הלב ינחה אותך, הלב והזמן - זה סוג של בלוג - הבלוג של עינת קדם - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלב ינחה אותך, הלב והזמן

היא עשתה את זה, היא עשתה את זה! וכשאני חושבת עליה אני באמת שמחה ומאושרת בשבילה. אני לא משווה אותה לעצמי, לא חושבת על כך שלי אין ילדים ולא יהיו לי, לא מרגישה מסכנה, באותו רגע זה לא עובר לי בראש. את הצביטה בלב אני מרגישה ברגעים אחרים

תגובות
.

אני מסתכלת בתמונות שו' העלתה בדף הפייסבוק שלה. בתמונות היא מחזיקה את בתה התינוקת בת החודש על כרית גדולה שמונחת על רגליה - פתרון לנשים נכות שמתקשות להחזיק את בנן/בתן על הידיים.

התמונות האלה מעלות דמעות של התרגשות בעיניי. היא עשתה את זה, היא עשתה את זה! וכשאני חושבת עליה אני באמת שמחה ומאושרת בשבילה. אני לא משווה אותה לעצמי, לא חושבת באותו רגע על כך שלי אין ילדים ולא יהיו לי, לא מרגישה מסכנה, לא מרחמת על עצמי, באותו רגע זה לא עובר לי בראש. את הצביטה בלב אני מרגישה ברגעים אחרים.

אני מרגישה אותה לפעמים כשאני חושבת על הבית שבו אגור יום אחד. כל כך הרבה שנים חיכיתי למקום קבוע שמותאם לי, וכשקיבלתי לבסוף את האישור אחרי שנים ארוכות, ידעתי שלא רק שאיחרתי את המועד, אלא שבדירה בת שלושת החדרים שבה אגור אין מקום לילד. ידעתי שעליי לבחור בין מטפלת סיעודית שתישן בחדר הנוסף, לבין ילד, ובחרתי כמובן במטפלת. אין בי תרעומת כלפי המדינה על כך שנוסף על הקריטריונים המחמירים שהיא הציבה לזכאות לדיור ציבורי, היא לא חשבה שלנכים כמוני יש זכות לחיות בבית שבו הם יוכלו לגדל ילד, אבל יש בי עצב עמוק, שצף ועולה לעיתים.

אני מרגישה את הצביטה בלב לפעמים כשאני רואה ברחוב אימא שמסבירה לילדה הקטן על הדברים הקטנים בחיים שהוא עדיין לא מכיר, או בסופר, כשהיא מושיבה את ילדתה במושב הקטן שבעגלת הסופר הגדולה. זה קורה לי כשהילדה מחייכת אליי לפתע ומושיטה לי את ידה הקטנה, זה קורה לי כשהאם מלטפת את ראשו של ילדה הקטן ואומרת לו: "בוא חמוד, נזוז קצת כדי שהיא תוכל לעבור". זה קורה לי כשאני שבה וקוראת את הפוסט שכתבתי על הילד שלא יהיה לי לעולם ומקשיבה לשיר. ברגעים האלה זה הכי כואב.

"תקשיבי ללב שלך", כתבתי ל-ו' בברכה להולדת בתה, "הוא ינחה אותך, הוא והזמן". את העצה הזאת, שאולי נשמעת כמו קלישאה, אני יכולה לתרום לה למרות שאין לי ניסיון כאימא. אני מקשיבה ללב שלי כל הזמן, הוא והזמן החולף מנחים אותי.

"חברות שימו לב", ו' כותבת בפייסבוק, "הפתרון נוח לשלושה חודשים - לא יותר! תהיו ערניות!". אני לא אימא, אבל אני ערנית, ערנית למה שקורה סביבי. אני ערנית וקשובה למטפלת שלי, היא הילדה שלי ואני הילדה שלה, היא מטפלת בי ואני מטפלת בה. אני ערנית וקשובה לאנשים סביבי, לאנשים שאני בקשר איתם, לאנשים שזקוקים לי, לאלה שאני זקוקה להם, לאנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי, לאנשים שטובים אליי, לאנשים שאני מכירה וגם לאלה שאני לא מכירה. אני לא אימא, אבל אני אימהית, ואני מסתפקת בזה, לעת עתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#