אומנות ההתנצלות השקרית של שפטל - זה סוג של בלוג - הארץ

אומנות ההתנצלות השקרית של שפטל

עורך דין שפטל צמצם את דבריו בהתנצלות לדימוי גוף, אבל מה שהוא אמר על איזנקוט זה הרבה יותר מדימוי גוף

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שפטל
קרדיט: תומר אפלבאום
עינת קדם
עינת קדם

קנס של 10 אלף שקל הוטל על רדיו 103FM בעקבות דבריו של שפטל על הרמטכ"ל גדי איזנקוט: "הרמטכ"ל שלנו, עלוב הנפש [המאזין: "לא, אל תדבר ככה"], עלוב הנפש, שבכלל לא נראה כמו רמטכ"ל אלא נראה כמו איזה פקידון שמן במחלקת הביוב של איזשהי עירייה [המאזין: "לא, לא צריך לדבר ככה, זה הרמטכ"ל... (לא ברור – ע.ק.)] זה ככה הוא נראה, ככה הוא נראה, ככה הוא נראה, ככה הוא נראה, ככה הוא נראה, זאת האמת, וצריך להגיד אותה".

שפטל התבקש על ידי הנהלת הרדיו לחזור בו מהדברים. "ביום חמישי האחרון", הוא הכריז בחגיגיות ברדיו כאילו הוא עומד להודיע על זכייתו בפרס עורך הדין השפוי ביותר, "כיניתי במהלך השידור את הרמטכ"ל עלוב נפש, וזאת בלהט השיחה עם אחד המאזינים. אני מבקש להבהיר את הדברים. אני חוזר בי מהכינוי עלוב נפש, כוונתי היתה לבקר את הרמטכ"ל באופן חריף על התנהלותו סביב אירועי הר הבית. כמו כן, אינני מוצא לנכון להשתמש בדימוי גוף כביקורת, ועם הנפגעים הסליחה. היום, ח' באב, ואין מועד מתאים יותר לומר דברים אלה".

אני מניחה שכששפטל אמר "עם הנפגעים הסליחה", הוא התכוון לאיזנקוט, שהפך לפתע מיחיד לרבים. זוהי טקטיקה מכוונת, מוכרת וידועה שנוקטים בה סרבני ההתנצלות האמיתית. הפנייה הכללית והלא אישית (שפטל גם הקפיד לא לקרוא לרמטכ"ל בשמו גדי איזנקוט) והדיבור על נפגעים מבלי לדבר ישירות על הפגיעה ועל פעולתו של הפוגע, הם חלק מאומנות ההתנצלות השקרית שהשתרשה כאן. זה כמו "אם נפגעת - אני מתנצל", "אם פגעתי - אני מתנצל", "אם מישהו נפגע - אני מתנצל", "אם מישהו חש שהוא נפגע - אני מתנצל".

המתנצל, עורך דין בפוטנציה, מתעתע באדם שנפגע ומנסה להעביר את כוונתו בין השורות מבלי להגיד אותה במפורש: זה שאתה טוען שנפגעת ממני, לא מעיד על כך שפגעתי, זה לא מעיד שהיתה פגיעה. אני לא מכיר בפגיעה הנטענת. לחילופין, אני לא מכיר באחריות שלי לפגיעה, אני לא מצטער עליה, כי אין לי סיבה להצטער עליה ואין לי שום קשר אליה. אבל אני מוכן להתנצל כדי שתהיה לך הרגשה טובה. אני מבקש שיירשם בפרוטוקול שהתנצלתי, ושתחתום על התחייבות שאין לך ולא תהיה לך ו/או לאחרים כל טענה או תלונה כלפיי בעניין הזה בעתיד.

ישראלים רבים מאמצים את הסגנון הזה. מצד אחד, כשהם ניצבים בפני המטרה הם יודעים לכוון את החץ במדויק לאותו אדם ספציפי ולפגוע בו ללא כל מורא ופחד, במילים הכי בוטות, הכי קיצוניות, הכי פוצעות והכי אישיות. מצד שני, כשהם מתנצלים על כך, לפתע הכל הופך להיות כללי ומעורפל, מחושב, זהיר, מותנה, מסויג, נתון לפרשנות. מזהמים, מטנפים, ויוצאים הכי נקיים שאפשר. כמו למשל המגיבה שכתבה לדוגמנית טהוניה רובל: "גם ממך יש בחילה, יא מכוערת, עפת גבוה מדי, עדיף תנחתי על הפרצוף המכוער שלך ותסתמי את הפה המלוכלך שלך". בעימות בין השתיים, שנערך במסגרת פרויקט של התכנית "הצינור" בערוץ 10 "מגיבים למגיבים", המגיבה אמרה לטהוניה ש"זה לא משהו אישי, כי אני לא מכירה אותך אישית", ו"אני מתנצלת אם המילים לא היו לעניין". אם.

אבל ניקח את דבריו של שפטל כלשונם כשאמר "עם הנפגעים הסליחה" ברבים. אני נמנית עם הנפגעים. נפגעתי, נפגעתי מאוד כששמעתי את דבריו על הרמטכ"ל, ואני לא סולחת, בוודאי לא אחרי ההודעה הלקונית שהכותרות כינו אותה "התנצלות". שפטל הקריא מהנייר בקול מונוטוני, בלי טיפת רגש וכנות. הוא נשמע כמו חטוף ששוביו מאלצים אותו להתקשר לבני משפחתו ולהגיד להם שהכל בסדר והוא מציית ומקווה שמי ששומע אותו יבין ששום דבר לא בסדר ושהוא עושה את זה רק כי זה נכפה עליו.

גדי אייזנקוט
גדי אייזנקוטצילום: דודו בכר

בהתנצלות המזויפת שלו שפטל אמר שהוא חוזר בו מהכינוי "עלוב נפש" ("עלוב" היא המילה החביבה עליו: "בימים האחרונים התבשרנו כי המהסדר העלוב שמפקח על שידורי הכבלים [...] החליט לחלט את הערבויות של הערוץ [ערוץ 20 - ע.ק.]"), אבל לא הזכיר כלל את דבריו "בכלל לא נראה כמו רמטכ"ל אלא נראה כמו איזה פקידון שמן במחלקת הביוב של איזשהי עירייה", אלא התייחס לאמירה הזאת באופן מרומז וכללי: "כמו כן, אינני מוצא לנכון להשתמש בדימוי גוף כביקורת". ההתנצלות השקרית במיטבה. "אינני מוצא לנכון" זה עכשיו, בהווה. שפטל נמנע במכוון מהתייחסות לרגע שבו הוא אמר את זה. הוא לא אמר שאין זה ראוי, אין זה צודק ואין זה מוסרי - בעבר, בהווה או בעתיד - לדבר כך על אדם, ללא קשר לתפקידו ומעמדו, הוא לא אמר שאלה הם דברים פוגעניים ושהוא טעה כשאמר אותם ושהוא מצטער עליהם. עורך הדין צמצם את דבריו בהתנצלות לדימוי גוף, אבל מה שהוא אמר על איזנקוט זה הרבה יותר מדימוי גוף.

המשפט פקידון-שמן-במחלקת-הביוב-של-איזשהי-עירייה בא כמקשה אחת, שהמשמעות שלה היא שאיזנקוט לא מתפקד כמי שנמצא בתפקיד הבכיר ביותר בצבא. הוא מתפקד כפקידון (יותר נמוך מפקיד) שמן, כלומר כבד ועצלן, שאין לו כל חשיבות, בורג קטן במערכת, שעובד במחלקת הביוב - מטפורה למקום הכי מסריח, הכי מגעיל ומלוכלך, בעירייה שבה עובדים פקידים פחדנים, חלמאים עם ראש קטן כמו בסרט תעלת בלאומילך. זה לא דימוי גוף, זאת לא ביקורת חריפה. זה משפט שנועד להשפיל ולבזות. הוא מעיד על שנאה ותיעוב ששפטל חש כלפי איזנקוט ו"התנהלותו". 

ואם שפטל יטען שזאת פרשנות שגויה, מותר לי. מותר לי להחזיר לו באותה מטבע על הפרשנות המעוותת שלו ועל מה שעשה לסופר יורם קניוק (לשיחה המוקלטת במלואה ולתמליל). היחס המזלזל, חוסר הכבוד, העליצות המרושעת, המניפולציות - על כך אין סליחה ואין מחילה. כי גם אם יקרה נס ושפטל ירגיש יום אחד שהוא רוצה להביע צער וחרטה אמיתיים על התנהגותו, אין לו בפני מי. קניוק מת.

[...] שפטל: "מה שאני אמרתי זה... מה שאני אמרתי זה קודם כל את דבריך אתה. מה שאני אמרתי זה ציטטתי מהספר שלך ["תש"ח" - ע.ק.] שקיבלת עליו פרס של 150 אלף שקל, שהם דברים שכל קורא עברית יבין אותם שהם נכתבו על ידי אדם שמצטער שהוא היה בין אלה שהקימו את המדינה ועל כך שהמדינה בכלל קמה. מה שאני אמרתי זה הדברים הבאים: 'יפי בלורית ותואר אמנם היינו, אבל חכמים לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני 17 או 18 או אפילו 20. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים, בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים'. ואני אמרתי שהדברים הללו מראים שאתה מצטער על כך שהמדינה קמה. ואני אומר לך שכל קורא עברית שקורא את הדברים הללו יבין אותם בדיוק כמו שאני הבנתי אותם. ואני אמרתי שכל אדם שמצטער שמדינת ישראל קמה הוא נבל. ואם אתה מצטער שמדינת ישראל קמה, והדברים האלה שכתבת מוכיחים אתה זה, אז אתה נבל! זה יש לך את הטקסט המדויק - קדימה! בוא לבית משפט!"

קניוק: "אדוני היקר, קראו את הספר הזה שלי מלא... מהם אלופים, אנשי צבא, מי שאתה רק רוצה! והם לא ראו את זה ככה. אבל אני אומר לך שוב, אם אתה אומר את הדבר הזה אני אדאג, אדאג, להביא אותך לדין על דיבה על אדם שלחם ונפצע בהקמת המדינה וחי בה ולחם בה. אני לא מוכן שאידיוט כמוך, שמוק כמוך, יעשה לי את זה! זה לא היה דבר כזה... לא יישמע דבר כזה..."

שפטל: "תמיד יש פעם ראשונה..."

יורם קניוק
יורם קניוקצילום: מוטי מילרוד

קניוק: "לקחת שורה מספר... זה נבלות! תשמע, אני אגיד לך משהו מר שפטל, אני מכיר... לא מכיר, אני ראיתי אותך שנים. אין לי שום דבר נגדך, אתה יכול להיות בדיוק אידיוט כמו שתמיד היית. אבל אתה לא תגיד לי שאני מצטער שהקמתי את המדינה הזאת! אתה לא היית פה כשהקימו את המדינה הזאת... ואתה לא תהיה כש..."

שפטל: "זה לא אני אומר! זה לא אני או..."

קניוק: "אתה נאלח..."

שפטל: "זה לא אני אומר! זה אתה אומר!"

קניוק: "ואני אתבע אותך באבי אביך!"

שפטל: "זה לא אני אומר, זה אתה אומר ואני מצטט!"

קניוק: "זו פרשנות! הרי אתה מפרש פסוק מתוך ספר שבו אני מספר על מה שהיה ואיך זה היה וכמה נועז היה ואיזה לוחמים היינו... אתה באמת נבל [...]!"

ככה הוא נראה. 

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ