבחינתה, נגישות זה כשהנכה מצליח לעבור את סף הדלת ולהיכנס פנימה, למשל לתוך הקליניקה. מה קורה כשהוא כבר בפנים? זה לא מעניין אותה.

אתם יודעים שבמשך שנים, כדי לעשות בדיקה גניקולוגית שגרתית אני נאלצת להגיע לבית החולים? רק שם יש כיסא מתכוונן שיורד למטה וזז ואפשר לעבור אליו עם עזרה של העובדים. אני לא יכולה פשוט להיכנס לאתר של קופת החולים ולבחור רופא או רופאה מתוך עשרות הרופאים שיש, ואם הוא לא פנוי - לבחור רופא אחר. ברוב הקליניקות אין כיסא מתכוונן, ואם יש, אין מכשור לצורך בדיקה כוללת (למשל, אולטרה סאונד). לכן, בית החולים הוא הפתרון במקרים כאלה. עליי לקבוע שם תור, לשלוח את הזימון לקופת החולים, לבקש טופס 17 ולקוות לטוב. ואז עשרות טלפונים, ושאלות וויכוחים ודרישה להסברים והמתנה ודרישה למסמכים נוספים, עד שהם נותנים.

ומה עם כל הפעמים שהלכתי לרופאים עם בעיה רפואית, ואז הרופא אומר לי: "טוב, אני צריך לבדוק אותך, תעלי על המיטה", אבל היא כל כך גבוהה ואני לא יכולה לעלות עליה והרופא לא יכול לראות מה יש לי ולתת את הטיפול המתאים? הנכה כבר הגיע לקליניקה, הצליח לעבור את סף הדלת, יש רופא, הוא רוצה לעזור לו בבעיה הרפואית שלו, אבל לא יכול (חוץ מרופא אחד, חמוד ממש, שהחליט לעשות מעשה ופשוט הרים אותי והניח אותי כמו בובת סמרטוטים על המיטה. זה כל כך הפתיע אותי, וגם רוזי היתה בהלם. מאז, בכל פעם שאני מדברת עליו ורוזי לא מבינה ברגע הראשון למי אני מתכוונת, היא אומרת לי : "אה, רופא זורקת אותך. אז תגיד רופא חמוד זורקת אותך").

לא אכנס כאן לנושא התקציב הנדרש כדי לתת מענה ראוי לנכים. ברור שנדרשים משאבים כספיים, אבל בינתיים, כל עוד זה המצב, יש לי פתרון מדהים לנגישות, והוא בחינם. הוא נקרא: גישה, יחס.

לפני שבוע הייתי צריכה לעשות צילום CT באחד המרכזים הרפואיים, במסגרת בירור של בעיה שנמשכת כבר זמן רב ומציקה לי מאוד. הגעתי לשם, ואחרי המתנה ארוכה הגיע תורי. כמובן, המיטה שהייתי אמורה לעלות עליה היתה גבוהה מאוד למרות שהיא היתה מתכווננת ובמצב הכי נמוך. אמרתי לטכנאי שהמיטה גבוהה מאוד ושזה קשה לי. שאלתי אותו אם יש דרך אחרת לעשות את זה. "גברת", הוא אמר לי, "את רואה את המיטה הזאת? הראש שלך צריך להיות כאן והרגליים שם". "אני צריכה לחשוב איך לעלות עליה, צריך לחשוב על טכניקה", אמרתי לו. "אז תחשבי בחוץ", הוא אמר לי, "בינתיים אני אקרא למטופל אחר". 

מצא לו עם מי להתעסק. הרגשתי שהדם מתחיל לעלות לי לראש אבל שמרתי על איפוק. זה לא היה המקרה הראשון שבו נתקלתי בנותני שירות שמתייחסים לבעיית הנגישות כבעיה פרטית שלי. ראיתי ששוב, גם הפעם, אני הולכת לעשות כאן בית ספר, בדרכי הייחודית.

אבל עדיין נתתי לו צ'אנס. ביקשתי שיעזור לי לעבור למיטה ביחד עם רוזי, אמרתי לו שעם אדם נוסף זה יהיה קל יותר. ואז הוא שאל אותי למה לא הגעתי עם אדם נוסף שיעזור לי. הרגשתי איך הג'ננה עולה לי לראש, אבל המשכתי לשמור על איפוק. אמרתי לו שיש לי עובדת סיעודית ושזה מה שיש. הוא התחיל להתווכח איתי, היה לא נעים. אמרתי לו שהגישה שלו היתה בעייתית כבר ברגע הראשון כשהוא שלח אותי החוצה ושזה לא מקובל עליי, הוא המשיך להתווכח וחזר ואמר שהייתי צריכה להגיע עם אדם נוסף. הייתי בהלם ממנו, זה הכניס אותי למצוקה. לא ציפיתי שיהיה כל כך קשה לחנך הפעם, אבל לא ויתרתי לו. לבסוף הוא התרצה והלך לקרוא למישהו מהחדר הסמוך שהגיע מיד וברצון.

"למה לא קראת לו קודם במקום להתווכח איתי?" שאלתי את הטכנאי. "כי חשבתי שצריך להרים אותך", הוא אמר. זה היה סתם תירוץ. במהלך הוויכוח הוא ידע שלא צריך להרים אותי, אלא רק לעזור לי לעבור. גם אם הוא חשב שאני רוצה שירימו אותי, לא מדברים ככה. "למה אמרת לי שהייתי צריכה לבוא עם עוד מישהו במקום לקרוא לעזרה ולראות איך אפשר לעזור לי?" שאלתי אותו. "לא אמרתי את זה", הוא אמר. "בטח שאמרת. אמרת שאני צריכה להביא עוד מישהו מהבית". "לא אמרתי", הוא המשיך להכחיש. לא ויתרתי לו. "אמרת או לא אמרת?", שאלתי. הוא: "לא אמרתי". לא הרפיתי: "אמרת או לא אמרת?". "אמרתי", הוא הודה לבסוף. זהו, השיעור הסתיים. ומאותו רגע נפתח דף חדש ביחסינו.

הוא והבחור הנוסף ורוזי עזרו לי להתקרב למיטה והרימו לאט ובעדינות את הרגליים שלי, אחת ועוד אחת. הטכנאי היה ממש מקסים ועדין. הוא הרים את המשענת של המיטה כדי שלא אזרק אחורה וכל הזמן אמר לי "יופי, לאט לאט", ו"ככה זה בסדר?". ואני עודדתי אותו: "כן, כן, ככה זה נהדר, מצוין, טוב מאוד אתה עושה, כל הכבוד".

אחרי שזה נגמר, הם עזרו לי לרדת מהמיטה בעדינות ולאט. "הכל בסדר?" הוא שאל. "כן, הכל מצוין", אמרתי לו. רציתי לחבק אותו, אבל התאפקתי. הרגשתי נהדר, הייתי מאושרת. הודיתי לו כמה פעמים והלכנו. 

אסיים בבקשות.

נותני שירות במכונים רפואיים: כשמגיע אליכם אדם עם מגבלה פיזית כדי לבצע בדיקה והמיטה גבוהה, אל תסתמכו על העובד הסיעודי. תשאלו אותו אם הוא צריך עזרה (תעשו את זה גם אם נראה לכם שהכל נגיש ומותאם), ואם הוא משיב בחיוב, תבקשו ממנו שינחה אתכם איך הכי טוב לו שתעזרו לו, אצל כל נכה זה אחרת. תשאלו אותו אם הוא רוצה שתקראו לאדם נוסף. תגידו לו שאתם מצטערים שהמקום לא נוח ולא נגיש, ושתעשו את המקסימום כדי להקל עליו. אל תיתנו לו להרגיש אשם שהמקום לא נגיש, אל תיתנו לו להוציא אנרגיות על ויכוחים מיותרים.

נותני שירות בכלל: דעו שגם כשאינכם רואים את המגבלה של אדם נכה, יש לו מגבלה שיוצרת אצלו קושי. במקרים רבים, המגבלה של נכה שמרותק לכיסא גלגלים אינה רק ברגליים. תסתפקו בכך שהוא מבקש עזרה ואומר שקשה לו. תסתפקו בכך שהוא אומר שהוא לא יכול לעשות משהו. אל תנסו להראות לו שהוא משקר, שהוא מפונק, שהוא לא מספיק נכה, שהוא עצלן, שהוא תובעני, שהוא לא ראוי. את הגישה הזאת תשאירו לביטוח לאומי, הם מומחים בזה. אל תסתמכו על המראה החיצוני שלו. אל תחשבו שאם הוא מטופח ולבוש יפה ומשדר חיוניות ולא נראה לכם מסכן מספיק, זה סימן שהוא יכול להסתדר. אל תטרטרו את בעל המוגבלות, אל תתישו אותו, אל תשגעו אותו עם בירוקרטיה ובוא ולך ותחכה. תחסכו את זה ממנו עד כמה שאפשר. ואם יש נכה שמחכה בחוץ כי יש מדרגה, תשימו לב אליו ואל תייבשו אותו בחוץ בזמן שלקוחות ממשיכים להיכנס פנימה ואתם נותנים להם קדימות. הוא היה לפניהם, וזאת לא אשמתו שהוא לא יכול להיכנס פנימה. תחשבו כמה זה לא נעים להישאר בחוץ, להרגיש חריג, להרגיש לא שייך.

אל תגידו: "אתם הנכים חושבים שמגיע לכם הכל". לא מגיע לנכים הכל - מגיע להם לא פחות מלאחרים. המדינה מתייחסת לנכים כפחות שווים, ואתם יכולים לעשות תיקון של העוול הזה. תהיו סבלנים, תהיו אדיבים, תחשבו איך אפשר להקל, תשאלו איך אפשר לעזור. יחס כזה הוא נגישות. זה זמין, זה מיידי, זה לא עולה כסף, לא צריך תקציב בשביל זה, אפילו לא שקל אחד, ולא צריך לחכות לזה.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ