כשליצמן נלחם על השבת ולא עלינו - זה סוג של בלוג - הארץ

כשליצמן נלחם על השבת ולא עלינו

סרטה של סופי צדקה חשף את סיפורה האישי שהוא סיפורים של המוני קשישים בישראל: הפקרות משיקולים כלכליים

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יעקב ליצמן
עינת קדם
עינת קדם

בגרון חנוק ובעיניים דומעות צפיתי בסרטה של סופי צדקה "בשם האב" שהוקרן ביום שלישי (12.12) בערוץ עשר. צדקה מביאה בסרט את סיפורה האישי, המשותף לאלפי קשישים בישראל. אביה חלה בשבץ מוחי, ובתום הטיפול הרפואי בבית החולים המליץ בית החולים שהאב יעבור הליך של שיקום מקצועי - טיפול בחולה על ידי צוות רב מקצועי הכולל רופא, פיזיותרפיסט, מרפא בעיסוק, קלינאי תקשורת, עובד סוציאלי, פסיכולוג ופסיכיאטר.

טיפול כזה, שהיה מציל אותו, יכול להתבצע בבית חולים שיקומי. קופת החולים רצתה לחסוך את הוצאות ההליך, והחליטה שהאב יעשה את הליך השיקום בבית. השיקום בבית כלל ביקור של פיזיותרפיסט פעמיים בשבוע. תוך שבועיים מצבו של האב התדרדר והוא הפך לסיעודי, עד שנפטר. אף אחד לא אמר למשפחה שיש לה זכות להביא חוות דעת של צד שלישי, שתכריע בנוגע לשיקומו של החולה בהליך כולל ומלא, דבר שהיה מונע את ההתדרדרות במצבו שהובילה למותו.

בסרט, צדקה חושפת את המניע של קופות החולים, העומד מאחורי סירובן לפעול בניגוד להמלצת בית החולים. כסף כמובן. שיקום בבית חולים עולה כסף. בהיעדר שיקום, החולה עובר למצב סיעודי, ובמצב זה, האחריות עליו עוברת למשרד הבריאות, וקופות החולים משתחררות מהאחריות להשקיע ולשקם. צדקה ניסתה לקדם רפורמה שבמסגרתה לקופות החולים יהיה אינטרס לשקם את מבוטחיה ולא להתנער מהם.

בסרט נראה גם מנכ"ל קופת חולים לאומית, ניסים אלון. בשיחה איתו צדקה שאלה אותו ישירות: "איזה אינטרס יש לכם לשקם בן אדם שברגע שהוא הופך לסיעודי הוא עובר להיות על הגב של המדינה ולא על הגב שלכם?" אלון דקלם בפניה את המשפט שנכון על הנייר בלבד: "קופות החולים הם ארגונים שלא למטרות רווח". כשצדקה שבה וציינה שברגע שקופות החולים מעבירות משיקום לסיעוד, הן בעצם פטורות, הוא איבד את סבלנותו ונטש אותה באמצע המשפט. הייתי המומה מההתנהגות המכוערת.

אכן, בהגדרה, קופות החולים הן ארגונים שלא למטרות רווח. במציאות, ההפך הוא הנכון. למשל, תחקיר שערך ערוץ עשר (המגזין, החל מ-35:08 דק') בדק מדוע מסרבות קופות החולים, בעיקר ה"כללית", לעבוד עם בתי מרקחת פרטיים ומאלצות את מבוטחיהן להרחיק עד בתי המרקחת שלהן, למרות שהן מקבלות החזרים ממכירת התרופות בבתי מרקחת פרטיים. מתברר שהסיבה לכך היא שאותם ארגונים שאמורים לפעול שלא למטרות רווח, פשוט רוצים להרוויח. הם רוצים שבאותה הזדמנות שבה המבוטחים מגיעים אליהם כדי לקנות את התרופות, הם ייקנו מהם דברים נוספים, כמו מד לחץ דם או דיאודורנט. מהם, ולא מבית המרקחת הפרטי.

לרגעים הרגשתי בסרטה של צדקה כמו בסרט "ארין ברקוביץ'"בגילומה של ג'וליה רוברטס. בסרט הדרמה, המבוסס על מקרה אמיתי, ברקוביץ' מנהלת מאבק נגד תאגיד ענק לאחר שהיא מגלה שהוא אחראי להרעלת מי השתייה של תושבי העיירה הנקלי המתגוררים באזור בית החרושת, רבים מהם חלו בסרטן ובמחלות אחרות. היא מבקרת בבתיהם של התושבים ומשוחחת איתם, היא אוספת מידע ומצליחה לשכנע אותם להגיש תביעה נגד החברה

ארין ברקוביץ' נלחמה למען אנשים חולים וחלשים שלא היה להם כוח להילחם. סופי צדקה עשתה דבר דומה. היא נלחמה למען הקשישים, למען ההורים שלנו, הסבים שלנו, השכנים שלנו, למעננו. גם אנחנו נהיה זקנים, ולרובנו אין כסף למימון תהליך שיקום באופן פרטי. בסרט הדרמה, בזמן שהמצלמה הראתה את ארין ברקוביץ' הולכת לבתים ומשוחחת עם התושבים, נשמעת ברקע מנגינה. מנגינה מעודדת דומה התנגנה בראשי כשסופי צדקה התקשרה לבעלי מקצוע ונסעה והתרוצצה וארגנה מפגש שבו כל אחד מהם הציע רעיונות שיוצגו בפני שר הבריאות יעקב ליצמן בזמנו, לרפורמה שתגרום לקופות החולים להשקיע בשיקום החולים. האמנתי שכמו בסרטי הדרמה המבוססים על מקרים אמיתיים, בסוף תנצח העקשנות, השכל הישר, ההיגיון והצדק.

בסופו של סרט הדרמה ובמציאות, ארין ברקוביץ' והתובעים ניצחו. סופי צדקה והקשישים בישראל הפסידו. ברור שזה מה שיקרה כששר הבריאות מאיים להתפטר על חילול השבת בעבודות הרכבת, ולא על סירוב האוצר לאשר את הרפורמה שהגה. על פי הרפורמה, תחום הסיעוד היה אמור לעבור לקופות החולים. במצב זה, הן יעדיפו לשקם את החולה כדי שלא יגיע למצב סיעודי שיעלה להן יותר. אבל השבת חשובה יותר מבני האדם.

השבת חשובה יותר גם לשר הפנים אריה דרעי, זה שדיבר בקמפיין הבחירות על הישראלים השקופים. גם דרעי איים לאחרונה להתפטר מהממשלה, אך לא בגלל הקשישים השקופים והחולים שקולם לא נשמע, אלא בגלל חוק המרכולים.

הפופולריות ומעמד הביניים חשובים יותר לשר האוצר משה כחלון. הוא מעדיף להפחית מכסים בכ-800 מיליון שקל, ולא לבצע העלאה סמלית של מס הבריאות למימוש הרפורמה. באוצר מסרבים להעלות מיסים, זה לא פופולרי. ההנחה באוצר היא שהחיים שלנו יהיו יותר טובים אם נשלם פחות על טלוויזיות, ביגוד, תמרוקים וצעצועים.

אחת הסצנות שחקוקה בראשי בסרט של צדקה, היא הסצנה שבה מופיעה דמותו של רן רידניק, בחור צעיר, רכז תחום בריאות במשרד האוצר, האיש שמולו התנהלו ליצמן ואנשיו. כשצדקה ביקשה לשאול אותו על הרפורמה, הוא התחמק וטען שהוא רק פקיד מדינה ושזוהי סוגיה שצריכה להתקבל ברמת הדרג הפוליטי. מאוחר יותר, בתום הכנס, כשישב ליד ליצמן עם אנשים נוספים, צדקה התקרבה אליהם ורידניק מיד קם ללכת כדי שלא תפנה אליו בשאלות. ליצמן עצר אותו, ולבקשתו רידניק נשאר לשבת. "למה אתם נגד הרפורמה?" היא שאלה את צעירי האוצר, "למה אתם לא עוזרים לו (לליצמן) להעלות אותה למעלה?"

"תני לי לענות, הם פקידים, הם לא ידברו עכשיו לתקשורת", ליצמן אמר לה, והוסיף בקריצה: "הוא (רידניק) רצה ללכת, אני אמרתי לו 'שב אני אשמור עליך'". רידניק חייך.

הלוואי שאת המשפט הזה ליצמן היה אומר עלינו. "שבו, אל תדאגו, אני אגן עליכם, אני אשמור עליכם, אני אלחם בשבילכם".

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ