התפכחתי מכחלון, וזה כואב - זה סוג של בלוג - הארץ

התפכחתי מכחלון, וזה כואב

עוד ניסיון השתקה, המתווסף לתביעות ההשתקה ולהסכמים שסותמים את פיותיהם של אלה שיודעים - הכל כדי להסתיר מהציבור את האמת המכוערת. וכל זה הודות לאותו איש כריזמטי שכל כך חיבבתי

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משה כחלון בכנסת
עינת קדם
עינת קדם

אני זוכרת את הרגע שבו נדלקתי על משה כחלון. כן, הייתי מאוהבת בו קצת. זה התחיל כבר אז, כשדיבר על הרפורמה שהוא יוזם בתחום הסלולרי. זה לא רק המהלך שעשה, שהפעיל אצלי את הרגש הזה, מהלך כה פשוט ונפלא שהיטיב עם כל כך הרבה אנשים, אלא המבט שהיה לו כשדיבר על הטמטום שבמצב הקודם. מין מבט מזלזל כזה באבסורד שבו חיינו עד שהגיע. הדיבור הזה, הביטחון העצמי, השכל החריף והזיק בעיניים, זה מה שהצית אצלי את הלהבה. קוראים לזה כריזמה (מיוונית: charisma חסד, והחלופה העברית - קִסְמָה). מילון אבן שושן מגדיר כריזמה כשאר רוח, קסם אישי, כושר מנהיגות, תכונות אישיות שבכוחן לעורר הערצה והתלהבות.

הכריזמה של כחלון סחפה אותי ושבתה את לבי. לא הצבעתי לו בבחירות, אבל היה לי נוח לדעת שהוא נמצא באזור. כשאדם כזה בעל עמדת כוח נמצא בממשלה שבה מכהן ראש ממשלה מסוכן ומושחת, הוא יבלום את החוקים הפוגעים בדמוקרטיה, הוא יילחם בעוול ובאי הצדק, הוא ישמיע את קולו, הוא ידאג לנו כמו שהוא דואג לאמא שלו מגבעת אולגה, כך חשבתי. את כחלון אי אפשר לדחוק לפינה, אי אפשר לאיים עליו, הוא לא ימכור את נשמתו לשטן, הוא לא יעשה הכל בשביל הכיסא. כך אני, התמימה, האמנתי.

אבל כריזמה היא דבר מתעתע. כחלון שיקר, בגד ואכזב בגדול כשסייע באישור חוק ההמלצות חרף הצהרותיו הנחרצות בעניין זה.

חוק ההמלצות אומר למעשה שאני, האזרחית, צריכה לשבת בשקט ואין לי זכות לדעת מהי עמדתה של המשטרה בחקירה שהיא מנהלת על איש ציבור. חוק ההמלצות אומר למעשה שאני לא אמורה לגבש על החקירה דעה עצמאית. לשם כך יש את אלה מלמעלה שיקבעו לי מה אני אמורה לדעת ולחשוב, ומתי. אני אמורה לסמוך אך ורק על מסקנותיה הסופיות של הפרקליטות, זאת שהזדרזה לספק לאיילת שקד את מבוקשה במקרה של דין יששכרוף. אני אמורה לסמוך על עבודתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, זה ששימש כמזכיר הממשלה והיה המועמד המועדף על ביבי לתפקיד היועץ. כי מי אני בכלל? אני סתם אחת, אני לא חשובה, לדעה שלי אין משמעות. ולכך תרם האיש הכריזמטי.

אני גם אמורה לקבל בהכנעה עוד ניסיון השתקה, המתווסף לתביעות ההשתקה ולהסכמים שסותמים את פיותיהם של אלה שיודעים - הכל כדי להסתיר מהציבור את האמת המכוערת. וכל זה הודות לאותו איש כריזמטי שכל כך חיבבתי.

מעכשיו אני לא מצפה לשום דבר מאף אחד, חוץ מהמועמד שלי שאבחר בו. אני לא צריכה שיהיה לו חיוך כובש, אני לא צריכה את הזיק בעיניים או פלפל, הוא לא צריך להיות נאה ומושך בחזותו החיצונית, הוא לא צריך להיות שנון וחד לשון, הוא לא צריך לשעשע אותי במשפטי מחץ מדהימים, הוא לא צריך להקסים אותי. אני רק צריכה לדעת שאני יכולה לסמוך עליו או עליה. אני צריכה לדעת שיש לו מצפון ושהוא יפעל על פיו צו מצפונו, על פי הצדק וההגינות. שלא יעבוד עליי, שלא יתמרן אותי, שלא ינסה לקנות אותי במילים יפות, שלא יתקפל, שלא יתהפך, שלא יעשה על חשבוני קומבינות בזויות, שיעמוד במילה שלו, שלא ישתף פעולה עם השחיתות, השקר והטירוף. 

אני צריכה לדעת שהוא מאמין בי, שדעתי חשובה לו, ושלא יסתיר ממני את האמת. אני צריכה לדעת שאם משהו לא יסתדר לו עם עקרונות המוסר והצדק שבהם הוא דוגל, הוא יקום וילך. ככה אני רוצה אותו. בלי כריזמה, לא צריך אותה.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ