רוזי ואני - כשהעובדת הסיעודית נוסעת למשפחה בפיליפינים ואני נשארת כאן - זה סוג של בלוג - הארץ

רוזי ואני - כשהעובדת הסיעודית נוסעת למשפחה בפיליפינים ואני נשארת כאן

ידעתי שאלה הם המצבים שבהם אני נבחנת כמעסיקה. לא רק בשכר ובתנאים, אלא גם בשאלה עד כמה אני מאפשרת את אחד הדברים החשובים לה ביותר: פגישת איחוד עם המשפחה שלה שממנה היא התנתקה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עינת קדם
עינת קדם

ושוב היא כאן איתי, רוזי החמודה, רוזי השמחה, רוזי הטובה, אחרי שחזרה מחופשה של 43 יום בפיליפינים. רוזי היא העובדת הסיעודית שלי. כשהקשר בינינו החל, ידעתי שכשוויזה שלה שביקשתי עבורה במשרד הפנים תחודש, היא תיסע לבקר את משפחתה בפיליפינים ושלזה היא מחכה ומייחלת. כל כך רציתי שהיא תיסע, כאב לי שהיא לא ראתה את המשפחה כל כך הרבה זמן, אבל היה גם פחד. מניסיוני האישי בעבר עם עובדת אחרת, ההתייחסות שקיבלתי לקראת הנסיעה שלה גרמה לי להרגיש כמו שק תפוח אדמה. די היה בכך שעובדת אחרת תהיה פנויה בתקופה שבה העובדת שלי היתה אמורה לנסוע, כדי שהיא תתאים מבחינתה לשמש כריליבר, עובדת מחליפה עבורי, האמפולייר שלה. משהו כמו:

- "אני נוסעת לחופשה. את פנויה? יש לי שק תפוחי אדמה שאני צריכה שתהיי איתו עד שאחזור".
- "כן, אני בדיוק עומדת להחזיר למישהי את שק תפוחי האדמה שלה, ואני פנויה".
- "יופי, אז אני מזמינה כרטיס טיסה".

ומה עם פגישת היכרות עם המטפלת החדשה לצורך התרשמות? מה עם התנסות כדי לראות איך היא מתמודדת עם המגבלות שלי? ומה עם השכר שהיא דורשת? כל זה לא רלוונטי. כרטיס הטיסה כבר הוזמן, והריליבר היא בעיה שלי.

עם רוזי זה היה אחרת. לקראת הנסיעה שלה אמרתי לה שחשוב לי מאוד שהיא תיסע ושאעשה הכל כדי שהיא תוכל לנסוע לארצה, אבל עליה לדעת שההחלטה הסופית לגבי זו שתחליף אותה תהיה שלי ושלא אסכים לסכן את עצמי. זה לא מספיק לי שהמטפלת המחליפה תהיה זמינה לעבודה. אני צריכה לפגוש אותה, אני רוצה להתרשם ממנה, אני רוצה לבדוק את התקשורת איתה ואז אחליט אם יש בכוחה לדאוג לי ולטפל בי בתקופה זו.

רוזי בתלבושת מסורתית בבגיו סיטי
רוזי בתלבושת מסורתית בבגיו סיטיצילום: עינת קדם

לפני שאמשיך, אקדים ואומר שהחוק אוסר עליי להעסיק עובד שאין לו אשרת עבודה בישראל. בארץ יש עובדים רבים שאשרת העבודה שלהם בסיעוד הסתיימה במקרים שבהם המעסיק נפטר או פיטר את העובד או שהעובד עזב לאחר שחלפו חמש שנים מאז שהעובד נכנס לארץ. הם עובדים בעבודות מזדמנות וחיים במחתרת. אם רשות ההגירה תופסת אותם, הם מגורשים מהארץ, וישראלי שמעסיק אותם נענש. חוק אחר אוסר עליי להעסיק עובד שיש לו ויזה ושיש לו מעסיק. חוק נוסף מחייב אותי לתת לעובדת שלי הטבות סוציאליות ובכללן ימי חופשה שאותם היא יכולה לנצל לחופשת מולדת.

וחוק אחר, החוק שאני קבעתי לעצמי, הוא לדאוג לאושרה ולרווחתה של העובדת שלי. ידעתי שאלה הם המצבים שבהם אני נבחנת כמעסיקה. לא רק בשכר שאני נותנת, לא רק בתנאים וביחס שלי אליה, אלא גם בשאלה עד כמה אני מאפשרת ומקדמת את אחד הדברים החשובים לה ביותר: פגישת איחוד עם המשפחה שלה שממנה היא התנתקה, והפוגה מהעבודה השוחקת כל כך שאותה היא עושה כבר שנים רבות כדי לפרנס את משפחתה.

וחוק אחר, החוק שאני קבעתי לעצמי, הוא לדאוג לאושרה ולרווחתה של העובדת שלי
וחוק אחר, החוק שאני קבעתי לעצמי, הוא לדאוג לאושרה ולרווחתה של העובדת שליצילום: עינת קדם

חודשיים לפני הנסיעה של רוזי. המטפלת המחליפה שרוזי מצאה הגיעה לסופשבוע. בחורה מקסימה, פקחית, קולטת מהר, התחברתי אליה מהר. היא עבדה והתנסתה, הכל היה נהדר, הייתי רגועה. כחודש לפני הנסיעה רוזי הודיעה שהבחורה לא תגיע להחליף אותה ושהיא מצאה עבודה אחרת - כך נמסר לה בהודעת סמס. נכנסתי לאי שקט. איזה באסה, גם בשבילי, גם בשביל רוזי. הייתי גם מופתעת. חשבתי שהמחויבות של המטפלות המחליפות להבטחה שלהן היא משהו שאפשר לבנות עליו. הרגשתי שוב כמו שק תפוחי אדמה שהמטפלות דנות ביניהן לגבי מסירתו בלי לערב אותו. הרי כבר הכרתי אותה, דיברתי איתה, חיבקתי אותה, נישקתי אותה. אני בן אדם, לא מגיע לי שהיא תתקשר אליי ותדבר איתי?

שלושה שבועות לפני הנסיעה. רוזי מחפשת מטפלת מחליפה אחרת. זה היה די לחוץ. הרבה מטפלות נוסעות בדצמבר לחג המולד והמטפלות המחליפות כבר תפוסות. לבסוף רוזי הודיעה לי שהיא מצאה מישהי, קצת מבוגרת. "לא אכפת לי הגיל", אמרתי לה, "העיקר שהיא תקלוט מהר ותבין מה שמסבירים לה". ושאלוהים יעזור לי עם שאר הדברים שאולי יתגלו עם הזמן אחרי שרוזי תלך. זה עלול לקרות עם כל אחת. היא יכולה להגיד לי שלא מתאים לה לעשות משהו, היא יכולה להפיל אותי, היא יכולה להכאיב לי, ומה אעשה אז? אני בידיים שלה, תלויה בה. לא יכולה לעשות כלום, רק להתפלל שאשאר בחיים ושלא ייגרמו נזקים בלתי הפיכים עד שרוזי תחזור.

(רוזי ואני ביום נסיעתה לפיליפינים). המדינה עוצמת את עיניה ומתייחסת לנכים וקשישים כאילו הם מנהלים עסק. עסקי הנכות והזקנה לא רווחיים כלל, אנחנו בסך הכל רוצים לחיות
(רוזי ואני ביום נסיעתה לפיליפינים). המדינה עוצמת את עיניה ומתייחסת לנכים וקשישים כאילו הם מנהלים עסק. עסקי הנכות והזקנה לא רווחיים כלל, אנחנו בסך הכל רוצים לחיותצילום: עינת קדם

יום שישי. המטפלת המחליפה הגיעה לפגישת היכרות והיתה אמורה להישאר לסופשבוע במקום רוזי. רוזי הסבירה לה מה לעשות והתחלנו לתרגל. הלכתי למות, זה היה על הפנים. תרגלנו שוב, ושוב, ושוב. זה לא הלך. הייתי מותשת ולחוצה אבל לא הראיתי כלום. להפך, הרגעתי אותה. "יהיה בסדר", אמרתי לה, "זה רק עניין של תרגול, זאת רק טכניקה, לאט לאט זה יהיה יותר טוב". פחדתי נורא שהיא תישבר לנו. רק שלא תישבר, בבקשה...

רוזי ליד עץ בננה בפיליפינים
רוזי ליד עץ בננה בפיליפיניםצילום: עינת קדם

החלטנו שהיא לא תישאר לסופשבוע לבד אלא תבוא לחפיפה בפעם אחרת. הסעתי אותה חזרה ביחד עם רוזי. בדרך הביתה אני רואה את רוזי עושה טלפונים ברצף ואחר כך בבית במשך כל הערב מדברת בטאגאלוג. עדיין לא ידעתי כלום. "אני מחפשת מישהי אחרת", היא אומרת לי לבסוף מאוחר בלילה. "היא אמרה לי שהיא מסכימה להחליף אותי, אבל אם יש לי מישהי אחרת, עדיף שאקח מישהי אחרת. אבל אין, אין ריליבר עכשיו". "אבל אני מסכימה, אני מסכימה, אין לי בעיה", אמרתי לה. היתה לי בעיה, פחדתי נורא, אבל הייתי מוכנה לקחת את הסיכון, העיקר שרוזי תיסע. למזלי, רוזי הבינה בעצמה שזה לא מתאים והמשיכה לחפש. שתינו בכינו כל אותו לילה.

שבת. רוזי מודיעה לי שמישהי תבוא. "תשימי אודם", היא אמרה. התייפייפתי לקראת הפגישה עם המטפלת המחליפה כמו כלה שעומדת לפגוש את החתן שלה. הלוואי... הלוואי שיהיה בסדר, שתבחר בי, שתסכים.

רוזי בביתה בפיליפינים
רוזי בביתה בפיליפיניםצילום: עינת קדם

הבחורה הגיעה. נראתה שקטה וטובה. תרגלנו, היא קלטה מיד. היא נקבה בשכר שהיא דורשת. זה היה גבוה מאוד, אבל הסכמתי מיד. אני חושבת שגם אם זה היה גבוה הרבה יותר הייתי מסכימה. מה לא הייתי נותנת כדי שרוזי תיסע. סיכמנו שהיא תבוא שבוע לפני שרוזי נוסעת כדי ששתיהן יעבדו ביחד. זה אומר שאני משלמת כפול במשך שבוע, אבל רציתי בכך, לא רק כדי שיהיה מספיק זמן לחפיפה רגועה, אלא גם כדי שרוזי תוכל לעשות בשקט את הסידורים שלה לקראת הנסיעה. וגם טיפול קוסמטי הזמנתי לה. כמה שעות של רגיעה, של פינוק, של התמקדות בזאת שתמיד מתמקדת בי, ומתנות למשפחה וכסף במתנה לנסיעה ככל שמצבי מאפשר לי.

נכון, זאת חתיכת תיק שמתווספת לתיק הכבד של העסקת עובד זר. שכר מינימום כמעט ללא קיזוזים, תוספת שכר בהתאם למידת הקושי, תוספת שכר לפי ותק, תשלום מיוחד בסופי שבוע, תשלום מיוחד לתשעה ימי חג בשנה, תשלום ל-13 ימי חופש בשנה, דמי הבראה, ביטוח רפואי, ביטוח לאומי, תשלום לתאגיד, הפרשות לפנסיה, הפרשות לפיצויים - המדינה עוצמת את עיניה ומתייחסת לנכים וקשישים כאילו הם מנהלים עסק. היא שוכחת שעסקי הנכות והזקנה לא רווחיים כלל, אנחנו בסך הכל רוצים לחיות, זה הרווח שלנו. הנטל כבד מנשוא, אין בזה שום היגיון, זה לא הוגן, זה מקומם, זה מפחיד ומותיר אותי בחרדה קיומית יומיומית, אבל דבר אחד ברור לי: גם כשזאת המציאות, לא אתן לעובדת שלי להיפגע מכך. אני לא אפסיק לתגמל אותה, לא אחסיר ממנה דבר, כי מגיע לה הכל, לבחורה המדהימה הזאת.

רוזי בבגיו סיטי ליד שדה תות וחסה
רוזי בבגיו סיטי ליד שדה תות וחסהצילום: עינת קדם

שבוע לפני הנסיעה. המטפלת המחליפה הגיעה. היא מקסימה ואני מחמיאה לה כל הזמן שהיא לומדת מהר, שרוזי תשמע ותהיה רגועה שאני מרוצה ובידיים טובות, שיהיה לה שקט, שלא תדאג לי, ויאללה שתיסע כבר ותחזור ונעשה וי על הקטע הזה ונהיה כבר מאחורי זה.

השבוע חולף מהר. איזה כיף זה שתי מטפלות. שתיהן מטפלות בי, מדברות עליי, מתמקדות בי, אני מלכה, ממש לא שק תפוחי אדמה. ביום שני, יום הנסיעה, אנחנו מצטלמות בחוץ - אני ורוזי, אני והמטפלת המחליפה, אני והמטפלת המחליפה, רוזי והמטפלת המחליפה, שלושתנו. אני שמה בפייסבוק רק את התמונה עם רוזי, ולא כותבת שזאת תמונה שלפני נסיעה. נכנסים למחתרת.

חיים קשים יש להם, לעובדים ללא ויזה. להסתובב בפחד, להיות במצב מתמיד של חוסר ודאות לגבי פרנסה, וחוסר היכולת לנסוע לביקור מולדת ולחזור. זה נורא
חיים קשים יש להם, לעובדים ללא ויזה. להסתובב בפחד, להיות במצב מתמיד של חוסר ודאות לגבי פרנסה, וחוסר היכולת לנסוע לביקור מולדת ולחזור. זה נוראצילום: עינת קדם

שבוע ראשון בלי רוזי. אני בסדר, טוב לי, כייף לי עם המטפלת המחליפה. יש לנו חיבור טוב, אנחנו מסתדרות מצוין, היא באמת טובה. נתתי לה את כל האהבה שהיתה לי בלב, את כל מה שיכולתי לתת לה נתתי כאילו היא המטפלת הקבועה שלי. הסעתי, פינקתי, נישקתי, חיבקתי, החמאתי, הקשבתי, ייעצתי, עזרתי, הודיתי לה כל הזמן. בחג המולד קניתי עץ קטן מפלסטיק שהיא קישטה ושמנו בבית. כאב לי עליה שהיא לא יכולה לנסוע לביקור כדי לראות את ילדיה שאותם היא לא ראתה שנים רבות. אם היא תיסע, היא לא תוכל לחזור לארץ ולפרנס את משפחתה. "איזה כייף לרוזי", היא אמרה לי בעיניים עצובות. "יש לה מזל שיש לה אמפלוייר כמוך".

חיים קשים יש להם. להסתובב בפחד, להיות במצב מתמיד של חוסר ודאות לגבי פרנסה, וחוסר היכולת לנסוע לביקור מולדת ולחזור. זה נורא, זה לא אנושי. אנחנו תלויים בהם, בעובדים האלה ללא ויזה. מטופלים סיעודיים נעזרים בהם במקרים שבהם עובדים עם ויזה לא מוכנים לעבוד בשבילם, ואז אותם מטופלים פונים למשרד הפנים בבקשה לויזה מטעמים הומניטריים. המטפלים הסיעודיים זקוקים להם כדי שיחליפו אותם כשהם יוצאים לסופשבוע או לחופשה, וגם המדינה, שקבעה חוקים סותרים ולא הגיוניים, זקוקה להם.

הימים עוברים מהר. מדי פעם רוזי שולחת תמונות בווטסאפ. רוזי קוטפת תותים, רוזי קוטפת חסה, רוזי ליד עץ בננה, רוזי ליד עץ פפיה, רוזי בלבוש מסורתי בגיו סיטי, רוזי בשמלה אדומה בביתה, רוזי מחוץ לביתה. ובכל פעם שאני רואה אותה אני בוכה מהתרגשות, כל כך שמחה בשמחתה.

- מניש מה עינתי? (כך היא מחלקת את המילים באותיות באנגלית) מניש מה אימא שילק? אני אלווייס ביזי, ליפמים אין קליטה.
- אני בסדר, כולם בסדר. אני מתגעגעת אלייך, אוהבת אותך.
- מניש מה עינתי? סי-יו-סון....

רוזי ואני לאחר חזרתה מהפיליפינים
רוזי ואני לאחר חזרתה מהפיליפיניםצילום: עינת קדם

עכשיו רוזי כאן בחזרה. אנחנו מצטלמות בחוץ. רוזי ואני. המטפלת המחליפה, רוזי ואני. המטפלת המחליפה ואני. שלושתנו. רוזי ואני, רוזי ואני, רוזי ואני.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ