אני לא רוצה להיראות כמוה, אני רוצה להרגיש כמוה - זה סוג של בלוג - הבלוג של עינת קדם - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני לא רוצה להיראות כמוה, אני רוצה להרגיש כמוה

לכבוד השנה החדשה אנשים מאחלים לי "שיהיה לך נס ותוכלי ללכת ולרוץ", אבל זה לא הנס שאני מייחלת לו. אני רוצה את הדברים הקטנים שמשמחים אותי ועושים לי טוב

תגובות
חדשות הבידור, הוט בידור ישראלי

התוודעתי לקבוצת נשים שהקימו בפייסבוק עמוד שנקרא "אין לי מה ללבוש: מלכוד 42" אחרי שקראתי בהארץ על הפגישה שלהן עם אתי רוטר, מנכ"לית קסטרו. זה היה יום אחרי שקרה לי משהו שקשור לנושא שבו הן עוסקות - תופעת המידות הקטנות בחנויות הבגדים. זה לא מדויק להגיד "קרה לי משהו", כי זה לא משהו חד פעמי שקרה לי, זה קורה לי כל הזמן. שלחתי להן הודעה בפייסבוק, שהפכה לפוסט שפורסם בדף שלהן ב-3.9.15. כששלחתי את ההודעה תכננתי לכתוב על זה כאן בהרחבה, אבל דחיתי את זה כל הזמן. לא תמיד בא לי לכתוב על עצמי. הרבה יותר נוח להתעסק במילים ובמה שעומד מאחוריהן. אבל לפני כמה ימים ראיתי את רוטר בטלוויזיה ב"חדשות הבידור" (הוט), מדברת באירוע של קסטרו. היא אמרה שהיא יזמה את הפגישה עם הבנות מתוך רצון כן ואמיתי להקשיב ולהבין את הצרכים שלהן. "כל כוונתי היתה טובה, אז כואב לי", היא אמרה, קולה נשמע רועד, על סף בכי. אז החלטתי לכתוב מה כואב לי. 

החיים מזכירים לי בכל רגע נתון שאני נכה. זה קורה במקלחת, בשירותים, במיטה, זה קורה כשבא לי לטבול את רגליי במי הים, לצעוד על החול הרך, כשבא לי לרקוד, זה קורה לי כל הזמן. כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה לעשות כמו כולם, ואף אחד לא יכול לשנות את זה עבורי. אבל יש הרבה דברים שיכולים לעשות לי טוב, דברים קטנים, והם תלויים בחברה, הם תלויים באנשים כמו רוטר, שיש להם כוח, השפעה ואמצעים.

כשאני רוצה לצפות בסרט שיכול לעשות לי טוב, אבל נאלצת לצפות בו מהשורה הראשונה צמוד למסך, אני נזכרת שאני נכה. אני מרגישה שונה, חריגה. כשאני רוצה לשבת במקום נחמד, ואני יודעת שהוא לא נגיש או שבשירותים, גם אם אלה שירותי נכים, אין חשיבה לצרכים האמיתיים של נכים, אז אני לא שותה, או שאני מתאפקת וסובלת, או שאני פשוט נשארת בבית. כשאני רוצה לקנות בגד שעושה לי טוב, אבל יש מדרגות בכניסה לחנות, אני נשארת בחוץ, לא שייכת. כשאני רוצה למדוד בגד שמוצא חן בעיניי, אבל תאי ההלבשה קטנים מאוד, אני נשארת בחוץ. וכשאני רוצה לקנות בגדים שעושים לי טוב ומשמחים אותי, אבל בשבילי אין כלום, זה כואב.

עד לפני כשלוש שנים הייתי במידה 52. המראה שלי לא הפריע לי, אהבתי אותו. דבר אחד הפריע לי: לא יכולתי לקנות בגדים מחנויות כמו קסטרו, פוקס, אייג'-אנד-או, גולף, רנואר. הסגנון יפה וצעיר, המגוון גדול, המחירים טובים, אבל המידות במכנסיים הן עד 42-44. בחנויות של מידות גדולות לנשים לא מצאתי את עצמי. יש מעט חנויות כאלה, והסגנון שם מבוגר, הצבעים משעממים והמחירים בשמים, אבל אלה החנויות היחידות שיכולתי להיכנס ולבקש אקסטרה לארג' בלי להרגיש שאני עוברת על החוק.

רק לפני כשנתיים וחצי היו לי תנאים שאפשרו לי לעשות דיאטה מסודרת. בדיאטה הזאת לא היו פשרות. את כל הדברים הכיפיים שהנשמה זקוקה להם מדי פעם, מנעתי מעצמי. ידעתי שככה זה כאן. אם נותנים חופש לנשמה, נענשים קשות עם הבגדים. עם הזמן הקילוגרמים נשרו ממני אט אט, ואיתם גם המכנסיים. זה הזמן לקנות חדשים, אבל אז גיליתי שגם אחרי שרזיתי כל כך הרבה, אני זקוקה למידה 46, כדי שהמכנסיים לא ילחצו לי על הבטן. במידה גדולה אפשר לעשות תיקונים והתאמות, במידה שיושבת בדיוק על הגוף אין מה לעשות, פשוט אי אפשר לנשום כשיושבים כל הזמן. התברר לי שכמו שלא היתה לי דריסת רגל בחנויות כמו קסטרו, רנואר ואייג'-אנד-או כשהייתי במידה של 50 ויותר, אין לי מה לחפש שם למרות שירדתי למידה 46. הצרתי את המכנסיים שהיו לי, הצלחתי להציל רק שניים, ג'ינס דהוי וישן, וג'ינס שחור. קניתי עוד שניים מפוקס גברים במידה 46, במבצע של 100 ש"ח כל אחד, בצבע זית וחרדל, זוג מכנסיים במידה 46 בחום מגולברי, וגי'נס כחול מקרייזי ליין, במידה 46 - מידת המקסימום שמצאתי בשתי חנויות אלה במכנסיים האלה. זה היה ההישג הגדול שלי.

אתר רנואר, אתר פוקס
אתר אריסטו שמט

אבל משהו לא טוב קרה לי. נראיתי זוועה, בגוף ובפנים, איבדתי את כל החיוניות שהיתה לי, נראיתי מסכנה, חסרת חיים, חולה. לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה. אנשים שאלו אותי כל הזמן "מה קרה לך? למה את נראית ככה?" לא הבנתי מה קרה לי ולמה אני נראית כל כך רע, חשבתי שאולי הגיל נותן בי את אותותיו, שהזדקנתי. התגעגעתי לפנים העגולות, לבשר בזרועות וברגליים, לעגלגלות שהיתה לי. מסתבר שבלי להרגיש ובלי שהתכוונתי, רזיתי קצת יותר מדי ושצריך לעלות במשקל. אין בעיה. החלטתי לטפל בזה מיד. פחיות אנשור, שקילות תכופות במשקל המיוחד בספיבק, פגישות אצל הדיאטנית, ויאללה בלגן. 

פלאפל, שוקולד, רוגלך, בורקס, אורז ופסטה כמה שבא לי, גלידה, תפוחי אדמה, פיצוחים, פיצה, אגוזי מלך בסלט, טחינה וחומוס כמה שבא לי, קבב בפיתה עם כל התוספות, חתיכות גדולות של עוגה ולא רק ביס עם הקפה, עוגיות שלמות ולא רק שברי עוגיות, המבורגר, מנה שלמה של סביח, לחמניות, סנדוויצ'ים שלמים, אוח, אני כל כך אוהבת סנדוויצ'ים, טוסטים. סוף סוף הנשמה המיוסרת שלי השתחררה. אבל בכל הזמן הזה ניקרה במוחי מחשבה מטרידה: מה יהיה עם המכנסיים? מה יהיה עם הבגדים?

Tarika Zohar

די מהר התמלאתי קצת, חזרתי להיות בן אדם, אני נראית הרבה יותר טוב, אבל שוב אין לי מה ללבוש. עכשיו כדי להרגיש נוח בבטן אני צריכה מידה 48. בלב כואב נפרדתי מהמכנסיים החדשים במידה 46, ואת המכנסיים שהצרתי פתחתי. נותרתי עם אותם שני זוגות מכנסיים שהיו לי: הג'ינס הדהוי והג'ינס השחור. חזרתי לנקודת ההתחלה. העיניים עוקבות בקנאה אחרי הטייצים הצבעוניים והמכנסיים היפים בחנויות הבגדים והג'ינסים בכל הגזרות והסגנונות: בוט-קאט, בויפרנד, בויס-לייט סקול, בויס-פרנקי, ג'גינגס, סקיני, מכנסיים גבוהי מותן, מכנסיים משופשפים עם קרעים, במחיר ממוצע שנע בין 100-250 ש"ח. החברות נלחמות ביניהן על לבן של הלקוחות הרזות ומציעות להן מגוון רחב, צעיר ויפה ומבצעים אטרקטיביים, רק שיבואו, אבל בשבילי אין שם כלום, עליי לא נלחמים. בשבילי יש רק כמה חנויות, עם גזרות וסגנון שבעיניי הוא שמרני, ובמחירים מופרזים תוך ניצול לא הוגן של מצוקתן של נשים כמוני שזקוקות למידות גדולות. אני נשארת בחוץ, לא שייכת לקבוצת השמחים. זה לא חדש לי להישאר בחוץ, בלי קשר לבגדים. ככה זה במדינה שבה המילה "נגישות", במובן הרחב של המילה, היא מילה גסה, אבל זה כואב.

גם לרוטר, מנכ"לית קסטרו, כואב. בפוסט שפרסמה קבוצת "מלכוד 42" נכתב על הפגישה איתה: "מילת המפתח בפגישה הבלתי נשכחת הזו היתה אטימות... כדי לשבת ולומר בפרפראזה: 'נשים מעל מידה 44 לא יכולות לקנות ברשת שלי כי בעיניי הן שמנות מדי', צריך וואחד אטימות. וזה מה שהרגשנו שחווינו שם - לא פוליטיקאית מלוקקת שמורחת ומטשטשת דברים בנהרות של מלל, אלא פשוט אטימות". "הן רוצות סקיני ג'ינס, אך איך הן תיראנה בסקיני ג'ינס?" תוהה הדוגמנית לשעבר קארן דונסקי, שנכחה באירוע של קסטרו, "אתה לא יכול לקחת מידה סקיני ג'ינס ולהפוך אותו ל-46, זה הרי יהיה מזעזע, זה יהיה לא חוקי... קסטרו מייצרת לסוג מסוים של לקוחות, זה זכותם". אכן, זאת זכותם, אבל זה מעליב, זה כואב.

אני צופה בטלוויזיה בדוגמנית שמככבת בפרסומת של טוונטיפור-סבן. היא רואה בחורה לבושה בחולצת פסים אדומה ומכנסי ג'ינס, וכל שעליה לעשות כדי שיהיה לה את אותו הדבר הוא לסמן באצבעות ידיה, והנה זה עליה. היא רואה על מישהי אחרת מכנסיים שמוצאים חן בעיניה, והנה הם כבר עליה. היא רק צריכה להסתכל, וזה אצלה. היא מרוצה, רוקדת עם שני גברים לצידה, נראית כל כך שמחה עם הבגדים שהיא לובשת. הפרסומת הזאת לא ממש דמיונית. נשים רזות כמוה צריכות רק לרצות, לגעת ולגשת, וזה אצלן. אני לא רוצה להיראות כמוה, טוב לי עם איך שאני נראית, אני רק רוצה להרגיש כמוה, ואני יודעת שארגיש כמוה ואהיה שמחה אם תהיה לי שליטה, אם יאפשרו לי ללבוש את מה שמוצא חן בעיניי, אם לא יחליטו בשבילי מה יפה לי ומה לא יפה לי, אם לא ישדרו לי שאני מביישת את המותג ומורידה את ערכו, אם לא יענישו אותי, אם לא יבקרו אותי ולא ידירו אותי, אם לא יתנשאו מעליי, אם תהיה לי שליטה על גופי לפחות בכל מה שקשור לבגדים שאשים עליו, אם אוכל להחליט בשביל עצמי מה טוב לי, אם ייתנו לי ללבוש את מה שעושה לי טוב, אם הביקור שלי בחנויות לא יהיה כל כך מתסכל. 

חדשות הבידור, הוט בידור ישראלי
אתר קסטרו

כשלבשתי את הג'ינס המעוצב במידה גדולה שמצאתי ב"אריסטו שמט" ושעליו סיפרתי בהודעה ששלחתי ל"מלכוד 42", שמחתי כמו הדוגמניות בפרסומות, הרגשתי טוב עם עצמי ורציתי להמשיך להרגיש ככה, לא רציתי להיפרד ממנו, עד שגיליתי שהוא עולה 475 ש"ח והשארתי אותו בחנות. זה לא משנה אם אין לי מקום בחנויות כמו קסטרו בגלל המצב המיוחד שלי כנכה או בגלל שאני שמנה. זה כואב להישאר בחוץ, וכך מרגישות נשים רבות.

לכבוד השנה החדשה אנשים מאחלים לי "שיהיה לך נס ותוכלי ללכת ולרוץ", אבל זה לא הנס שאני מייחלת לו. בשביל להיות שמחה, אני לא צריכה ללכת, לרוץ ולרקוד. אני רוצה את הדברים הקטנים שעושים לי טוב ושאני יכולה ליהנות מהם. אני רוצה להגיע ולהיכנס לאן שאני רוצה בלי מחסומים, להחליט מה אני אוכלת בלי לפחד מהעונש הצפוי לי, אני רוצה להתלבש בבגדים שאני בוחרת ושגורמים לי להרגיש יפה, ולעשות מה שטוב לי. להרגיש שייכת. 

טוונטיפורסבןTarika Zohar


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#