נאמנה למילים, נאמנה לעצמי - זה סוג של בלוג - הבלוג של עינת קדם - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נאמנה למילים, נאמנה לעצמי

לפעמים את למטה, לפעמים למעלה, ולפעמים הלמטה והלמעלה מתערבבים יחד

תגובות

אני יוצאת מהשיחה השבועית עצובה, עצובה אך לא מרוסקת. היום בצד המילים האופנתיות המסויגות, המהוססות, שנעות ליד - "זה סוג של", "לא פשוט / לא קל", "לא בדיוק הכי" - אנשים אוהבים לתאר רגשות ומצבים באמצעות מילים חזקות, מוחלטות, בלתי מתפשרות: התרסקות, עוצמתי, הזוי, מטלטל, מצמרר, בועט, נשכני, חבוט, מהמם, עוצר נשימה. ההקפדה שלי על הדיוק בכוונה המקורית העומדת מאחורי כל מילה היא לא רק בפוסטים שלי על השפה העברית, היא נעשית תוך בירור מתמיד עם עצמי על מהות הרגשות שלי שמגדירים ומתארים את מצבי. אז לא מרוסקת.

אני נכנסת לרכב ומניעה אותו. אדם מבוגר הולך במדרכה, נראה מבולבל, אני מחייכת אליו למרות שאני לא מכירה אותו, סתם ככה כי בא לי. כשמשהו לא טוב קורה לי, אני דווקא יוצאת מעצמי ומסתכלת על האנשים שסביבי הרבה יותר מהרגיל. להתכנס בתוך הכאב והמצוקה שלי נראה לי קצת אנוכי. הוא קצת מתפלא, מסתכל עליי ושואל: "אמרת משהו?" לפתע אני מבינה שאני מכירה אותו. זה בעל המתפרה מתל אביב. לפני שנים רבות כשהנכות שלי החלה נהגתי ללכת לשם הרבה, לפחות פעם בשבוע, לעשות אצל התופרת שעבדה אצלו תיקונים בחצאיות הארוכות שקניתי. החצאיות נועדו להסתיר את הצליעה. אני לא חושבת שהצלחתי במלאכת ההסתרה. הבנתי את זה כבר כמה שנים קודם לכן כשהשומר באוניברסיטה נשבר לבסוף כשראה שאני מחנה בכל יום את הרכב בחניון בחוץ והולכת ברגל לתוך האוניברסיטה: "תגידי, למה את לא עושה תו נכה ומחנה בתוך האוניברסיטה? יהיה לך הרבה יותר קל". סודי נחשף, אבל ההדחקה נמשכה עוד כמה שנים אחר כך. כתבתי על כך ב"לא עוד במחתרת" בבלוג ב"תפוז".

"אני מכירה אותך", אמרתי לו, "אתה מהמתפרה בתל אביב".
"כן, נכון", הוא אמר, "תגידי, לאיזה כיוון את נוסעת?"
"לאן אתה צריך? אקח אותך".
"כמה רחובות מפה. הלכתי לאיבוד, אני לא מכיר את האזור הזה, לא יודע איפה אני".

הוא נכנס לאוטו ואנחנו מדברים. הוא כבר בן שמונים - אולי אמר שיותר. הוא לא זוכר אותי, אני זוכרת אותו היטב. תמיד הוא היה טוב אליי ועזר לי לרדת במדרגות למתפרה ולהעביר את הבגדים המוכנים לרכב שלי. גבר של פעם עם נימוסים של פעם. תראי איך הגלגל מתהפך. לפני חמש עשרה שנה הוא עזר לך - עכשיו את עוזרת לו. ככה זה בחיים. לפעמים את למטה, לפעמים למעלה, ולפעמים הלמטה והלמעלה מתערבבים יחד. אני נזכרת בברלין, הייתי לבד, לא היתה אכסניה פנויה, שוטטתי ברחובות כדי להעביר את הזמן, לבושה בג'ינס קרוע, סווצ'ר מסמורטט, נעליים מרופטות, מחפשת משהו להיאחז בו. לבסוף הגעתי למוזיאון גדול ויפה. השומר בשער גירש אותי. "זה ערב סגור, יש כאן קונצרט", הוא אמר לי, מסתכל בבוז על הבגדים שלי, "את לא יכולה להיכנס אם אין לך כרטיס". 
התחלתי לצאת החוצה, משלימה עם חוסר המזל. פתאום אני שומעת קול של אישה קורא אחריי, "אקסקיוז מי, אקסקיוז מי", היא רצה לקראתי. היא הייתה לבושה יפה, בגדים של עשירה. "יש לי כרטיס לקונצרט הזה", היא אמרה לי באנגלית במבטא גרמני מובהק, "אבל הבן שלי חולה ואני צריכה לחזור הביתה ולטפל בו. חבל לי שהכרטיס יתבזבז סתם ככה. לכי את, תיהני בשבילי. בבקשה". כשהתקדמתי בחזרה לעבר השומר בפתח המוזיאון הבעת פניו כבר העידה על מה שהוא עומד להגיד לי: "אבל אמרתי לך שיש היום קונצרט וצריך כרטיס ומי שאין לו ..." כשהגשתי לו את הכרטיס הוא כמעט נחנק. כתבתי על כך בפוסט "ברלין-רמת גן". 

האיש המבוגר יורד מרכב שלי, אני ממשיכה לנסוע. כשאני חוזרת הביתה אני ממשיכה בגיבוי הפוסטים שלי שפורסמו בבלוג "המילים של עינת" ב"תפוז". תוך כדי כך אני נתקלת בפוסט "מחשבות אגב" שכתבתי במרץ 2009:

"כשאני שומעת את הצירוף 'ניצוּל ציני', אני תוהה ממתי הפכו כל הניצוּלים להיות כל כך ציניים.

כשאני שומעת את הביטוי 'דרך אגב' (שאלה: 'מדוע ישראל שותקת לחמאס?' תשובה: 'דרך אגב, יש לי שני הסברים לכך'), אני שמה לב שלאחרונה כל אמירות האגב הפכו להיות חלק בלתי נפרד מנושא השיח.

אני גם שואלת את עצמי ממתי הפכו כל הדברים שאינם מקובלים על דעתו של אדם להיות בגדר דמיון שווא, חיזיון, חלום בהקיץ, ובמילים אחרות: הזויים.

וממתי הפכו כל הדברים המזעזעים להיות מצמררים.

כשבן זוגי אומר שהוא נמצא 'במערכת יחסים', מתעורר בי מיד הצורך לצאת מהמערכת הזאת ולו רק כדי לא להיות שותפה פסיבית לביטוי סתמי כל כך.

כשמישהו אומר לי 'אהבתי', אני רוצה מיד לשאול אותו אם גם עכשיו הוא אוהב, ואם לא, מה אירע בשבריר השנייה הזה שחלף שגרם לו לשנות את דעתו.

כשאני מספרת על מישהו שהוא 'ממש אמין', אני כבר רואה איך אני הולכת לאכול אותה ממנו בגדול.

כשאני נופלת וכל כך כואב לי וכולם מתקהלים סביבי, אני רוצה שקודם כל יניחו לי וייתנו לי זמן להבין איך כל זה התחיל ולמה זה קרה לי.

כשאומרים לי 'וואלה? את לא נראית', אני תוהה עד מתי אוכל להמשיך ולהתל כך בזמן.

כשהוא אומר 'טוב לי איתך', אני מיד חושבת על עינת האחרת, ואז אני מושיטה לה יד ולוחשת: 'לא שכחתי אותך, וכשיום אחד הוא יגיד לך `אני הולך`, אהיה איתך. תהיי חזקה'".

נאמנה למילים, נאמנה לעינת. חזקה, לא מתרסקת.

בשנים האחרונות אני הולכת למתפרה נגישה. בעל המתפרה מחבב אותי מאוד, הוא כמו סבא טוב. אני נכנסת אליו והדמעות מתחילות להציף את פניי. "רגע, אני כבר חוזרת", אמרתי לו ויצאתי מיד, לא רציתי להביך אותו. חיכיתי כמה דקות בחוץ, אספתי את הדמעות, לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#