וין דיזל, תן לי כבר להתגלגל מהאולם הזה החוצה - זה סוג של בלוג - הארץ

וין דיזל, תן לי כבר להתגלגל מהאולם הזה החוצה

עשה טובה, שחרר אותי מכאן. תשאיר משהו ל"מהיר ועצבני 9", אולי עד אז משהו ישתנה כאן ויבינו שנגישות לנכים בכיסאות גלגלים היא לא רק גישה או משטח ישר

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ווין דיזל מתוך הקדימון של מהיר ועצבני 8
עינת קדם
עינת קדם

בשבת אפי ואני היינו בסרט, הסרט הראשון שלנו מאז שחזרנו להיות ביחד. כשנפרדים, כל חג הוא החג הראשון בלעדיו, סופשבוע ראשון בלעדיו, כל מקום הופך להיות תזכורת מכאיבה למה שהיה ואיננו, כמו בשירה היפה של אלקי ברוקס, משנות ילדותי: "בכל מקום שאליו אני מגיעה / אני רואה אנשים שהכרנו / אני עוברת במקומות שנהגנו ללכת אליהם / כשהיית שלי".

אני כותבת הרבה על נגישות, על קשיים שהנכות יוצרת, על כאבים, על פחדים, על הקשר שלי עם הסביבה, אבל מטבע הדברים אני לא יכולה לחשוף כאן את הקשיים בזוגיות שלי. בכל מה שקשור אליי, אני לא יודעת באיזו מידה הילדות שלי, התכונות שלי והתנאים שבהם גדלתי ושבהם אני חיה אחראים לקשיים אלה לעומת חלקה של הנכות שלי, אבל אין לי ספק שיש לה תרומה, כי היא הפכה אותי למי שאני, לטוב ולרע.

אז עכשיו, כשאפי ואני שוב ביחד, ציון הזמנים והאירועים השתנה: ארוחת ערב שישי ראשונה ביחד מאז שחזרנו, סופשבוע ראשון, סלפי ראשון, פורים ראשון, פסח ראשון, יום עצמאות ראשון, סרט ראשון.

אפי אוהב סרטי אקשן, אני לא, אבל תמיד הייתי מוכנה לצפות איתו בסרטים כאלה. "את עושה את זה כדי לרצות אותי?" הוא שואל ומסתכל בי במבט חשדני. זאת שאלה קשה, כי קשה לדעת היכן בדיוק עובר הגבול בין הרצון לרצות את הצד השני, לבין ההבנה, החשובה כל כך לדעתי, שכך זה עובד ולפעמים צריך לעשות למען הצד השני משהו שלא נהנים ממנו באותה מידה שבה הוא נהנה ממנו, וזה בסדר, לא מתים מזה. "אפי", אני מכריזה בדרמטיות האופיינית לי, "כל עוד אני איתך, זה לא משנה לי אם אני אוהבת את הסרט או לא. כיף לי מעצם זה שאנחנו ביחד, כיף לי מעצם זה שאנחנו עושים משהו שמשמח אותך, כל עוד זה לא משהו שגורם לי לסבל". אבל בשבת סבלתי, ולא בגלל הסרט עצמו.

בדרך כלל אנחנו צופים בסרטים במתחם סינמה סיטי גלילות, שבו בחלק מהאולמות המקומות המיוחדים לנכים הם בשורה החמישית או השישית לעומת אולמות קולנוע אחרים שבהם הצפייה היא קרוב מאוד למסך. הפעם לא היה לי כוח לנסוע להרצליה, רציתי קרוב לבית. החלטנו לצפות ב"מהיר ועצבני 8" ב"יס פלנט" בקניון איילון ברמת גן. זכרתי אמנם שהמקומות לנכים ביס פלנט הם בשורת המעבר קרוב למסך, אבל מי יודע, אולי בחלוף השנים משהו השתנה.

בדקנו באתר. המקום המיוחד לכיסא גלגלים הוא בשורת המעבר התחתונה כפי שהיה בעבר. שורה זו מופיעה כשורה שלישית. התקשרתי ושאלתי. הבחורה אמרה ששורה שלישית היא במיקום סביר ושזה לא קרוב, ושהאולם שבו מוקרן הסרט בשעה שבחרנו בה לא גדול יחסית ולכן גם המסך לא גדול.

היינו צריכים שלושה כרטיסים, אחד בשביל רוזי, כדי שתעזור לי שם. בסינמה סיטי יש הנחה לנכה ולמלווה. באתר של יס פלאנט נכתב שהמחיר הרגיל הוא 44 ש"ח, המחיר לאזרח ותיק ולחייל/שוטר הוא 31 ש"ח, ולסטודנט 34 ש"ח. זכרתי שיש שם הנחה רק לנכי צה"ל, אבל מכיוון שבאתר זה לא הופיע, קיוויתי שאולי הם שינו את המדיניות המפלה ויש הנחה גם לנכים כמוני, נכי הביטוח הלאומי. "יש הנחה לנכים?" שאלתי את הבחורה בקופה. "רק לנכי צה"ל", היא השיבה. "טוב, אז אזמין דרך האתר", אמרתי. "תדעי שדרך האתר זה ב-4 ש"ח יותר לכל כרטיס", היא אומרת ומציעה שתשמור לי שלושה כרטיסים באותה שורה. חסכנו 12 ש"ח, גם זה משהו.

רק לנכי צה"ל יש הנחה. אולי העובדה שזה לא מופיע באתר מעידה על כך שביס פלאנט מעדיפים להצניע את האפליה

נכנסנו לסרט בדיוק כשהפרסומות הסתיימו. המסך היה קרוב מאוד, הרגשתי שאני במלחמה. אמרתי לרוזי שהיא יכולה לעלות לאחד המקומות הפנויים למעלה ושאם אצטרך אותה אקרא לה. אם היא נאלצת במסגרת עבודתה לצפות בסרט שהיא לא בחרה בו, לפחות אגדיל את הסיכוי שתהנה. היא הסכימה ועלתה לשורה מעליי. אמרתי לאפי שהוא יכול לשבת לידה, שהמקום שלנו קרוב מאוד למסך ושאני רוצה שייהנה, אבל הוא אמר שהוא לא עוזב אותי (איזה מאמי).

הסרט התחיל, ואצלי בראש הכל התחיל להסתובב. כדי לראות את ראשו הקירח של וין דיזל, הייתי צריכה להטות את ראשי ממש אחורה, וזה כאב נורא, אז הסתפקתי בחלק התחתון של הבטן שלו ושל שאר השחקנים. זה לא עזר. מהר מאוד הרגשתי שיש לי בחילה. אפי נתן לי יד (החזקת הידיים הראשונה בסרט מאז שחזרנו). ידעתי שב-130 הדקות הבאות אני צריכה להיות גיבורה יותר מוין דיזל, יותר מאשתו, יותר מחברי הצוות שלו.

אחרי 20 דקות קראתי לרוזי, הייתי חייבת לעשות הפסקה קצרה בחוץ כדי להסדיר את הנשימה. רוזי היתה נלהבת. מתברר שהיא אוהבת סרטי אקשן. חזרנו לאולם. אחר כך עוד הפסקה בחוץ, ובחזרה לזירת הקרב."כן! יופי! יופי!" אני שומעת את רוזי צועקת לוין דיזל.

אולם 3 ביס פלאנט שבו צפינו בסרט
אולם 15 ביס פלאנט

"כן, יופי ויני, אתה באמת נהדר", אני אומרת לו בלב, "אבל בתור 'מהיר ועצבני', תזדרז קצת יותר, כי אני נגמרת כאן. תשאיר משהו ל'מהיר ועצבני 9', אולי עד אז משהו ישתנה כאן ויבינו שנגישות לנכים בכיסאות גלגלים היא לא רק כניסה או משטח ישר, אלא גם היכולת ליהנות ולהשתמש באופן שוויוני בשירות המוצע. זה יפה מאוד שנותנים לי להיכנס פנימה, אבל החשיבה כאן היא רק עד הכניסה. ומה קורה מעבר לסף הדלת? מה קורה אחרי שאני נכנסת לשירותי הנכים, אחרי שאני נכנסת לקליניקה של הרופא, אחרי שאני נכנסת לחנות הבגדים, אחרי שאני נכנסת לאולם הקולנוע? משם זאת כבר הבעיה שלי. אתה לא מכיר את זה, כי אצלכם באמריקה זה אחרת. אתה נלחם כאן על צדק, גם אני. לך זה לוקח 130 דקות להבהיר עמדה ולגמור עניין, אצלי המלחמות נמשכות שנים. אז בבקשה ויני, תעשה לי טובה, תשחרר אותי מהמקום הזה".

אפי ואני ביס פלאנט

בסוף הסרט נגמר ויצאנו משם. הצטלמנו, שתינו, צחקנו, הייתי מאושרת, אבל ממוטטת פיזית. בקושי נהגתי בחזרה הביתה, אבל לא אמרתי דבר, לא רציתי להיות משביתת שמחות. ידעתי שאם אפי ידע שסבלתי, זה יצער אותו. חזרנו הביתה, תחושת הסחרחורת לא עזבה אותי. לבסוף נכנעתי ונכנסתי למיטה מוקדם. באמצע הלילה כשהתעוררתי, הרגשתי שאני עומדת להקיא. "להביא לך שקית?" רוזי שאלה. "לא, זה בסדר, זה יעבור לי", השבתי. 

הסתכלתי על אפי שישן לצידי בשקט, נשימותיו קצובות. איזה כיף שהוא כאן לידי, איזה כיף. אני כל כך אוהבת אותו.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ