מירי רגב לא תיתן לאף אחד להרוס לה את המשפט הזה

רגב כל כך מאוהבת במשפט "מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל רעה", היא כל כך מסנוורת ממנו, והיא לא תיתן לאף אחד להרוס לה את ההברקה הזאת

עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מדוע מירי רגב לא תוכל להסתפק בהודעה ברורה מטעם דובר צה"ל כמו זו שצוינה בתחילת הסרט "אחד משלנו": "הסרט אינו תיעודי". על הסט של פוקסטרוטקרדיט: אוליבייה פיטוסי
עינת קדם

לא צפיתי ב"פוקסטרוט" אבל צפיתי ב"אחד משלנו" כמה פעמים בעבר. "אחד משלנו" הוא סרט קולנוע ישראלי בבימויו של אורי ברבש, על פי תסריט של בני ברבש. בסרט אמיר (דן תורן), יותם (אלון אבוטבול) ורפא (שרון אלכסנדר) הם חברים טובים שמשרתים ביחידה מובחרת בצה"ל. במהלך הטירונות רפא נאלץ לפרוש מסיבות רפואיות ועובר לשרת כחוקר במשטרה הצבאית. יותם הפך להיות מפקד פלוגה. שלוש שנים אחרי הטירונות רפא נשלח למחנה היחידה של יותם כדי לחקור תקרית שבה נהרג עציר פלסטיני. הוא מגלה שאמיר נרצח מבקבוק תבערה שנזרק עליו בעת שהיה בסיור בג'יפ. מפקד היחידה אומר לרפא שהעציר שמת היה מחבל שנהרג בשעת ניסיון בריחה ממעצר. בחקירה העיקשת שרפא מנהל למרות הקשיים שמציבים בפניו, הוא מגלה את מה שכמעט כולם ביחידה, כולל המפקד, ניסו להסתיר: העציר לא נהרג בעת ניסיון לברוח, אלא הוכה ועונה בניסיון להוציא ממנו מידע מי זרק את בקבוק התבערה על אמיר, ולבסוף כנקמה הוא נורה למוות בעודו כפות.

הסרט יצא ב-1989 וייצג את ישראל בתחרות על פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. לא זכור לי שבאותן שנים מישהו טען שהסרט מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל רעה והופך את חיילי צה"ל ללא מוסריים. אומנם ניתן ללמוד על הפשע בסרט מהקלטה שבה רק שומעים את הקולות של העציר שעונה ושל החיילים שחוקרים אותו, ולבסוף את הירייה (החל מדקה 1:34 בסרט), אבל עדיין, הסרט עוסק בפשע חמור ובניסיון לטייח, שגם מפקד היחידה מעורב בו.

אז מה בכל זאת ההבדל בין "אחד משלנו" לבין "פוקסטרוט", שלטענת רגב מציג את צה"ל כצבא של מטייחים? ההבדל העיקרי הוא שבאותן שנים לא כיהנו בממשלה פוליטיקאים כמו מירי רגב, שכל כך מאוהבים במשפטים שהם אומרים ובאפקט שהם מעוררים. רגב כל כך מאוהבת במשפט "מוציא את דיבתם של חיילי צה"ל רעה", היא כל כך מסנוורת ממנו, והיא לא תיתן לאף אחד להרוס לה את ההברקה הזאת. לכן היא לא תוכל להסתפק בהודעה ברורה מטעם דובר צה"ל כמו זו שצוינה בתחילת הסרט "אחד משלנו": "הסרט אינו תיעודי. כל דמיון בין העלילה והדמויות לבין המציאות מקרי בהחלט. עלילת הסרט אינה משקפת את המציאות בצה"ל". מסר כה ברור עלול לקלקל לה את הכל. הוא יסכל את התכנית שלה להוכיח לכל עם ישראל שהיא פטריוטית וציונית, אמיצה וישירה, ולכן גם ראויה להיות שרה בישראל, ומי יודע, אולי גם מעבר לכך.

פוקסטרוט הוא לא "גנין ג'נין" של מוחמד בכרי, שהוצג על ידו כסרט דוקומנטרי. הן בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בתביעת הדיבה נגד יוצר הסרט שהגישו חמישה חיילי מילואים שהשתתפו בלחימה, והן בפסק הדין של בית המשפט העליון, נקבע שבסרט יש משום לשון הרע על חיילי צה"ל, שבכרי נהג שלא בתום לב ושמדובר בסרט גדוש שקרים, וכי אי האמת שבסרט הוא תוצאה של כוונה מפורשת של בכרי לעוות את המציאות כדי להכפיש את לוחמי צה"ל.

פוקסטרוט לא מוצג כסרט תיעודי. זהו סרט דרמה - אוסף של התרחשויות ושל מצבים רגשיים ופסיכולוגיים. הדמויות בסרט דרמה מייצגות קודם כל את עצמן. לצופה בסרט דרמה ברור שכמו במציאות, התגובות והמעשים של הדמויות בסרט הן תוצאה של האישיות שלהן, של המטען הרגשי שהן נושאות, של החינוך שהן קיבלו, של הלחצים שהן נתונות בהם, של הרצונות שלהן, של האופן שבו הן מפרשות את המציאות, של התסכולים והכאב שלהן, של המשברים שהן עוברות, של היכולת שלהן להתמודד עם קשיים וקונפליקטים. כמו במציאות, הדמויות הן לא שחור או לבן, טוב או רע. הן מורכבות ורבות מימדים. סרט דרמה מציב זכוכית מגדלת על בודדים, שאולי מושפעים גם מהלך רוח כללי וממסרים לא מפורשים שהם קולטים.

ניקח סרט אחר, שלא נעשה. גיבור הסרט הוא סמל, חייל מצטיין, חובש צבאי בפלוגה מבצעית. באחת הסצנות אנחנו עדים לאירוע שיהפוך למרכזי בחייו, לאחר שנקרא לטפל בחייל שנפצע בכתפו. כשהוא מגיע לזירת האירוע, מתברר לו ששני מחבלים פלסטינים הגיעו לעמדת הבידוק ותקפו בסכינים את הקצין והחייל שהיו בעמדה. הקצין והחייל השיבו אש לעבר המחבלים, אחד מהם נפגע ומת, והשני נפצע. שני המחבלים שכובים על הארץ בזירת האירוע. החובש מסיים לטפל בחייל הפצוע. לפתע הוא מתחיל להתקרב למחבל הפצוע. הוא דורך את נשקו האישי, ממשיך להתקרב למחבל, ויורה כדור בראשו, שגורם למותו. אף אחד מהנוכחים במקום – מפקדים, חיילים ואזרחים – לא מתייחס לכך כלל. האירוע מתועד בסרטון. נערך משפט. רוב הסרט עוסק בעדויות במשפט, בסצנות עם בני משפחתו של החובש, סצנות עם המפקדים והחברים בצבא ועם עורכי הדין מטעם ההגנה והתביעה, וכן בשיחות פנימיות בין פוליטיקאים, בנאומים ובהצהרות פומביות ובתגובות בקרב הציבור.

בסוף הסרט ניתן פסק דין. בפסק הדין נקבע שהחובש ביצע ירי מכוון מתוך מניע נקמני שנועד לגרום למותו של המחבל. השופטת מקריאה את פסק הדין בקול חד וברור. בזמן שהיא עושה זאת, המצלמה עוברת באיטיות על פניהם של הנוכחים באולם, על פניהם של האנשים שמחכים מחוץ לאולם, על פניה של משפחה שצופה בטלוויזיה, על פניהם של אנשים שקונים בסופר, על פניהם של צעירים שיושבים בבית קפה, על פניהם של פוליטיקאים בכנסת, על פניה של מ"כית בטירונות ושל החיילות שלה, על פניהם של חיילים שמגיעים הביתה לחופשה מהבסיס, על פניהם של תלמידי כיתה אל"ף הנפרדים מאימותיהם בכניסה לשער בית הספר, על פניו של אב שרואה את בנו שזה עתה נולד, על פניהם של חיילים שיושבים באוטובוס בדרכם לבסיס, על פניהם של ילדים שמשחקים בחול בגן, על פניהם של סטודנטים באוניברסיטה המקשיבים לדבריו של המרצה, על פניהם של תלמידי י"ב בטקס סיום של בית הספר. קולה של השופטת מהדהד ברקע:

"... עיקר בניינה של נקודה זו נסוב על התנהלות הנוכחים בזירה, לרבות המערער, אך לא רק הוא, מיד לאחר הירי הממית. המראות שנגלו לעינינו מעוררים בליבנו סימני שאלה, שלצדם מזדקרים להם לא מעט סימני קריאה. לא רק שהמערער, בהיותו חובש קרבי, נמנע במסגרת תפקידו הצבאי מהגשת טיפול רפואי נדרש למחבל השרוע על הקרקע כשהוא פצוע קשה... כדי לנסות, בתוקף מיומנותו וחובתו המקצועית, להציל את חייו ולאפשר בכך את העמדתו לדין פלילי מאוחר יותר... אלא שגם לא מצאנו בסרטון כל תגובה, לא כל שכן תגובה חריגה מתבקשת מצד מאן דהוא בזירה ממנה ניתן היה להסיק כי מעשה הירי הממית הרעיד בליבו ובגופו את אמות הסיפים – לא אצל המפקדים שנכחו במקום, לא אצל החיילים שנכחו במקום ולא אצל האזרחים שהסתופפו שם בין החיילים".

טוהר הנשק לא יקופח תחת עננת הטרור, לא יוזנח ולא יידום. הסרט "פוקסטרוט"צילום: גיורא ביח / בתי קו

"אף אחד מהנוכחים בזירה לא ספק כפיים ולא הרים קולו בתדהמה למראה המעשה החמור שבוצע זה מקרוב על ידי חייל צה"ל. הכל המשיכו לנוע בזירה בשקט ובשלווה סטואית יחסית – תגובה בעלת משמעות מטרידה ומדאיגה מאוד כשלעצמה, והקצינים במקום אף אפשרו למערער להמשיך בשגרת פעילותו המבצעית... כאילו דבר חריג כלל לא אירע זה עתה בנוכחותם. בעיקר מתעצמת תחושה קשה זו נוכח הידיעה כי אף אחד מהחיילים הנוכחים בזירה לא העלה על דעתו שהוא מצולם (ואולי גם בשל כך). ודוק: מיד לאחר ביצוע הירי לא ניכרו שום דיסוננס או קונפליקט (בהנחה שאיש לא הבין מדוע בוצע הירי מלכתחילה), או הכרת תודה ושבח (בהנחה שהסיכון בו הבחין המערער נצפה או הורגש במישרין גם על ידי אחרים שחייהם ניצלו בזכותו) בין המערער לבין סביבתו הקרובה, כמו חש וידע מראש כי חוסה הוא תחת אילן גבוה היונק ממעיינות המשטמה".

"ההשלמה הבלתי נסבלת עם המעשה יורדת למעמקי שורשי הווייתנו כצבא וכחברה מקוטבת ומשוסעת, בהתייחסותנו לטרור. הקבלה שבשתיקה ונטולת העוררין של הירי על ידי המפקדים בזירה כה מטלטלת, מאחר שהיא מייצגת, לכאורה, תעודת הכשר שלו בדיעבד, עליה חתום צה"ל בזירת האירוע. זו אף עלולה חלילה לשקף בטעות את האווירה הכללית שמכוחה הוטען המערער בקליע שירה במחבל".

"הפקת לקחים רבתי נדרשת. האמירה כי צה"ל הנו הצבא הטוב בעולם מקבלת תוקף לא רק לאור יכולותיו המבצעיות המזהירות לפגוע באויבנו בכל מצב או תנאי שיידרש לכך, אלא גם בגין השלד המוסרי יצוק הפלדה שלו המצדיק את עצם פעולתו מלכתחילה. כאב חד פילח אפוא את ליבנו נוכח העדות הישירה לכך כי לאחר ביצוע הירי נצפתה פתולוגיה צה"לית חמורה ובלתי מתקבלת על הדעת. לא נצפתה מנהיגות או דוגמא אישית, כי אם אדישות ורפיון. ותמהנו: היכן המפקדים האחראיים בשטח, בזמן האירוע, שאמורים לשאת את לפיד המנהיגות? איה הדוגמא האישית? האם אלו פני הצבא למוד הקרבות ושבע השכול? קליע שנורה במחבל שרוע על הכביש, מיטלטל בין חיים למוות כתוצאה מירי של שישה קליעים לגופו כ-11 דקות קודם לכן, רוצץ את גולגולתו, והתגובה לכך – כמו נחשב אותו ירי בגדר של מה בכך, או שמא נחשב הדבר בעיני הנוכחים בזירה אך ורק בבחינת רעש כה מוכר וצפוי שכלל אין להתייחס אליו".

"האם רשאים אנו לאבד צלמנו וכבודנו רק אם כך מבכר אויבנו לנהוג כלפינו? תשובתנו מוחצת: לאו!! טוהר הנשק לא יקופח תחת עננת הטרור, לא יוזנח ולא יידום. חשבון נפש מעמיק נדרש ואף מתחייב לאורך השדרה כולה, ממפקד ועד אחרון החיילים".

מעניין מה מירי רגב היתה אומרת על סרט כזה. האם גם כאן היא היתה שולפת את המשפט שכל כך אהוב עליה?

עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ