להרים את הראש מהמזבלה ולהיזכר בקירשנבאום - זה סוג של בלוג - הארץ

להרים את הראש מהמזבלה ולהיזכר בקירשנבאום

מה שהיה יפה בכתבות של קירשנבאום ביומן שישי, הוא שהן הראו שאין חוקים קבועים ולפעמים בטבע דווקא החלש הוא השורד, ואקליפטוסים חזקים קורסים. ככה אני מרגישה כשאני רואה את אבי גבאי

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מוטי קירשנבאום בשנות ה-80
עינת קדם
עינת קדם

מי שבגילי בערך, או מבוגר ממני, זוכר בוודאי את הכתבות ביומן החדשות בערוץ 1 ביום שישי בערב בשנות ה-80. זה היה ריטואל קבוע שבמסגרתו תמיד שודרה בסוף כתבה של מוטי קירשנבאום על פינות טבע, ציפורים, דייגים. אהבתי לצפות בכתבות האלה, כי הן הרגיעו אותי, ניחמו, שידרו לי שהכל בסדר, הכל בשליטה ולא משנה כמה גרוע יהיה, תמיד בסוף תבוא איזו כתבה על ציפורי עמק החולה, ונדע שיש תקווה.

אהבתי את הכתבות האלה גם בגלל תשומת לב שהיתה בהן לדברים שאנחנו לא שמים לב אליהם בדרך כלל. צבעם של המים, צבעם של ההרים, הטבלן שברח אל מתחת למים החדשים לחפש את המפלס הקודם של הכינרת, או ג'ונת'ן לווינסטון השחף שאהב יותר מכל לעוף, עד שהגיע למזבלה בגבעת אולגה וטעם משפעת המזון שהזדמנה לו – כך על פי תיאוריו הנהדרים של קירשנבאום. 

בטבע אין חוקים קבועים, ולפעמים דווקא הקטן והחלש שורד, ולעתים איקליפטוסים חזקים וענקים בני 60 ו-70 שנה קורסים אל הנהר לאחר שזרמים חזקים חדרו מתחתם והפילו אותם. קירשנבאום תיאר את ההתמודדות הקשה עם האיקליפטוס השמן שסירב לפנות את האזור: "בניסור הראשוני היה נדמה שהעסק לא מסובך וגם העץ הזה [כמו האיקליפטוס השני – ע.ק.] ייגרר בשרשרת הפלדה שמחוברת לשיני הטרקטור, אבל זה לא קרה... כשנראה היה שהאיקליפטוס עומד לנצח, חוברה שרשרת פלדה נוספת אל מרכז הגזע... הגזע נוסר בקלות יחסית, אבל העץ המשיך להיאבק בעקשנות בטרקטור... עוד ניסיון אחד - ושרשרת הפלדה נקרעת. העץ מנצח גם בסיבוב השני...".

נזכרתי בכתבות האלה כששוטטתי היום באתרי האינטרנט, קוראת עוד מאמר על מעלליו של ביבי, עוד ידיעה על שרה, עוד כתבה על שרת התרבות מירי רגב, ואחרת על שרת המשפטים איילת שקד. כמעט כל דבר שהם עושים או אומרים מנוגד לשכל הישר, מנוגד להיגיון ולהגינות, לערכי הדמוקרטיה. אין לי אמון בהם. הם מדברים בביטחון של שולטים, כמי שעומדים להישאר כאן לנצח, הם תופסים את כל המקום, לא מותירים מקום לאנפה, לעוף המים, לדבריהם של הדייגים. המצוקה גוברת והייאוש משתלט, אני רוצה לברוח, אבל ממשיכה לקרוא, כי אין משהו אחר.

אבי גבאי. הלב מתרחב, העיניים נפקחות

לפתע אני נתקלת בידיעה על יו״ר מפלגת העבודה אבי גבאי. הלב מתרחב, העיניים נפתחות. התוכן של דבריו לא כל כך משנה, זאת ההקלה שהרגשתי כשראיתי את תמונתו וקראתי את דבריו. פתאום קול שפוי שאפשר להאמין לו. קול לא מתלהם, לא מתריס, לא לועג, לא משקר, לא מדבר בציניות, לא מתחמק. זוהי כתבת הטבע המרגיעה שלי שכדאי לחכות לה כדי לנקות את הראש והנשמה. מה שקורה כאן, מה שנאמר כאן - אלה הם הדברים המשמעותיים, וכל השאר זה סתם רעש זמני שייפסק יום אחד. גם האיקליפטוסים בכתבה של קירשנבאום נפלו בסוף.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ