רצינו להזכיר לך את הדברים החשובים באמת

בן אדם עובד לתומו במחשב, מתעסק בענייניו, הכל בשליטה. ופתאום "בום" מבחוץ עוצר את הכל. אין חומר, אין קבצים, אין מחשב, אין עבודה

עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
לארי דיוויד מתוך העונה החמישית של "תרגיע"קרדיט: yes
עינת קדם

לארי מגיע לגן עדן לאחר שמת מסיבוכים של השתלת כליה שתרם לחברו, שם הוא פוגש את שני המדריכים שלו:

מדריך 2: שלום.

מדריך 1: אנחנו המדריכים שלך.

מדריך 2: צפינו בך לאורך חייך.

מדריך 1 (מוליך את לארי): בבקשה...

לארי: אתם המדריכים שלי?

מדריך 2: כן, אבל אתה מת. באמת מתת...

לארי: אתם הייתם איתי כל חיי?

מדריך 1: כן.

לארי: גם כשברחתי מ"אמת או חובה" בגיל 12?

מדריך 1: היינו שם. תמיד רציתי לשאול אותך, למה הושפלת כך?

לארי: ממש הושפלתי.

מדריך 2: היית צריך להישאר.

לארי: לא יכולתי לנשק אף אחת, לא רציתי.

מדריך 1: ננסי אהבה אותך.

לארי: פחדתי... אז אם אתם המדריכים שלי, למה נתתם לי לאכול שבעה משולשי פיצה במחנה? זוכרים? חליתי וחזרתי הביתה.

מדריך 1: כן, אנחנו זוכרים הכל.

מדריך 2: לארי, תקשיב. אנחנו המדריכים שלך. אנחנו לא יכולים לשלוט באירועים.

(מתוך "תרגיע", עונה 5, פרק 10 "הסוף")

צפיתי בפרק הזה לפני ימים אחדים. שמונה העונות של "תרגיע" בכיכובו של לארי דיוויד היו הדבר היחיד שהרגיע אותי קצת אחרי מה שקרה לי. קצר בשנאי של עמוד החשמל ברחוב שבו אני גרה פגע בשני בניינים וגרם לפגיעה קשה ובלתי הפיכה במחשב שלי ובכונן הקשיח. נאמר לי על ידי החברה לשחזור מסמכים שמדובר במקרה קשה במיוחד והסיכוי לשחזור נמוך מאוד. תתכונני, אמרתי לעצמי, יכול להיות שהפעם הדברים לא יסתדרו לך כמו שאת מצפה. המדריכים שלך רק צופים, הם פסיביים, הם לא יכולים לשלוט באירועים.

אחרי כמה ימים התקבלו התוצאות. רוב החומר אבד.

אני לא מבינה. בן אדם עובד לתומו במחשב, מתעסק בענייניו, בוחר עם העכבר ביד בוטחת בתיקיות שיצר, פותח אותן, נכנס למסמכים, מחבר מסמכים חדשים, משיב למיילים, מנהל תכתובות, עורך טקסטים, מתקן, מעיר הערות, מתעד, סורק מסמכים, הכל נהדר, הכל בשליטה. ופתאום "בום" מבחוץ עוצר את הכל. אין חומר, אין קבצים, אין מחשב, אין עבודה. זה נראה כמו עונש משמיים, ועל מה? לא עשיתי שום דבר רע, להפך. כל הזמן אני מחפשת איך לעשות טוב, לעזור, לתרום, להתחשב אחרים, אז על מה אני נענשת? איבדתי שליטה, אין לי אפשרות לעשות כלום כדי להחזיר את המצב לקדמותו. למה זה היה צריך לקרות? למה? אני מתה מזה. אני מתה, מתהההה.

מדריך 1: תרגיעי, את לא מתה, לא קרה לך כלום.

אני: אז מה אתם עושים כאן?

מדריך 2: שמענו שאת במצוקה, קפצנו לבקר. רצינו להזכיר לך את הדברים החשובים באמת.

מדריך 1: אמא בסדר? אחיך ואחותך בסדר? אפי בסדר? חזרתם? טוב לכם ביחד? המטפלת שלך רוזי לצידך?

אני: כן, הכל טוב.

מדריך 2: ומה עם הבדיקה שעשית בזמן האחרון?

אני: הקולונסקופיה?

מדריך 2:  כן, יצא תקין, לא? אולי תכתבי על זה משהו?

מדריך 1: והבית שלך שכל כך נאבקת להשיג אותו, את זוכרת את המאבק הממושך מול משרד השיכון? איך הבית? את אוהבת אותו?

אני: מתה עליו!

מדריך 2: למרות מה שקרה ברחוב שלך?

אני: מה שקרה אפילו חיזק את האהבה שלי למקום הזה, את המחויבות שלי אליו. זה כמו אהבה של אימא לילד עם צרכים מיוחדים. הרי היא לא תאהב אותו פחות, זה הילד שלה. אני מתה על הבית הזה, מתה על הרחוב הזה, מתה על השכונה הזאת.

משמאל: שיח עגבניות שרי בגינה שלי, עמוד החשמל ברחוב ואדנית אמפליה. נראית כמו מלפפון מקומט, טעמה מר מאודצילום: עינת קדם

מדריך 1: אני רוצה להראות לך סרטון.

אני: יא, זה הסרטון שעשיתי בגינה ליד הבית שלי! וזאת השכנה שלי, היא מבקשת לקטוף נענע. אמרתי לה שהיא לא צריכה לבקש, שזאת גם הגינה שלה, שזאת הגינה של כולם. זה היה כמה ימים אחרי מה שקרה עם המחשב. באותו רגע כשאמרתי לה את  זה, הייתי מאושרת.

מדריך 1: תחושת האושר שאת מתארת מוכיחה שלא שקעת לתוך האומללות. נכון, זה כואב, מותר לבכות, ואז מתחזקים וממשיכים הלאה. את צומחת מזה, את מתחזקת, את מאמינה יותר בעצמך. את מה שיכולת לשנות - שינית. ניהלת את העניינים, התקשרת, ביררת, טיפלת, קנית, גייסת אנשים לעזרה, לכל מי שהיה לידך היתה עוד הזדמנות לראות שכשיש בעיה, את מתמודדת איתה באומץ. זה נותן להם ביטחון, הם יודעים שאפשר לסמוך עלייך. זה נקרא להיות בשליטה, זה הניצחון שלך. הדירה הזאת, הגינה, היחסים עם הסביבה שלך, ההתמודדות שלך עם משברים, ההישגים הקטנים, רגעי האושר.

אני: אבל אתם יכולים להסביר לי למה דברים כאלה קורים בכלל? יש לכם הסבר לצירופי המקרים האכזריים האלה שאין מאחוריהם שום היגיון, שאין בהם צדק? עזבו את המקרה שלי, זה זניח. למה אנשים נמצאים במקום וברגע שבו מתרחש פיגוע? למה הם נמצאים שם כשמתרחש אסון טבע, תאונות דרכים, פיצוץ, קריסה של גשר, התרסקות של מטוס.

מדריך 1: יש לנו עוד סרטון, עם רוזי בגינה, שבועיים אחרי האירוע עם המחשב.

אני: למה זה קורה להם? לפי מה הם נבחרים, דווקא הם?

מדריך 2: תראה אותה, איזו חמודה. אני מת על זה שהיא אומרת "הנה-אוֹ".

אני: איך זה שיש כאלה שניצלים וחומקים מהגורל האכזר ואחרים לא?

מדריך 1: כן, כשהיא מתלהבת היא אומרת "הינה-אוֹ", "תִראי-תִראי-אוֹ", "תסתכלי-אוֹ". חחחח גדולה רוזי הזאת. תסתכלי, עינת, תסתכלי-או...

רוזי מטפלת בגינה בתוך החלל שנוצר מבניית הרמפה המובילה לביתי, ובמרפסתצילום: עינת קדם

אני: "מה את אומרת רוזי?"

רוזי (משקה את הנענע): "נענע אוהבת מים. תסתכלי-אוֹ".

אני: "אז תתני לה הרבה מים".

רוזי (עוברת לגמבה): "את רוצה את הפלפל הגמבה? לשים בסלט?"

אני: "כן".

רוזי (עוברת לעגבניות שרי): "יש גם עגבניות קטנים".

אני: "תַראי, בואי נראה. ומה עוד? תראי את החצילים".

רוזי: "חצילים? חצילים פה, הנה-אוֹ, תִראי-אוֹ. יש גם בזיליקום לשים באוכל. יש פפאיה, הנה, פפאיה".

אני: "ואמפליה".

רוזי: "הנה, אמפליה. הנה, עוד אחד, עוד אחד-אוֹ. הנה-אוֹ, רואה את זה? יש בצל ירוק, לשים בסלט, טעים. נענע לשים בתה. פלפל... איך קוראים את זה? פלפל... הצהוב..."

אני: "צ'ילי?"

רוזי: "צ'ילי, צ'ילי, צהוב. יש צ'ילי, (עוברת לצ'ילי הירוק) הנה חריף חריף את זה. הנה, הרבה-אוֹ, תסתכלי".

אני: "מצוין".

רוזי: "מצוין".

עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ