שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עינת קדם
עינת קדם
עינת קדם
עינת קדם

בצעד דרמטי, פרי תהליך יסודי וממושך כפי שנכתב באתר האקדמיה ללשון העברית, הוחלט לשנות את הכללים בשיטת הכתיב המלא. על הדרך האקדמיה הסכימה לוותר על המושג המבלבל "כתיב חסר ניקוד" (הדומה למושג "כתיב חסר"), וכעת היא מכנה אותו כמו כולנו "כתיב מלא": "ההנחה היתה שכללי הכתיב המלא התקני (לשעבר 'הכתיב חסר הניקוד')". לשעבר. באשר לכתיב שכולנו מכנים "כתיב חסר", כלומר הכתיב שמעטות בו אימות הקריאה (מעכשיו מותר לכתוב אימות קריאה), האקדמיה קוראת לו "כתיב דקדוקי", אבל מי יודע, אולי בעוד 70 שנה גם זה ישתנה.

בכל אופן, הכללים החדשים הם צעד מבורך, חוץ מכמה הסתייגויות שיש לי שאתייחס אליהן בהמשך.

פרופ' דוד ילין (1864–1941). היה חבר הוועדה לקביעת כללי הפיסוק, הוועדה לניסוח כללי הכתיב והוועדה לענייני לשון אקטואליים
פרופ' דוד ילין (1864–1941). היה חבר הוועדה לקביעת כללי הפיסוק, הוועדה לניסוח כללי הכתיב והוועדה לענייני לשון אקטואלייםצילום: אתר האקדמיה ללשון העברית

בפועל, חלק מכללי הכתיב המלא הישנים, שהאקדמיה מודה שהם "בבחינת גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה", ממילא לא יישמנו. לא חיכינו לאישורה של האקדמיה כדי להוסיף אימות קריאה בכל אותן מילים שעד השינוי נקבע שלמרות המעבר לכתיב המלא אין לסמן את הקמץ הקטן או את החטף קמץ הנהגים o, באות ו'. כמעט אף אחד לא כתב אפנה (fashion), יזמה (initiative), חכמה (wisdom), עצמה (power), קרבן וקדקוד, וגם לא אנייה (בחטף קמץ), אלא יוזמה, חוכמה, עוצמה, קורבן, קודקוד, אונייה. וגם את ה-י' הוספנו בלי לחכות לאישורה של האקדמיה. לא כתבנו שער (hair), ברכה (pool), בררה (choice), עברה (crime), פרות (fruits) – אלא שיער, בריכה, ברירה, עבירה (הערה 7), פירות. למעשה, מה שהאקדמיה עשתה הוא לתת היתר רשמי לתופעה בלתי נמנעת שהתרחשה בפועל. במילים אחרות, היא הסכימה לאי הפללה במקרים האלה.

הוסיפו י' ל-ערפו בציווי (עירפו), בניגוד לכלל החל גם בכתיב המלא. האקדמיה לא קיבעה את הנוהג הזה
הוסיפו י' ל-ערפו בציווי (עירפו), בניגוד לכלל החל גם בכתיב המלא. האקדמיה לא קיבעה את הנוהג הזהצילום: האח הגדול, קשת
נכתב "ראייה" במקום ראיה. שתי הצורות הן במלא - ההבדל הוא במשמעות
נכתב "ראייה" במקום ראיה. שתי הצורות הן במלא - ההבדל הוא במשמעותצילום: המגזין, ערוץ 20

אחוזת אימה

עניין נוסף שהאקדמיה טיפלה בו קשור לקבוצת המילים שעד השינוי נקבע לגביהן שמאחר שצורת היסוד שלהן נכתבת ללא י', גם ההטיות שלהן ייכתבו ללא י' בכתיב המלא.

עד השינוי נקבע כי ההטיות ל-אֶת הן: אתו, אתם, אתנו, אתכם וכו'; עֵת - לעתים, בעתו וכו'; אַט - לאטו, לאטי וכו'; עִם - עמו, עמם וכו'; אֵם - אמו, אמה, אמנו, אמות וכו' (הערה 1); לב - לבו, לבי, לבם, לבה וכו'.

חלק הקפידו על הכלל, בעיקר עורכי לשון, אחרים הוסיפו י': לעיתים, איתנו, לצידו, אמיתי, מיסים, ניסים וכו'. נוצר בלבול. אנשים חשבו בטעות שאיתך או אמיתי, למשל, נכתבות בכתיב המלא, ואילו אתך ואמתי נכתבות בכתיב החסר, בעוד שהוספת ה-י' למילים אלה לא היתה חלק ממעבר לכתיב המלא - זו היתה בחירה, הוספה לשם הנוחות, שנעשתה בניגוד לכלל.

גם אני הרשיתי לעצמי להפר את הכלל הישן וברוב המקרים הוספתי י' ברוב ההטיות האלה, שנראו לי קצת אנכרוניסטיות בלי י'. אבל היו לי קווים אדומים. מעולם לא הוספתי י' להטיות של לב, להטיות של אֵם ולהטיות של בת. בעיניי, כתיבת ההטיות במילים האלה ללא י' נתנה כבוד לשפה וייחדה אותי כעורכת לשון לעומת מי שאינו בקי בכללי השפה. לפני כמה חודשים היה לי מקרה עם לקוח שבעבודתו היו מופעים רבים של אימא שלה, שאותם הוא כתב "אימה". כמובן, שיניתי לו את הכל לאמה כפי שצריך, אבל זה הפריע לו בעין. "זה נשמע לי כמו אָמה", הוא אמר, "תחזירי לי את הכל לאימה, המנחה שלי לא יאהב את זה'". בלית ברירה, אחוזת אימה, עשיתי כפי שביקש.

נכתב "מזרחיים". האקדמיה ממליצה במקרים כאלה על "מזרחים". שתי הצורות הן במלא
נכתב "מזרחיים". האקדמיה ממליצה במקרים כאלה על "מזרחים". שתי הצורות הן במלאצילום: גב האומה, ערוץ 10

עכשיו, עם השינוי, בניסיון להקל את הקריאה ולהתאים במידת האפשר את הכתיבה להגייה, האקדמיה מתירה לכתוב את כל ההטיות הנ"ל עם י', חוץ מההטיות ל-בַּת, שימשיכו להיכתב: בתו, בתנו, בתם וכו' (כלל ג' תנועת i - סע' 2א').

איך נבחין עכשיו בין אָמנות לאוּמנות?

היוזמה של האקדמיה להוסיף ו' שתחליף את הקמץ הקטן בהגיית o נהדרת, חוץ מהחייזרים צוהריים ומוחרת (שהיו עד עכשיו צָהֳריים ומָחֳרת), אבל אולי משהו טוב יצא וזה יגרום לאנשים להגות אותן tzohorayim ו-mochorat ולא tzaharayim ו-macharat.

לעומת זאת, קשה לי לקבל את השינוי מאָמנות לאומנות. במילון ההווה נכתב: "תן דעתך להבדל בין אמן ובין אומן - בעל מלאכה". כאשר מתכוונים ל-art, שהיא אָמנות (וכן אָמן, אָמנותי וכו') בקמץ קטן, הכלל הישן קבע שאין להמיר את הקמץ הקטן ב-ו' במעבר לכתיב המלא, והיא תיכתב במלא בלי ו' כמו בחסר. לעומת זאת, כאשר מתכוונים ל-skill, שהיא אֻמנות המנוקדת בקובוץ, הכלל קבע שבמעבר לכתיב המלא יש להוסיף ו' (הקובוץ הופך לשורוק) ולכתוב אוּמנות (לדוגמה: במוזיאון יש יצירות אמנות; אומנויות לחימה).

עכשיו במסגרת הכללים החדשים שנקבעו, אָמנות art תיכתב אומנות, בדיוק כמו אומנותskill.

המילה "אִפשר" מנוקדת בניקוד עזר המקל את הקריאה מבלי להוסיף י' בניגוד לכללי העברית
המילה "אִפשר" מנוקדת בניקוד עזר המקל את הקריאה מבלי להוסיף י' בניגוד לכללי העבריתצילום: בעזרת השף, ערוץ 1

גם לפני השינוי אנשים הוסיפו ו' לאמנות. בחלק מהמקרים זה כנראה חוסר הבנה של ההבדל בין השתיים, ואולי ההיגיון המנחה היה שאמנותart זה בחסר, ועם ו' זה במלא. בחלק מהמקרים זה ניסיון מכוון להקל את הקריאה עבור קוראי הכתוביות. כעת האקדמיה החליטה על אי הפללה גם בעניין זה.

אמנם (הערה 2) יש הבדל בין אוֹמנות המנוקדת בחולם מלא לעומת אוּמנות המנוקדת בשורוק, אבל מכיוון שלרוב הן מופיעות ללא ניקוד (הערה 3), הציבור לא יוכל להבחין בהבדל בין המשמעויות, וחבל. הרי האקדמיה יודעת לעשות החרגות בכללים כשצריך, ועשתה זאת בהטיות של בת, כנראה כדי שנוכל לדעת מתי זה הבת שלו (בתו) לעומת הבית שלו (ביתו), הבית שלה (ביתה) וכו'. היא לא קבעה במסגרת השינויים שיש לכתוב ציִיד במקום ציִד - כנראה כדי לשמור על ההבדל בינה לבין ציָיד/צִייד. לאקדמיה היתה הזדמנות מצוינת להסב את תשומת הלב להבדל בין אמנות לאומנות, והיא החמיצה אותה. ברמת גן יש חנות ליצירת עבודות אמנות שנהגתי לקנות בה. בשלט של החנות נכתב אומנות. בעלת החנות אמרה לי שהיא יודעת שצריך לכתוב אמנות ושהיא תשנה את זה. זה היה מזמן. עכשיו היא כבר לא צריכה.

הוסיפו י' ל-יצא ו-ידע (ייצאו, יידעו) למרות שמדובר ביציאה ולא בייצוא, בידע ולא ביידוע. האקדמיה לא קיבעה את הנוהג הזה
הוסיפו י' ל-יצא ו-ידע (ייצאו, יידעו) למרות שמדובר ביציאה ולא בייצוא, בידע ולא ביידוע. האקדמיה לא קיבעה את הנוהג הזהצילום: האח הגדול, קשת

מבולבלים? גם אנחנו

אף שהאקדמיה שינתה כמה מהכללים (הערה 4), עדיין עבור רבים הכתיב המלא היה וכנראה יישאר בגדר "מבולבלים? גם אנחנו". איך נוצר הבלבול?

א. תמיד ה"אבל לא ב..." הארור הזה

הציבור לא מכיר את כללי הניקוד שהם הבסיס לכללי הכתיב המלא, את השינויים בנטיות ואת מקורן של המילים. ריבוי הכללים והמקרים החריגים מקשה עליו להסיק מסקנות ולהכליל. עד שנדמה לנו שקלטנו את הכלל אנחנו נתקלים באותה גברת המופיעה בשינוי אדרת. ותמיד ה"אבל לא ב..." הארור הזה. דוגמאות:

  • בכתיב מלא אין להוסיף י' לפני שווא נח: ארְגוןפרְסום, גרְסה, מנְהל, סדְרה serial - אבל י' בפועל סידְרה בבניין פיעל. עמוד שדְרה - אבל היא שידְרהקדְמהprogress - אבל היא קידְמה; במילים לועזיות יש להוסיף י' למרות השווא הנח: אינְפוזיהאינְפורמציהאינְטרנט, וכן בהטיות שצורת היסוד שלהן נכתבת ב-י'. למשל: זיכרון נכתבת ב-י', ולכן בהטיה זיכְרונות היא תיכתב ב-י' למרות השווא.
  • בכתיב מלא יש לכתוב הֵירָיון, גֵירעוֹן, רֵיאיון, תֵיאבון עם י'. אבל בלי י' בנטיות הֶרְיון-גִרְעוֹן-, רַאיון-, רִאְיוּן (עריכת ראיון), הֶריונות, רַאיונות, תַאבונה (התיאבון שלה) וכו'. כעת נקבע ששֵׂיער תיכתב עם י' (אם כי לא חיכינו לאישור הזה), אבל בנטיות שְׂעַר-, שְעָרו וכו' - בלי י'. 
  • בכתיב מלא יש לכתוב אשליההשעיה, הנחיהחוויהבעיהקריה, הטיה ב-י' אחת, אבל בסמיכות - אשליית, השעיית, הנחיית, חוויית, בעיית, קריית, הטיית וכו'.
  • לא ברור מתי מוסיפים בכתיב מלא י' אחרי צירה ומתי לא. זיעה, תיבה, דיעה - עם י'. מרוץ, אזור, מרב וכו' - בלי. לא תמיד האקדמיה מנמקת את הסיבות לכך, ובמקרים שהיא כן מנמקת לא תמיד ההיגיון ברור לנו.

ב. בלי י'? ב-י' אחת? בשתיים? 

אנחנו רואים את אותן מילים פעם כך ופעם כך - פעם בלי י', פעם ב-י' אחת, פעם בשתיים - מבלי לדעת שכל הצורות באותם מקרים נכללות בכתיב המלא, וההבדלים ביניהן תלויים במשמעות. למשל:

נכתב "אומנים" במקום "אמנים" שהיה צריך להיכתב ללא ו' עד השינוי. כעת האקדמיה התירה זאת עם ו'
נכתב "אומנים" במקום "אמנים" שהיה צריך להיכתב ללא ו' עד השינוי. כעת האקדמיה התירה זאת עם ו'צילום: אקס פקטור, רשת
  • פניה (הפנים שלה) לעומת פנייה (מלפנות) ; מעשיה (המעשים שלה) לעומת מעשייה(tale) ; בניה (הבנים שלה) לעומת בנייה (מלבנות)מעדניה (המעדנים שלה) לעומת מעדנייה (חנות).
  • הבנָיה (מלהַבְנות) לעומת הבנִייה (ה+בנִייה); השהָיה (מלהשהות) לעומת השהִייה (ה+שהִייה); הקנָיה (מלהקנות) לעומת הקנִייה (ה+קנִייה); הפנָיה (מלהפנות) לעומת הפנִייה (ה+פנִייה).
  • פעיל לעומת סביל: אני אאלץ אותו - לעומת אני איאלץ (יאלצו אותי); אתה תאלץ אותו - לעומת אתה תיאלץ (יאלצו אותך); אנחנו נאלֵץ אותו - לעומת אנחנו ניאלץ (יאלצו אותנו); הוא יִבְנה בניין - לעומת הבניין ייבנה על ידו; הוא יִראה אותו - לעומת הוא ייראה על ידו; הוא רוצה להראות את הבניין - לעומת הוא רוצה להיראות על ידם; הוא יאמן את הקבוצה -- לעומת זה לא ייאמן.
  • עלינו להבחין בין צַיד/צֵיד לצייד בהתאם למשמעות, בין חַיל/חֵיל לחייל, בין דַיג לדייג, בין שַׁיט לשייט. אני נתקלת הרבה בצייד כשמתכוונים לפעולת הציִד. אולי זה נובע מחוסר הבנה ואולי ההוספה נועדה להקל עלינו, כדי שנקרא - ציִיד (כמו הוספת ה-י' היזומה ברבים - שמיִיםsky.
  • עלינו להבחין בין ראייהsight לראָיהproof - שתיהן במלא. אני נתקלת הרבה בראייה כשהכוונה היא ל-proof, ובראיה כשהכוונה היא ל-sight.
  • באשר לתואר הנצמד לשמות עצם בזכר רבים שאינם בני אדם - מאכלים מזרחיים; שירים פרסיים; גורמים ישראליים; מבנים ירושלמיים - לעומת מילים המתייחסות לבני אדם - זמרים מזרחים, תושבים ישראלים, גברים פרסים, סטודנטים צרפתים. שתי הצורות הן במלא, וההחלטה על י' אחת או שתיים תלויה בשם העצם (הערה 5).

ג. כבוד לכתיב החסר

יש מילים שעבור חלק מאיתנו, כתיבתן ב-י' או ב-ו' או הכפלה של ה-י' בסוף מילה (כגון בניי, לפניי, עליי) הן בבחינת חילול הקודש, והן ממשיכות להיכתב בחסר (מאד, אשה, מלה, שתיה, זכרון, בטחון, הכלהיתה ועוד (הערה 6) - מטעמים של הרגל, טעם אישי, אסתטיקה, התרפקות על העבר, כבוד לתנ"ך, כבוד לכתיב החסר. ואולי זהו רצון להפוך את הכתיבה למשהו אישי המייחד אותנו לעומת אחרים. הציבור נתקל במילים אלה ומחקה את הצורות האלה מבלי לדעת שזה בחסר.

שלט בפארק הלאומי ברמת גן: "אזור אסור לדייג". נהוג לכתוב צייד, דייג, שייט וכו' במקום ציד, דיג, שיט. האקדמיה לא קיבעה את הנוהג הזה
נהוג לכתוב צייד, דייג, שייט וכו' במקום ציד, דיג, שיט. האקדמיה לא קיבעה את הנוהג הזה

ד. אבל זה א.ב. יהושע!

הציבור נתקל בשינויים יזומים שעושים עורכים והוצאות בהתאם להעדפותיהם תוך התעלמות מהכללים וחושב שכך צריך לעשות. יישום של כללי הכתיב יוצר האחדה, הוא נותן כבוד לשפה ותורם להבנה. כבוד לשפה הוא גם כשאנחנו, עורכי הלשון, קובעים גבולות, קווים אדומים שאין לעבור אותם, ולא מוסיפים י' ו-ו' בכל מצב כדי לפשט את השפה עבור ציבור הקוראים. במקרה שסיפרתי עליו קודם, לפני שהאקדמיה התירה "אִימה" נעתרתי לבקשתו כיוון שזאת היתה עבודה פרטית. ידעתי גם שאם אני לא אשנה, הוא ישנה. אבל כשמדובר בספרים ובטקסטים ציבוריים, זה כבר משהו אחר. על הקוראים להכיר את הצורה הנכונה של המילים בדרך של התנסות והרגל, ואם לא נקפיד על כך ייווצר כאוס. הם יחשבו שכך יש לכתוב את המילים, ובבואם לכתוב טקסטים הם ינציחו את השיבושים בכתוביות, בספרים ובאתרים, מתוך מחשבה שמאחוריהם יש עורכים מקצועיים ומנוסים, ואם הם כותבים כך, למה שהם, הקוראים, לא ילמדו מהם? לפני זמן מה מישהי פנתה אליי לשאול האם יש לכתוב מילה מסוימת כפי שהיא ראתה בספר. אמרתי לה שלא, ושזה נכתב כך בניגוד לכללי העברית, אבל היא התקשתה להאמין לי. "אולי את טועה?" היא אמרה, "הרי זה לא יכול להיות, זה כתוב ככה בספר של א.ב. יהושע. זה א.ב. יהושע!"

אציג דוגמאות לשני שינויים יזומים עיקריים שאני נתקלת בהם בכתוביות ובאתרים:

  • פעמים רבות מוסיפים י' כדי להראות לנו שמדובר בציווי שיש להגותו shimru ולא shamru. אין לשים י' לפני שווא נח בציווי בבניין קל: אתם שִׁמְרו! (מלשמור) ולא שימרו! (אבל הם שימרו בבניין פיעל, מלשמר), אתם שִׁלְחו! ולא שילחו! (אבל הם שילחו, מלשלח), אתם כִּתְבו!בִּדְקולִמְדועמדו! – ולא כיתבו! בידקו! לימדו! (אבל הם לימדו). במקרים אחרים נהוג להוסיף י' לפני שווא נח במילים כגון גירסה, זיקנה, מינהל, מיחזור. אפשר אולי להבין את זה. הבעיה היא שזה מדרון חלקלק ואין לזה סוף. תמיד יהיה מי שיחשוב שכדאי להוסיף י' גם במילה הזאת כדי שלא יקראו אותה אחרת, ובזאת, ובזאת, ובזאת. 
  • על פי אותו שיקול, רבים כותבים יישב בעתיד במקום ישב בעתיד, כדי שנהגה yeshev ולא yashav, למרות שהם מתכוונים לישיבה ולא להתיישבות. או שכותבים ייצאו בעתיד במקום יצאו, למרות שהם מתכוונים ליציאה ולא לייצוא.

ה. צורך להדגיש את המילה

אולי הציבור חושב שמשמעות המושג "כתיב מלא" היא שמותר להוסיף יו"דים חופשי. סיבה נוספת קשורה אולי לצורך של חלק מאיתנו להדגיש את המילה. מילים ב-י' אחת נראות להם אנמיות, חסרות נוכחות, לעומת מילים בשני יו"דים שנראות בעלות עוצמה וכוח. 

נכתב: "לזכותו של משה פרץ יאמר שהוא הבין מיד", במקום ייאמר בסביל
הוספת י' או הכפלתה מסייעות לנו להבחין בין סביל לפעיל. במקרה הזה צריך היה לכתוב "ייאמר" לזכותו ולא "יאמר"צילום: חדשות הבידור, הוט 3

סיכום

יש כאלה שרואים בשינויים שעשתה האקדמיה כניעה להרגלים של הציבור. אני רואה בהם תיקון של בעיות. לא תמיד הישן הוא בהכרח טוב יותר רק משום שהוא קדם לחדש. אבל מה עכשיו? האם כעת עליי לזרוק לפח את ההרגלים שלי שהפכו לטבע שני שלי, ולכתוב אימןליבהליבו, אוֹמנות, מוחרת, צוהריים, שמיים? עוד לא, אני לא מסוגלת. בינתיים מרגישה אשמה. אמשיך ללכת עם לבי.

הערות:

1. יש להבחין בין אִמוֹת, שעל פי הכלל הישן נכתבה ללא י' גם במלא וכעת היא נכתבת עם י', לבין אימהוֹת/אימהוּת, שאין שינוי לגביהן והן ממשיכות להיכתב עם י' במלא.

2. בדומה לאָמנות, גם אָמנם בקמץ קטן שנכתבה עד כה בלי ו' גם בכתיב מלא הופכת כעת לאוֹמנם. לגבי האֻמנם: אין שינוי בעניין זה. מאחר שהיא מנוקדת בקובוץ (כמו באֻמנות skill) שהופך לשורוק במעבר למלא, יש לכתוב במלא: האוּמנם.

3. במקרה הזה, ניקוד עזר (אוֹמנות/אוּמנות) הוא לא פתרון. ובכלל, אני לא אוהבת להרבות בניקוד עזר בטקסטים (בכתוביות זה בסדר), ועושה זאת רק במקרים שבהם זה מתבקש. ראשית, אין לזה סוף. יש כל כך הרבה מילים בשפה העברית שאפשר לקרוא אותן כך או כך, ואם נוסיף בכל דבר ניקוד עזר, זה ייצור עומס וימשוך תשומת לב מיותרת לאותן מילים. שנית, כשמרבים בניקוד חלקי, זה יוצר תחושה של דידקטיות, של מקראה לכיתה א'. הכותב/העורך כאילו לא סומך על היכולת של הקורא להבין את משמעות המילה מתוך ההקשר של המשפט. לכן גם לא אנקד בצירה את הפעלים ידע, יצא, ישב, ירד וכו' כדי לציין זמן עתיד להבדיל מזמן עבר. 

4. שינויים נוספים: במקום שמים, שעל פי הכלל הישן נכתבה בי' אחת בכתיב המלא בעוד שבפועל רבים כתבו אותה בשתי י' - כעת נקבע: שמיים. כך גם במילה מיד והטיותיה, הנכתבות מעתה מייד, מיידי, מיידיות וכו' כפי שרבים נוהגים לכתוב אותן.

האקדמיה התירה גם את הצורות מעיזים, מסיבים, מגינות, מקילות בהווה רבים זכר+נקבה, שנהגות ב-י' אך נכתבו עד כה בלי י'. שאר ההטיות בפועל להעז (במובן של תעוזה - העזה, העזו, תעזו וכו'), הנכתבות ללא י' ונהגות בצירה, נשארו ללא שינוי. 

5. בעניין זה האקדמיה כותבת: "הלכה למעשה צירופי תמורה כגון נערים חרדים ומדענים אמריקנים מקובלים יותר, ואילו שמות התואר שמורים לצירופי שמות עצם שאינם מציינים בני אדם, כגון מוסָדות חרדיים, מנהגים אמריקניים".

6. אבל כָּל בנסמך נכתבת ללא ו' גם במלא, כמו בחסר (כל ה-, וכל ה-, ככל ש-, לכל ה-, מכל ה-, בכל ה-), ואילו כֹּל כמילה נפרדת נכתבת כול בכתיב המלא, לעומת כל בכתיב החסר (קודם כול, יותר מכול, ידו בכול). אני נוהגת לכתוב הכל,כל ו-היתה בחסר. 

7. אלה המילים המופיעות באדום באתר האקדמיה, שבהן אושר רשמית להוסיף י' לציון הגיית eעינב, שיכר, שיער, פירות, ליצן, ליצנות, לעיל, לעילא, מלעיל, גרידא, בריכה, ברירה, עבירה. כאמור, רבים מאיתנו כתבו אותן ממילא עם י'.
האקדמיה לא קבעה שמילים דומות כגון שריפה, דליקה, חשיכה וכו' ייכתבו עם י', כלומר אין היתר רשמי לכתיבת מילים אלה עם י', אך בפועל, רובנו כותבים אותן עם י'.
בנוסף, אושרה רשמית הוספת י' במילים לועזיות כגון ריאלי, אידיאל, תיאטרון.
כמו כן אושרה רשמית הוספת י' בצורות נפעל עתיד בגוף ראשון, כגון אישמר, אימנע, איבנה, איאלץ.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ