"סופה של האמת לנצח"? הלוואי - זה סוג של בלוג - הארץ

"סופה של האמת לנצח"? הלוואי

בתום הנאום הם מברכים על הנרות ושרים שירי חנוכה. זה קורה בכפר המכביה, במרחק של כמה דקות בלבד מהבית שלי, ואני מרגישה כאילו זה קורה במדינה אחרת

עינת קדם
עינת קדם
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נתניהו נואם בכפר המכביה מול פעילי ליכוד
עינת קדם
עינת קדם

ושוב הוא מולי, נואם בטקס הדלקת נר אחרון של חנוכה, מול קהל מעריצים משולהבים הסוגדים לו. לא, רק שלא יגיד עוד פעם את המשפט ההוא, ש"לא-יהיה-כלום", בבקשה, לא, די, מספיק עם זה, סבלתי מספיק. הנה, אמר. בא לי למות, אני כל כך אומללה. "ברור", הוא היה אומר אילו שמע אותי, "אף אחד לא אוהב שאומרים לו את האמת בפרצוף", וזה, האמירה הזאת, שנשמעת כל הזמן בחוגי הימין, זה מה שעושה אותי עוד יותר אומללה ממה שהייתי, כי היא מותירה אותי בחוסר אונים. איך אפשר להתחיל להסביר למה זה כל כך לא הוגן להגיד למישהו שמתעצבן, שמתוסכל, שמתקומם, שנפגע, שמיואש, שנרמס, שאיבד את האמון, שהוא מרגיש את כל זה כי בעצם אמרו לו את האמת בפנים.

"הוא האדם היחיד שהעז להגיד לו את האמת", אומר בני ציפר על איל ברקוביץ' שתקף בתוכניתו את מני נפתלי, "אבל בצורה הכי קולית, הוא תקע את הסיכה במקום הכי כואב, הוא אמר לו שהוא לא גבר... והוא הוכיח לו שהוא לא גבר". כאילו שיש בעולם הזה רק אמת אחת ויחידה ואין בלתה, כאילו שעצם השמעת דעה בתוקפנות בפרהסיה, הופכת אותה באחת לעובדה ולאמת.

"הציבור חכם ויודע את האמת, וסופה של האמת לנצח", ביבי מכריז. הלוואי, אבל הציבור לא כל כך חכם. אם הוא היה חכם, הוא היה יודע שכאשר אומרים לאדם שהוא חכם, זוהי מניפולציה זולה. מפעילים אותו כמו ילד קטן ומתייחסים אליו כטיפש. ולא נראה לי שסופה של האמת - זאת של העובדות, העדויות והראיות, לנצח. לא במקרה הזה. חשש כבד מתגנב לליבי שהיא אכן תיזרק לפח ולא יהיה לה כל זכר.

ביבי נותן עכשיו דוגמה מנשיא המדינה. הוא לא מציין את שמו "רובי ריבלין", וזה מכוון. כשהוגים את שמו של אדם שהוריו נתנו לו, מתייחסים אליו כאינדיבידואל, זה נותן לו כבוד והכרה. כשפונים אליו רק בתואר שלו, או ב"גבירתי" או "אדוני" למרות שיודעים את השם, מזכירים לו את הריחוק שקיים. "בוזזזזזז", הקהל צועק, "בוזזזזז", כשביבי מגלה שהוא דיבר על נשיא המדינה, שלמגינת ליבם דחה את בקשת החנינה של אלאור אזריה. הקהל החכם של ביבי עובד בדיוק לפי הוראות ההפעלה, בתזמונים הנכונים. עכשיו זה הזמן לרסן אותם ולהגיד "קצת כבוד". רק קצת, לא יותר מדי.

בתום הנאום כולם מברכים על הנרות ושרים שירי חנוכה. כל זה קורה בכפר המכביה, במרחק של כמה דקות בלבד מהבית שלי, ואני מרגישה כאילו זה קורה במדינה אחרת. זה כל כך זר לי. קבוצה גדולה של אנשים, אחים שלי, שבטח היו עוזרים לי ברחוב אם רק הייתי מבקשת, נמצאת שם איתו ותומכים בו, ואין שום דבר שמחבר בינינו, גם לא נרות החנוכה.

"שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם, בזמן הזה", שר הרב, ואני מיואשת, מיואשת.

עינת קדם
עינת קדם |זה סוג של בלוג

ילידת 1966, גרה ברמת גן, עורכת לשון ותוכן.

לקראת גיל 30 חליתי ב-HIBM  - מחלת שרירים תורשתית המתבטאת בחולשת שרירים ובעקבותיה אני יושבת בכיסא גלגלים. המחלה שכיחה בקרב יהודים יוצאי פרס והאזורים הסמוכים לה. הוריי, שניהם ילידי פרס, הם נשאים של הגן הפגום הגורם למחלה. בבלוג אני כותבת על עצמי ועל נושאים חברתיים ופוליטיים. 

נושא נוסף שאני עוסקת בו בבלוג הוא השפה העברית. תמיד שמתי לב לאופן שבו אנחנו משתמשים במילים מסוימות. אני בודקת באילו מצבים אנחנו משתמשים בהן, מה מאפיין אותן ומה הן משרתות. "זה סוג של" הוא אחד הביטויים המעצבנים שיש כאן, משום שיש בו התחמקות מהדבר עצמו: "זה סוג של הגשמת חלום", "זה סוג של התרגשות". בחרתי בו כדי להדגיש את ההפך ממה שהוא מייצג: זה באמת בלוג ולא סוג של בלוג, והדברים שאני כותבת עליהם מבטאים אותי במדויק - לא ליד, לא בערך, לא "סוג של".

למייל שלי. 

לבלוג בפורמט הישן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ