כשהעזתי להתנגד למלך הכיתה - זה סוג של בלוג - הארץ

כשהעזתי להתנגד למלך הכיתה

יגאל סרנה חלש ומסכן, וגם תמים. גם אני הייתי תמימה כשהאמנתי שאם רק אעז אוכל במשפט אחד להראות את עליבותו של מלך הכיתה

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ביבי ושרה נתניהו
עינת קדם
עינת קדם

זה היה בכיתה ו'. הייתי תלמידה טובה וחרוצה, אך לא מקובלת חברתית, ללא כישורים חברתיים, נושאת על כתפיי את המטען הכבד של הבעיות מהבית, זקוקה נואשות לאהבה ולחברים אך לא יודעת איך לרכוש אותם. מולי ניצב מלך הכיתה. תלמיד גרוע, אך נערץ על ידי כולם. הוא נהג ללעוג לי ולצחוק עליי סתם כך, כי זה היה קל ונוח. ברוב המקרים הוא עשה את זה כשהוא לועג לשם המשפחה שלי, שם משפחה פרסי מובהק שהיה במקור "קדמפור". וכשהוא עשה את זה, החברים שלו הצטרפו וצחקו עליי.

יום אחד החלטתי להתמרד. די, מספיק, נמאס לי, למה מי הוא? אני לא פוחדת ממנו, הגיע הזמן לענות לו. ואז, כשהוא שוב לעג לי, אמרתי לו ליד חבריו: "ולך אני אקרא מעכשיו עַמְבָּה, בגלל העמבה בסנדוויצ'ים שלך". 

ראיתי בפניו שהוא מופתע, אבל הוא לא התבלבל. "מה? את קראת לי עמבה?" הוא אמר, "מעכשיו השם שלך יהיה עמבה!" וכל החברים שלו צעקו לי: "עַמְבָּה! עַמְבָּה! עַמְבָּה!". וכך בכל פעם שפתחתי את הפה בכיתה, הוא והחברים שלו צעקו לי "עמבה! עמבה!" והשתיקו אותי. נדהמתי איך במהלך מבריק וגאוני מלך הכיתה הצליח לסחוף אחריו את כולם ולהפוך את המשפט שהטחתי בפניו למשהו שפעל נגדי כמו בומרנג. בכל פעם שהם קראו לי עמבה רציתי להזכיר להם שהחבר שלהם הוא זה שאוכל עמבה, שיצחקו עליו, לא עליי, אני בכלל לא אוכלת עמבה, אבל ידעתי שזה אבוד, הם לצידו.

יגאל סרנה
יגאל סרנה. בעיניי סרנה הוא כן חלש ומסכן, וגם תמים. גם אני הייתי תמימה כשהאמנתי שאם רק אעז, אוכל במשפט אחד לפוצץ את הבלון הנפוח הזה ולהראות את עליבותו של מלך הכיתה צילום: גלי איתן

נזכרתי בזה כשהתפרסמה החלטתו של בית המשפט בתביעה שהגישו שרה וביבי נתניהו נגד יגאל סרנה בעקבות הפוסט שפרסם בפייסבוק, שבו הוא כתב ששרה צעקה על בעלה וזרקה אותו מרכב ושמה ללעג את כל האבטחה ובעצם את כל המדינה. במשפט סרנה טען כי נחשף לאירוע מִמכר שלו, שסיפר בשיחת אגב כי חבר קרוב שלו, מאבטח בשיירת ראש הממשלה, סיפר לו על האירוע. הוא טען כי שאל ובירר לגבי אפשרות להתנהגות כזאת וכי חבריהם של בני הזוג הצביעו על דפוס דומה במקרים אחרים. סרנה ביקש להביא את ראש השב"כ יורם כהן כעד, אך לדבריו חזר בו לאחר שהבין כי לא ישתף פעולה.

סרנה לא נהג בחוכמה. היה עליו לדעת שגם אם הוא מאמין בכל לבו שהאירוע הזה אכן התרחש במציאות, אין לו דרך להוכיח את דבריו. היה עליו לדעת ש"לאור היותו של התובע דמות ציבורית מהמעלה הראשונה, דמות חזקה וסמכותית, ייחוס מקרה שכזה לתובע הינו פוגע, מעליב ובלתי נעים ויוצר לו דימוי של אדם חלש, רפוי ונשלט על ידי רעייתו", כפי שנכתב על ידי השופט. כשם שפגעתי קשות בתדמית של מלך הכיתה והטחתי בפניו דברים שהיו עלולים לערער את מעמדו אם הוא לא היה מגיב מיד נגדי, כשם שהוא השתמש ביעילות בכוח שהיה לו מתוקף מעמדו כמלך הכיתה כשלצידו חבריו הנאמנים לו, כך ביבי ושרה תבעו דווקא במקרה הזה, שבו שתיקתו המובטחת של מערך האבטחה פעלה לטובתם. סרנה הפך לעמבה, וכעת הוא נדרש לשלם מחיר כבד על אותו פוסט: פיצוי בסך 115 אלף ש"ח.

"אמנם התובע הינו ראש ממשלה, אדם בעל עוצמה רבה", כתב השופט, "אולם מאידך הנתבע אינו אדם חלש ומסכן". בעיניי סרנה הוא כן חלש ומסכן, וגם תמים. גם אני הייתי תמימה כשהאמנתי שאם רק אעז, אוכל במשפט אחד לפוצץ את הבלון הנפוח הזה ולהראות את עליבותו של מלך הכיתה. אבל נכשלתי בכך. עמבה. עמבה.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות