לא גיבורים גדולים, גם לא מסכנים. הנכים רק רוצים לחיות - זה סוג של בלוג - הארץ

לא גיבורים גדולים, גם לא מסכנים. הנכים רק רוצים לחיות

גישה שמפרידה בין היחס לנכים לבין מי שאינו נכה, היא הסיבה לכך שהנכים בישראל לא מצליחים במאבקם להשוואת גובה קצבת הנכות לשכר מינימום

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
זוג הרקדנים הנכים ברק רוצים לרקוד
מיטל וקס וסמי דהן. האודישן מסתיים. כל השופטים נרעשיםקרדיט: צילום מסך ערוץ 10
עינת קדם
עינת קדם

היום התפניתי לצפות בהקלטה של התכנית "רק רוצים לרקוד". כן, אני מקליטה את התכנית הזאת, כי גם אני רוצה לרקוד. לא רק, אבל גם. תמיד אהבתי לרקוד, והמעבר לכיסא גלגלים לא כיבה את התשוקה הזאת, וכשאני רואה אחרים רוקדים זה מרגש אותי.

בין המשתתפים באודישנים היה זוג רקדנים בכיסא גלגלים. מיטל וקס מתל אביב, בת 48, וסמי דהן מראשון לציון, בן 64. סמי נפצע בתאונת דרכים כששירת בצבא, ומיטל נפצעה בפיגוע בדיזנגוף סנטר בפורים לפני 21 שנה. "אנחנו מתייחסים לעצמנו כרקדנים ודורשים שיתייחסו אלינו ככה", אמרה מיטל לפני האודישן.  

ואז הם עלו לבמה. דוד דביר פנה אליהם ושאל שאלות. "שלום לכם, איזה בגדים יפים. זה ריקודים סלוניים? הבנתי, וואו, מאיפה אתם מגיעים? יאללה בואו נראה. בהצלחה!". לא הבנתי מה קרה שהוא נשפך פתאום, ועל מה ה"וואו" הזה? מה, הם ילדים קטנים?

מיטל וסמי התחילו לרקוד. הם רקדו מקסים, בתיאום מופלא ביניהם. בזמן שהם רקדו ואלס לצלילי שירה של ריטה "מחכה", המצלמה עברה לפניהם של השופטים. אנה ארונוב דומעת, גם עדן שבתאי. אחר כך הרקדנים עברו לריקוד קצבי יותר. הם שמחים, הם מלאי אנרגיה, הם נמרצים, הם נראים כל כך יפים וחזקים, כל כך מחוברים לריקוד ולמוסיקה, כל כך משוחררים, אבל אף אחד מהשופטים לא אומר דבר. עידן שבתאי מחייך, אבל אנה ועדן לא מחייכות כלל, עיניהן דומעות.

האודישן מסתיים. אנה בוכה, עדן מתפרקת. "זה כאילו אתם לא מוגבלים בכלום", היא אומרת להם כשקולה רועד מבכי, "אתם מדהימים וזה מרגש וזה מעורר השראה כל כך". ורגע לפני שהם הולכים, דוד אומר להם: "אני רוצה לזכור אתכם כמו שראיתי היום". אני לא יודעת למה הוא התכוון, אבל זה נשמע מוזר. רציתי להגיד לו: דוד, תירגע, הם לא הולכים למות, הכל בסדר.

הרקדנים הנכים ברק רוצים לרקוד
נכים מוצגים בתקשורת או כגיבורים מאוד גדולים, או כמסכנים מאוד גדוליםצילום: צילום מסך ערוץ 10

הריקוד היה באמת מרגש, וזה בסדר להתרגש, ונכון שזה שונה ממה שהשופטים ראו עד עכשיו - סמי ומיטל הופיעו כזוג, הם רקדו ריקודים סלוניים, הם מבוגרים משאר המתחרים, הם עברו פציעה קשה שהפכה אותם לנכים, והם רקדו כשהם ישובים בכיסא גלגלים. אבל לי זה נראה כמו ניסיון של השופטים להדגיש את ההתרגשות ולהקצין אותה, כאילו שאם הם יתפעלו מהזוג כמו שהם מתלהבים מרקדנים טובים אחרים (צוחקים בזמן ההופעה, מתלהבים, מחמיאים, נעים בקצב המוסיקה), זה לא יהיה חזק מספיק, זה לא יוכיח עד כמה הם מעריכים אותם, זה יפגע בקדושת הרגע. כי עם נכים, כך לשיטתם, זה צריך להיות שונה, זה צריך להיות אחרת. 

גישה כזאת שמפרידה בין יחס לנכים לבין מי שאינו נכה היא הסיבה לכך שהנכים בישראל לא מצליחים במאבקם להשוואת גובה קצבת הנכות לשכר מינימום. "נכים מוצגים בתקשורת או כגיבורים מאוד גדולים, או כמסכנים מאוד גדולים", אמר יואב קריים בריאיון מדצמבר 2001, שקטע מתוכו שודר לפני ימים אחדים בתכנית "תיק תקשורת" (דקה 18:06) בהקשר למאבק הנכים להעלאת גובה קצבת הנכות, שנמשך כבר 16 שנים, ללא תוצאות. "ועכשיו במהלך המאבק הזה", שאל אותו המנחה, "איך אתם נראים לעצמכם? כגיבורים או כמסכנים?". "אנחנו נראים לעצמנו אנשים צודקים, שמבקשים להיות חלק מהחברה הישראלית", השיב קריים.

הנכים מבקשים להיות חלק מהחברה הישראלית. העלאת גובה קצבאות הנכות היא הכרה בהם כאזרחים שווי זכויות. לא רק נכים עם נכות רפואית גבוהה, לא רק נכים שנכותם נראית, אלא כל מי שהביטוח הלאומי קבע שהוא נכה בשל אובדן כושר השתכרות מלא או חלקי. הם לא נכי צה"ל, הם לא גיבורים, הם גם לא מסכנים - הם אזרחים שווים הראויים לאותה הגנה שאזרחים אחרים מקבלים מהמדינה. ואם נקבע שמינימום השכר כיום המאפשר את קיומו בכבוד של אדם במדינת ישראל הוא 5,300 ש"ח, גם גובה קצבת הנכות למי שכושר השתכרותו נפגע באופן מלא צריך להיות זהה.

כפי שמיטל וסמי לא צריכים לקבל יחס מאדיר, כך לנכים הנאבקים על זכויותיהם לא מגיע שיתייחסו אליהם כאזרחים נחותים. הם מתייחסים לעצמם כאזרחים שווי זכויות ודורשים שיתייחסו אליהם ככה. כמו כולם, הם רק רוצים לחיות.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ